"אני מותש": איימן סייף נלחם בחתונות אבל גם בדעות קדומות, כל הדרך לניהול הקורונה בחברה הערבית

בעוד כשבועיים תסתיים הקדנציה של פרויקטור הקורונה של החברה הערבית: "הייתי רוצה שהתשתית שהקמנו תמשיך לעבוד, אבל אני מותש" • סיפור מלחמתו של איימן סייף בחתונות, בדעות הקדומות ובפער הייצוג ההיסטורי של החברה הערבית בישראל

הוא ראה חולים קשים מחוברים למכונות הנשמה על סף מוות, הביט בעיניהם הדואגות של בני משפחה חוששים שיקיריהם לא יעברו את הלילה, נחשף לסיפורים קורעי לב. אבל הרגע הקשה ביותר שחווה איימן סייף בשני גלי הקורונה, שבהם כיהן כממונה מטעם המגזר הערבי במגן ישראל - התוכנית הלאומית למאבק בנגיף - היה כשהתבשר שהוא עצמו חולה מאומת.

ולא, לא המחלה הקשתה עליו. הוא הוגדר במצב קל, החלים לגמרי ולא סבל מתופעות לוואי. "היה לי קשה כי בגללי כל צמרת משרד הבריאות נכנסה בשיא המשבר לבידוד", הוא אומר חודש וחצי אחרי. "הרגשתי אשם".

בשמונת החודשים האחרונים שבהם הוא בחזית המלחמה בנגיף, סייף עייף כרונית. הימים שלו מתחילים מוקדם בנסיעה למרכז הארץ להערכת מצב, משם לפורום אינטגרציה בהשתתפות בכירי משרד הבריאות ופיקוד העורף, לישיבות זום עם ראשי רשויות, לקבינט הקורונה ולפגישות מקצועיות. לפעמים אין לו זמן לאכול. אבל בערב של 4 בספטמבר, בדרכו הביתה ממרכז השליטה של משרד הבריאות באיירפורט סיטי לביתו בכפר ערערה במשולש, זו הייתה עייפות אחרת.

"לא חשבתי אוטומטית על קורונה. אמרתי, אלך לנוח, אקום בבוקר ונראה. כשהתעוררתי המשכתי להרגיש חלש, הראש קצת כאב. החלטתי לא ללכת לעבודה ככה, ונסעתי למד"א בחדרה עם אשתי לעשות בדיקת קורונה. כל שישי-שבת גמזו ואני יוצאים לסיורים בשטח, ובשבת ההיא ביקרנו בדליית אל-כרמל, שהייתה אז אדומה בוהקת. הקפדנו על ההנחיות, היינו עם מסכות, שמרנו על מרחק של שני מטרים, וזה קרה.
"כשקיבלתי את התשובה החיובית מיד התקשרתי לגמזו והודעתי לו שחליתי, התחלתי לשחזר עם מי נפגשתי ביומיים האלה, כי ישבתי גם בקבינט עם שר הבריאות וסגן השר, המנכ"ל, כל הצמרת, תחושה לא נעימה. דאגתי למשפחה. כולם יצאו שליליים חוץ מהבן שלי, בן ה-16. הוא ואני היינו בקומה העליונה של הבית במשך שבועיים".

יכולת לממש את הטבת ה־VIP בקלות ולהשתחרר מוקדם מהבידוד, בכירים ממך עשו את זה בלי למצמץ.
"לא הייתי מוכן לקחת אחריות. תחשבי מה היה קורה אם הייתי מבקר את אמי בת ה-75. הייתי בקשר עם כל מי שהכנסתי לבידוד, והמזל היה שאף אחד מהם לא נדבק. אבל בחברה הערבית התייחסו למי שנדבק בקורונה כאילו חלה באיידס, כאילו הוא מצורע. נידו אותו ואת המשפחה שלו. הייתה בושה.
"החלטתי לשבור את זה, וצילמתי תשדיר בערבית, שבו אמרתי, ‘אני איימן סייף, ממונה על הקורונה בחברה הערבית, נדבקתי, ולחלות בקורונה זו לא בושה’. בכפר חשבו שהשתגעתי, שבגללי לא יתקרבו למשפחה שלי. אמרתי שמי שלא רוצה להיות איתנו בקשר, אין בעיה, נתמודד עם זה.
"אבל בעקבות המקרה השיח אצלנו השתנה. רופאים סיפרו בפומבי שהם חולים, ח"כ איימן עודה חלה ויצא בפנייה לציבור לשמור על ההנחיות, גם ראש עיריית סכנין".

