חזית המדע | ראיון

האיש שחיבר בין מדע לאמנות פופולרית: "אני רוצה שהציבור יראה את המדענים כבני אדם"

דורון וובר, ראש החטיבה להנגשת מדע לציבור בקרן סלואן, מהקרנות החשובות בארה"ב לתמיכה במחקר וחינוך מדעי, לא רוצה לעסוק בהסברה, אלא להכניס את המדע לחיינו דרך סיפורים • בשביל זה הוא משתף פעולה עם אנשי קולנוע, תיאטרון וספרות

דורון וובר. "סוף סוף מוכנים לקשיב לסיפורים על נשים" / צילום: יח"צ
דורון וובר. "סוף סוף מוכנים לקשיב לסיפורים על נשים" / צילום: יח"צ

אם תשאלו את דורון וובר, בכיר בקרן הפילנתרופית Alfred P Sloan, מה הוא היה הכי רוצה לעשות, הוא היה אומר להתמסר לכתיבה. מאחוריו כבר כמה ספרים מצליחים, ובימים אלה ממש הוא כותב ספר על ישראל. "אני כותב על טייסת קרב שמתמודדת בבחירות נגד דמות בהשראת נתניהו", מספר וובר, אמריקאי בן להורים ישראלים. "ניסיתי לכתוב אותה כך שהיא תגיע מהשמאל, קצת בהשראת סתיו שפיר, אבל כמה שניסיתי, זה יצא לא אמין מספיק שדמות כזו באמת תנצח בישראל, אז בחרתי בדמות שמגיעה מהימין המתון. היא היום ציפי לבני יותר מסתיו שפיר".

במסגרת תפקידו בקרן, וובר מסייע לאנשי ספרות ואמנות אחרים להציא לאור את סיפוריהם, ובתנאי שהם עוסקים במדע. הוא עומד בראש החטיבה להנגשת מדע לציבור, אבל הוא מתייחס לתפקיד קצת אחרת ממנגישי מדע אחרים. "אני בעצם קונגלומרט מדיה שתומך בכל אמנות פופולרית שמייצגת את המדע", הוא אומר. "כך אני בונה גשר בין המדעים לאמנויות".

למעשה, וובר קיבל לידיו קרן לתמיכה בהנגשת מדע, אותה באופן מתוחכם לקרן תמיכה באמנות פופולרית. הקרן תומכת בהפקה של סרטים עלילתיים ודוקומנטריים ומחלקת מלגות לכתיבת ספרי פרוזה וביוגרפיה, שבהם מככבים מדענים בתפקידים ראשיים ומעניינים.

"רק עכשיו מוכנים לשמוע על הדי למאר"

"המטרה שלי היא לא הסברה", הוא אומר. "אני רוצה דבר פשוט - שהציבור יראה את המדענים כבני אדם. אני רוצה להכניס אתכם לחיי אנשים שהם במקרה מהנדסים או מדענים. ספרים הם מצוינים לצורך זה כי הם נותנים הרבה מידע, אבל אנחנו משתמשים גם בסרטים, תוכניות רדיו וקומדיה כדי לשבור את הסטריאוטיפים ולשבור את ההתנגדויות.
"המדען לא חייב להיות הגיבור של הסיפור. אני מסכים שהוא יהיה הנבל, כל עוד הוא נבל אמין ולא סטריאוטיפי. קחו למשל את פריץ הבר, שהמציא סוג חדש של דשן, אמוניה מלאכותית, והצליח להאכיל המון אנשים, ואז חומר שהמציא הפך לציקלון בה, הגז ששימש להרג היהודים בשואה".

