"גילינו שאבא שלנו היה הזייפן הראשי של המוסד"

צלילה והדסה באו, בנות 64 ו-73, מנהלות מוזיאון "בית יוסף באו" • "זה מקום כל כך מיוחד שחייבים לשמור עליו" • "גלובס" שם את הסיוע לעסקים קטנים ולעצמאים במרכז 

הדסה (מימין) וצלילה באו, מנהלות מוזיאון "בית יוסף באו" / צילום: חיים כהן
הדסה (מימין) וצלילה באו, מנהלות מוזיאון "בית יוסף באו" / צילום: חיים כהן

יוסף באו היה האנימטור הראשון בארץ. הוא בנה את כל ציוד האנימציה במו ידיו, ובמקביל גם עיצב את הכותרות לסרטים רבים מאז שנות ה-50, כמו סלאח שבתי, שמונה בעקבות אחד ועמוד האש. מאז 1960 הוא גם חקר את השפה העברית בסטודיו שלו, בלב תל אביב. מה שאיש לא ידע הוא שהסטודיו הזה שימש כסיפור כיסוי לפעילויות מודיעיניות שביצע עבור המוסד.

בנותיו, צלילה והדסה באו, הקימו את המוזיאון לזכרו לפני 24 שנים. "כשהיינו קטנות אבא סיפר לנו שהוא עבד בקריה, חדר אחד ליד בן גוריון", הן מספרות. "הוא היה אומר 'בן גוריון לא צוחק מהבדיחות שלי'. אחרי שיום אחד כשבן גוריון כן צחק, אבא היה מבסוט חודש.

"רק לאחר מותו, גילינו שהוא היה הזייפן הראשי של המוסד. הוא זייף תעודות עבור המרגל אלי כהן, וגם עבור הצוות שיצא לתפוס את אייכמן. במוזיאון אנחנו מקרינות סרט שבו ראיינו את רפי איתן ז"ל על המבצע הזה. כשהוא ראה את המצב של המוזיאון, הוא הסכים לדבר. עד היום מגיעים אלינו סוכנים לשעבר ומספרים לנו 'היינו פה'.

"אחרי שאבא נפטר הפכנו את הבית למוזיאון, ולתיאטרון שאנחנו מופיעות בו. זו הייתה הצוואה שלו - שנמשיך לספר את הסיפור שלו ושל אימא. אבא היה בשואה, הוא התחפש לאישה והתגנב למחנה הריכוז של הנשים, וכך ההורים שלנו התחתנו בסתר - מראים את חתונתם בסרט 'רשימת שינדלר'. ההורים שלנו גם סיכנו את חייהם כדי להציל אחרים, הם חיו חיים כפולים בשואה, ואבא זייף תעודות לאנשים.

"העניין הוא שהם לא סיפרו לנו את כל זה, גילינו את הדברים רק אחרי מותה של אימא, שכתבה יומנים. היינו בשוק לגלות איך היא הצילה כל כך הרבה אנשים, גם את אבא, כשמחקה את שמה מרשימת שינדלר ורשמה את שמו. השנה שניהם קיבלו את אות 'אות המציל היהודי' מטעם ארגון בני ברית העולמי.

"למרות שההורים היו ניצולי שואה, הם היו תמיד מאושרים. זה דבר שקשה להאמין. אבא היה בא כל יום הביתה עם בדיחה חדשה, ואם אימא הייתה צוחקת רק קצת, הוא היה מוחק את הבדיחה. אם היא הייתה צוחקת 5 דקות, זה היה נכנס לספר הבדיחות שלו. זה עבר בירושה: אבא לימד אותנו לספר בדיחות כדי לגרום לאנשים לצחוק, כל השנים אנחנו מצחיקות את כולם".

מוזיאון בית יוסף באו / צילום: איל באו-כהן
 מוזיאון בית יוסף באו / צילום: איל באו-כהן

באתר טריפ אדוייזר מדורג המוזיאון הזעיר (53 מ"ר) כאטרקציה מס' 1 בעיר כבר ארבע שנים. "הרבה אנשים שמגיעים אלינו יוצאים עם השראה. בימים רגילים באות לכאן קבוצות של תלמידים, חיילים והרבה תיירים, אנחנו מופיעות ומספרות את סיפור המוזיאון וסיפור ההורים שלנו. אנחנו המוזיאון הכי קטן בארץ, אבל הוא מאוד מיוחד. אבא שלנו היה צייר ומאייר, בנה את הקולנוע הקטן בעולם והיה לו גם חדר הקרנות. בימים הראשונים של המדינה היו אולפני הרצליה, אולפני גבע ואולפני יוסף באו. את כל פרסומות האנימציה הראשונות בארץ הוא עשה.

"ההורים שלנו חינכו אותנו לחיות באושר ובאהבה, אבל המצב עכשיו גרם לנו לקריסה. המקום סגור וזו קטסטרופה כלכלית. אנחנו היום במצב מאוד קשה. זה לא מקום שלנו, יש לנו הוצאות מאוד גבוהות ואין שום הכנסה. עד שלא נפתח, ואנשים לא יבואו, זו בעיה. אין לנו שום תמיכה מאף גורם. כי אנחנו לא עומדות בקריטריונים. זה ממש כואב. אם עיריית תל אביב הייתה מאמצת אותנו, או שהמדינה הייתה נותנת כתף, זה היה עוזר. הגענו עכשיו לחובות, כי צריך להחזיק את המקום ואין הכנסות.

"בין הסגרים היו מבקרים ומאוד שמחנו, אבל כמובן שזה לא כיסה את ההוצאות, כי היה מותר לנו להכניס מעט מאוד אנשים (עד 10), וגם אנשים עוד פחדו לצאת. אנחנו כבר חייבות כל כך הרבה, אבל לא רוצות לסגור. זה מקום כל כך מיוחד שחייבים לשמור עליו. אם זה היה קורה במדינה אחרת היא הייתה קופצת על מוזיאון כזה, ואילו אנחנו לא יודעות מה יהיה איתו. זה מקום שמביא סיפור גבורה, הסיפור של העם היהודי, ושתינו מחזיקות אותו לבד".

מה הפתרון שלכן למצב הזה?
"אנחנו מנסות למכור ספרים וליטוגרפיות של אבא, למשל ספר שירים שאבא כתב בשואה על בדלי סיגריות. אנשים נרצחו, והוא כתב על היופי על העולם. אבל אנחנו לא מצליחות לגרד עם זה את החודש. החלטנו לעשות גיוס המונים בהדסטארט ('מוזיאון בית יוסף באו'), כדי לא לסגור. אולי בזכות זה נצליח לעבור את התקופה הזו. אנחנו אופטימיות, המצב לא.

"לאורך השנים הוצגו תערוכות של אבא במקומות רבים - בפרלמנט הספרדי, במועצת האו"ם, במוסקבה, בסין, בקנדה. נסענו מסביב לעולם, ועשינו יחסי ציבור לאהבת היהודים וישראל. באחת הפעמים הופענו בבית ספר בלונדון שבו כולם מוסלמים. פחדנו שלא יקשיבו לנו, אבל המנהל ביקש ננסה. הוא אמר 'אנחנו פה על הגבול של שכונה יהודית והם מתנכלים לתושבים שלה, אז אנחנו רוצים שהם יבינו'. הוא הציע שניתן 5 דקות. דיברנו שעה, ועוד ביקשו שנמשיך. הילדים ישבו עם פה פעור, לא רצו שנלך. זה מה שההורים שלנו רצו, שכל העולם יהיה אחד. ועכשיו אין כלום".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988