אחד הפרויקטים המצליחים שמומנו על ידי וובר הוא Hidden Figures ("מאחורי המספרים"), ספר וסרט שיצאו ב-2016 ומציגים את סיפורן של נשים אפרו-אמריקאיות מחוננות במתמטיקה שעבדו בנאס"א בשנות ה-60 ונקראו "המחשבים האנושיים". אז עדיין הייתה הפרדה גזעית ומגדרית, והדבר הקשה עליהן בעבודתן - מהשגת ספרים מקצועיים שהיו שמורים בחלק הלבן של הספרייה ועד הצורך ללכת כמעט קילומטר לשירותים של "הצבעוניים".

 מרי ג'קסון. אחת המדעניות שעליהן מבוסס הסרט "מאחורי המספרים"  / צילום: Bob Nye, רויטרס
  מרי ג'קסון. אחת המדעניות שעליהן מבוסס הסרט "מאחורי המספרים" / צילום: Bob Nye, רויטרס

הסרט הצליח מאוד ורשם הכנסות של 236 מיליון דולר בקופות בארה"ב. "אולי נהפוך אותו גם למחזמר", מפתיע וובר. "אני מאוד אוהב להביא את הסיפורים של נשים במדע כי הם כמעט תמיד יוצאי דופן. היום סוף סוף מוכנים להקשיב, אבל אני העברתי 15 שנה בניסיון להוציא את הסיפורים האלה לאור, והייתה התנגדות. נשים מדעניות לא תמיד קיבלו את ההכרה שהגיעה להן".

וובר נותן כדוגמה את הדי למאר, שהייתה שחקנית הוליוודית, מפיקת סרטים, וגם המציאה שיטה חדשה להגנה על תקשורת רדיו צבאית. הטכנולוגיה הזאת משמשת עדיין בתשדורות בלוטות' בימינו, והיא הומצאה על ידי למאר למרות שלא הייתה לה כל הכשרה בהנדסה. היא אפילו עזרה לטייס וטייקון התעופה והקולנוע הווארד היוז לתכנן כמה מטוסים בתקופה שבה היה ביניהם רומן. "זה סיפור נהדר, שרק היום העולם מוכן לשמוע אותו כפי שהוא קרה", אומר וובר.

מדי פעם וובר מסכים לתמוך גם בפרסום ספר שאינו עלילתי או סיפורי-תיעודי, אלא מדעי לא עלילתי, ובתנאי שיש עניין רב בפרסומו, כמו "המחברת האבודה של רמנוג'אן". סריניוואסה רמנוג'אן היה מתמטיקאי הודי שסיכם באוסף של דפים מפוזרים כמה גילויים חשובים שהגיע אליהם בשנה האחרונה לחייו, ב-1919-1920. היומן נחשב אבוד למדע, עד שהתגלה מחדש בקופסת אחסון באוניברסיטת קיימברידג' ב-1976. ההשפעה של הגילוי על עולם המתמטיקה "דומה למה שהיה קורה לו היינו מגלים סימפוניה עשירית של בטהובן", אמר המתמטיקאי פרופ' ברוס ברנדט, שערך את היומנים, יחד עם ג'ורג' אנדרוז שמצא אותם, לסדרת ספרים.

למרות הזמן הרב שחלף מאז נכתבו, הפונקציות שנרשמו ביומנים התגלו כשימושיות לחישוב האנתרופיה של חורים שחורים. אפשר להבין מדוע זהו סיפור שוובר רצה להיות חלק ממנו.

את היומנים של דרווין פרסם מסיבות אחרות. "היו מי שניסו לעוות את דבריו של דרווין, ולכן המסמכים הם מאוד משמעותיים. כעת אנחנו מממנים גם סדרת טלוויזיה שמתעדת את האופן שבו הוא עבד", הוא אומר.

סריניוואסה רמנוג’אן, מתמטיקאי הודי. גילוי יומניו השפיע על עולם המתמטיקה  / צילום: ויקיפדיה

"הצעתי פרסים עצומים לתסריטאים"

אם תוך כדי קריאה נבט במוחכם רעיון לתסריט בכיכובו של מדען, דעו שזכייה בתמיכתו של וובר היא לא רק יוקרתית, היא גם משתלמת. "כשרק התחלתי את התפקיד שלי, ורציתי למשוך תסריטאים לכתוב על מדע, הלכתי לבתי הספר הכי טובים במדינה, והצעתי פרסים עצומים. שאלתי, 'מה הפרס הכי גדול שיש לכם?' אמרו לי '10,000 דולר מטעם ג'ק ניקולסון'. אמרתי 'טוב, אז אני אתן 12,500'".

התקציב הכולל של וובר לתמיכה בפרויקטים אמנותיים שעוסקים במדע הוא כ-10 מיליון דולר בשנה, לפי כתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס". מענק של הקרן לכתיבה של ספר מעמיק בנושא מדעי יכולה להגיע גם ל-50,000 דולר.

פרויקטים נוספים שמימנה הקרן הם הסיפור על הקמת מגדלי התאומים; רומן בין ביולוג מולקולרי למהנדס מחשבים; המחזה המצליח "קופנהגן" שעסק במפגש בין הפיזיקאים וורנר הייזנברג ונילס בור, ו"Lenin's Embalmers", על המדענים שגויסו על ידי סטאלין לחנוט את לנין ב-1924.

המחזה "קופנהגן". מפגש בין הפיזיקאים וורנר הייזנברג ונילס בור / צילום: מתוך יוטיוב
 המחזה "קופנהגן". מפגש בין הפיזיקאים וורנר הייזנברג ונילס בור / צילום: מתוך יוטיוב

החטיבה של וובר בקרן סלואן היא גם אחת התומכות הגדולות בוויקיפדיה זה כ-12 שנים. "אני מאוד גאה בוויקיפדיה", אומר וובר. "זהו האתר החמישי בגודלו בעולם, היחיד בחמישייה הפותחת שהוא לא למטרות רווח, והוא נכתב ב-300 שפות מקור שונות. ויקיפדיה היא דמוקרטית. המנגנון לא מושלם אבל הוא טוב מאוד. אפילו גוגל תלויים בוויקיפדיה, כי הם לא מייצרים מידע מהימן ומאומת באותו קצב ובאותה רמה. גוגל היא הגורילה, אבל היא חייבת לתת לוויקיפדיה לחיות כי היא תלויה בה.

"אני חושב שבלי התרומה שלי בהתחלה, הם לא היו שורדים. התרומה שלי העלתה את מצבת כוח האדם שלהם בזמנו מ-9 אנשים ל-50. היום מה שמחזיק אותם הוא התרומות הקטנות, כך שהם לא בבעלות שום קרן פילנתרופית או תאגיד".

"כשתוקפים את המדע, תוקפים את האמת"

אחד הפרויקטים שקרן סלואן מממנת היום הוא סדרת דוקו על ד"ר אנתוני פאוצ'י, היועץ הבכיר בענייני הקורונה לממשל של דונלד טראמפ וראש המרכז למחלות אלרגיות וזיהומיות ב-NIH, המכון הלאומי לבריאות של ארה"ב. פאוצ'י, בן כמעט 80, התפרסם כמי שמוכן לעמוד מול כל פוליטיקאי ולומר את האמת המדעית כפי שהוא מבין אותה, בלי פחד. הסדרה על פאוצ'י תהיה חלק מסדרה רחבה יותר העוסקת בגיבורים אמריקאים.

"ההורים שלו היו בעלי בית מרקחת, והוא נחשף לתחום התרופות כשעבד שם", מספר וובר. "הוא היה נמוך יחסית, ועדיין קפטן נבחרת הכדורסל. זה בטח אומר משהו על הבנאדם. הוא מונה לתפקידו הנוכחי כבר ב-1984, בתקופת האיידס, ואז הותקף על ידי השמאל, כשאמרו שהוא לא מקדם את המחקר בתחום מהר מספיק, אבל בסופו של דבר הוא נחשב כמי שתרם רבות לקידום תרופות לאיידס, הן כחוקר והן כמנהל הארגון. היום הוא מותקף על ידי הימין באותה עוצמה, בגלל תפקידו בצוות המשימה של טראמפ למלחמה בקורונה, ששם אותו לעתים קרובות בעמדה של התנגדות לדברי טראמפ".

טראמפ יכול לפטר אותו?
"הוא לא עובד של טראמפ אלא של ה-NIH. טראמפ יכול להוציא אותו מצוות המשימה, אבל זה לא ייראה טוב מבחינתו. אין ספק שטראמפ עלול לקנא בכך שהרייטינג של פאוצ'י בציבור טוב יותר משלו. פאוצ'י תמיד מאוד שקול וחושב על כל מילה שהוא אומר, ומוכן לשנות את דעתו כשמתקבל מידע חדש. זה לא כל כך הסגנון של טראמפ. אני חושב שאם לפאוצ'י הייתה יותר שליטה בניהול האירוע, היינו יכולים להיות עם חצי ממספר המתים שהגענו אליו בסופו של דבר. היינו צריכים להמשיך בסגר עד סוף יוני.

אנתוני פאוצ'י, "גיבור הקורונה" של ארה"ב. מתוכננת סדרה על חייו / צילום: Kevin Dietsch, Associated Press
 אנתוני פאוצ'י, "גיבור הקורונה" של ארה"ב. מתוכננת סדרה על חייו / צילום: Kevin Dietsch, Associated Press

"נראה שטראמפ מתכוון להכריז על חיסון לקורונה באוקטובר ויהי מה, ואז נשאלת השאלה אם אחד המתמודדים הוא אכן המוצר הנכון. הרי על איידס שפכו המון כסף וזה לא פתר את הבעיה, אם כי הקורונה נראית מטרה קלה יותר לחיסון. אני חושב שאף אחד מהחיסונים לא יהיה אפקטיבי במאה אחוז, אך שחיסון יעיל חלקית יחד עם מסכות ובדיקות מהירות ישנו את המצב. אני לא חושב שאי פעם נוכל להיפטר מהקורונה באמת. נצטרך לחיות איתה, ואם יגיע חיסון נוכל להיות קצת פחות זהירים. אבל כמו האיידס, גם הקורונה תשנה את מערכות היחסים שלנו.

"כואב לי לראות את הסנטימנט האנטי-מדעי כרגע. תמיד היו מתנגדי מדע, מימין וגם משמאל, אבל היום זה כואב לי במיוחד, כי לו כולם היו נשמעים להנחיות - זה ממש כמו חיסון. הנה, בניו יורק, כל מה שעשינו היה להישמע להנחיות, והמצב שלנו השתפר מאוד. אבל גישה כזו מחייבת אנשים להאמין במה שהם לא יכולים לראות במו עיניהם.

"כשאנשים תוקפים את המדע, אני אומר - הם לא תוקפים את המדע אלא את האמת. קל לראות את זה אצל טראמפ. הוא תוקף לא רק אמיתות מדעיות. למשל, הוא אומר שהיה קהל באירוע שבו נאם, ובתמונות אנחנו רואים שאין שם קהל. בחיי שאני מעריך את הספר 1984 של ג'ורג' אורוול יותר ויותר כל עשור, בזכות התיאורים שלו של האופן שבו המשטר יכול לעוות את האמת. תקיפת המדע היא רק חלק מזה". 

קרן רודס מחפשת ישראלים שרוצים לשנות את העולם

במקביל לתפקידו בקרן סלואן, וובר משמש נציג של קרן רודס בישראל. הקרן, שהוקמה על ידי ססיל ג'ון רודס, מציעה מאז 1902 מלגת לימודים יוקרתית לאוניברסיטת אוקספורד. נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון הוא כנראה הזוכה המפורסם ביותר במלגה. לצדו זכו בה מנהיגים רבים נוספים בפוליטיקה האמריקאית והבינלאומית, וכן הסופרת נעמי וולף והעיתונאי רונן פארו. בשלוש השנים האחרונות הקרן מציעה מלגות גם לישראלים, בתוכנית מיוחדת המפגישה אותם באוקספורד עם עמיתים מכל המזרח התיכון.

"בשבילי, הזכייה במלגת רודס הייתה דבר נפלא. רציתי להיות סופר וזכיתי ללמוד ספרות אנגלית אצל החוקרים הכי מרשימים בתחום", אומר וובר. "כנציג הקרן בישראל, אני פוגש את הישראלים הכי מרשימים שיש, והם מעוררים בי אופטימיות רבה, כי הם בעצמם אופטימיים. הם בטוחים שהם יכולים לפתור את הסכסוך הפלסטיני-ישראלי ואת כל בעיות העולם. הם אופטימים למרות שהם מבוגרים יותר מהסטודנטים שאנחנו מקבלים בדרך כלל, וגם יותר בוגרים. ישראלים מחשיבים השכלה, והם מכירים את העולם היטב, ומבינים שהוא גדול יותר מאשר רק הפינה שהם גדלו בה. הם רוצים לצאת החוצה ולהצליח בזירה הבינלאומית".

תוכל לספר על כמה מהזוכים בשנים שעברו?
"למשל, נדב לידור. הוא מתמחה בתחום השפה הטבעית, עבד בשביל גוגל ופייסבוק, וכשפגשנו אותו הוא עבד על אלגוריתם לזיהוי מוקדם של סכיזופרניה. הוא אדם מאוד יצירתי.

"זוכה נוספת היא מעיין רויכמן, שנבחרה בשנה הראשונה שחולקו מלגות לישראלים. היא אנתרופולוגית מרשימה ביותר. הייתה לי תחושה כאילו אני פוגש חוקרת בשלה ולא סטודנטית, היא ממש הזכירה לי את האנתרופולוגית המפורסמת מרגרט מיד. כשפגשנו אותה היא כבר עבדה כאנתרופולוגית בתוך קהילות מוחלשות, ונדמה לי שהיום היא משתמשת בכלים מעולם הקולנוע במחקר שלה.

"ליאן נג'מי זוהתה כמנהיגה עוד לפני שפגשנו אותה, ושימשה כעמיתה בקונגרס האמריקאי בתמיכת קרן לנטוס לזכויות אדם. היא דוברת מאוד מרשימה בתחומי הדו-קיום וזכויות הנשים.

"למה מנסור, אישה מבריקה מנצרת, חוקרת את האופן שבו סיפורים על טראומה עוברים מדור לדור, למשל סיפור הנכבה בהשוואה לטראומות אחרות כמו השואה. אני יכול לספר לך גם על מועמדים מדהימים שלא זכו במלגה בסופו של דבר אבל השאירו עליי רושם. הלוואי שיכלנו לגייס יותר אנשים".

מהן דרישות הקבלה?
"קודם כול, חייבים להיות חזקים מספיק מבחינה אקדמית, אבל אנחנו בודקים גם מנהיגות, שירות לקהילה ותפקוד במצבי לחץ. בעבר, היה חשוב לעסוק גם בספורט. ססיל רודס הציע בזמנו את המלגה לגברים בלבד וקבע שהם צריכים לעסוק ב'ספורט גברי', אבל זה לא מתאים לימינו. בכל זאת אנחנו בודקים אם המועמד קצת פעיל. בעבר הציווי היה לגייס את האנשים שיכולים 'להילחם את המלחמה של העולם'. אני לא יודע עד כמה הביטוי הזה הוא תקין פוליטית, אז בואו נגיד שאנחנו מחפשים אנשים שיהפכו את העולם למקום טוב יותר".

סטודנטים צעירים (בני פחות מ-27) שמעוניינים להגיש מועמדות יוכלו לעשות זאת עד 2.10.2020.

רודס היה אחד האנשים שפסליהם הופלו במחאת Black Lives Matter, נכון?
"כן, הוא עשה את הונו מאימפריאליזם באפריקה ומעבדות. צריך להתמודד עם זה. אלפרד סלואן עשה את הונו בתעשיית הרכב, והוא מכר כלי רכב להיטלר. כמעט כל הון בעולם הושג בצורה לא מלהיבה, אם בוחנים זאת לעומק. היום הכסף משמש למטרה טובה, ואפשר לעשות טוב יותר. נשים מיוצגות אצלנו היום באופן משביע רצון, לדעתי, אבל בנוגע לייצוג שווה לבני כל הצבעים והמוצאים, יש לנו עוד לאן להתקדם".

"מלמדים את הספר שלי על בני בבתי ספר לרפואה"

וובר ידוע בארה"ב כפטרון האמנויות, אבל הוא גם מוכר לא פחות בזכות אמנותו שלו. ספרו המפורסם ביותר הוא Immortal Bird, שעוסק בחייו ובמותו של בנו הבכור דיימון ממחלה נדירה. דיימון, שנולד עם פגם בלב, עבר ניתוח בהיותו תינוק וחי כרגיל עד גיל 16. אז התגלו סיבוכים חדשים. הוא עבר השתלת לב אך לקה בזיהום שלא זוהה על ידיו הצוות הרפואי ונפטר בעקבותיו.

"הבן שלי הוא הארכיטקט של החיים שלי", אומר וובר. "בגללו אני עושה את כל מה שאני עושה. Immortal Bird הוא הספר הכי מצליח שלי, ומלמדים אותו אפילו בבתי ספר לרפואה, כי אני מספר בו לא מעט על מה שקורה בבתי החולים ואיך בדיוק הרשלנות התרחשה. הסיפור שלנו אופייני מאוד למה שקורה בבתי חולים. הם לא מרוכזים במטופל.

"הספר נועד לאפשר לדיימון להמשיך לחיות איכשהו בעולם. אני מקבל מכתבים מכל העולם מאנשים שכעת יודעים מי היה דיימון. הוא לא בלתי קיים, אף שחלפו עוד 15 שנה. הוא יחיה בספר הזה לנצח.

"מאז שהספר יצא, קשה לי להתקדם מעבר לסיפור המאוד אישי הזה שבו דייקתי בכל פרט, לסיפור שהוא מומצא, ואכן לא פרסמתי ספרים נוספים מאז (הספר יצא ב-2012 ולפניו כתב וובר כמה ספרי עיון), אבל אני מקווה שאם אכתוב ספרים שיצליחו, הם ימשכו קוראים נוספים לחפש את Immortal Bird ולקרוא על דיימון. אם לא הייתי צריך להרוויח כסף, הייתי פורש מהמשרה שלי, חשובה ואהובה עליי ככל שתהיה, ורק כותב". בינתיים, הוא מתנחם בכך שהוא עוזר לסופרים אחרים. 

דורון וובר

נולד בישראל ובגיל 7 עבר עם משפחתו לניו יורק ● למד לתואר ראשון בספרות אנגלית, צרפתית ולטינית באוניברסיטת בראון בארה"ב, והמשיך לתואר שני בסורבון ובאוניברסיטת אוקספורד, לשם הגיע בזכות מלגת רודס היוקרתית ● מאז 1995 הוא עובד בקרן סלואן וכיום הוא ראש החטיבה להנגשת המדע לציבור ● במקביל, בשלוש השנים האחרונת הוא נציג קרן רודס בישראל ● לצד פעילותו בתחום הפילנתרופיה, הוא סופר. אחד מספריו המצליחים עסק בחייו ובמותו של בנו ממחלה נדירה

צרו איתנו קשר *5988