פרופ' רוני גמזו. "אם היו נותנים לגמזו ליישם את התוכניות שלו, זה היה נראה אחרת" / צילום: דוברות הכנסת שמוליק גרוסמן
 פרופ' רוני גמזו. "אם היו נותנים לגמזו ליישם את התוכניות שלו, זה היה נראה אחרת" / צילום: דוברות הכנסת שמוליק גרוסמן

"מוקד ההדבקה היה החתונות"

כבר שני עשורים שסייף מכהן בתפקידים בכירים במגזר הציבורי, האחרון שבהם היה מנהל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים. למלחמה בקורונה נרתם בסוף מרץ, כשגויס על-ידי ועד ראשי הרשויות הערביות להקים את חדר המצב בשפרעם. כמה שבועות לאחר מכן פנה אליו שר הפנים אריה דרעי, שקיבל מהממשלה את המנדט לטיפול במגזר הערבי והחרדי, להתמנות לפרויקטור מטעמו.

"חבשתי שני כובעים, כי במקביל הקמנו את מרכז השליטה בתל השומר. שני המרכזים עבדו בתיאום מלא ובהצלחה גדולה בחודשיים וחצי הראשונים להתפרצות.

"היה אז פחד. אנשים חששו מהנגיף, לא הבינו מה קורה, ראו את התמונות מאיטליה ורעדו. אבל בדיעבד, הגל הראשון היה משחק ילדים. סיימנו אותו עם 1,063 חולים מאומתים וחמישה נפטרים, מספרים שנראים לנו עכשיו דמיוניים כמעט. בגל השני המספרים עלו ועלו, ובאיזשהו שלב התחלתי לאבד תקווה. את האמת? אף אחד לא ציפה להתפרצות החוזרת. בסוף הגל הראשון קיפלנו את מרכזי השליטה וחדרי המצב והלכנו הביתה. עד שבאמצע מאי המספרים התחילו לטפס.

"כמה ימים אחרי שגמזו מונה, הוא הגיע אליי הביתה כדי לשכנע אותי לקחת על עצמי את ניהול האירוע. התלבטתי, כי עבדתי מאוד קשה בגל הראשון, אבל מדובר בחיי אדם ואני מכיר הכול מקרוב. התייעצתי עם אשתי והילדים, שזה בא על חשבונם, ורק אחרי שהסכימו התחלתי לעבוד. הפעם זה מתנהל קצת אחת".

את הסיבה לעלייה החדה במספר החולים בחברה הערבית סייף נועץ בעיקר במשתנה אחד. "כשהקמנו את הדסק הערבי במגן ישראל, היה לנו ברור מהרגע הראשון שמוקד ההדבקה הוא מאות, אם לא אלפי, החתונות שהתקיימו בניגוד להנחיות. הבנו שיש בעיית אכיפה, זלזול והסברה. היו חוכמולוגים שהתחילו את החגיגות ב-16:00 כשהיה סגר לילי. הצעד הראשון היה להעלות את מספר הבדיקות כדי לקבל תמונה של מצב התחלואה. הצלחנו להשתלט על המצב. החברה הערבית פעלה יפה ונכון ואמרתי בקבינט שצריך לדעת לפרגן".

הרגשת שהממשלה מפנה אליכם את כל המשאבים שהייתם צריכים? רפיק חלבי, ראש מועצת דליית אל־כרמל, אמר שחוץ ממך, מגמזו ומגנץ אף אחד לא גילה התעניינות כשהיישוב היה אדום בוהק.
"היישובים הערביים קיבלו כמות בדיקות גדולה, גמזו ומנכ"ל משרד הבריאות חזי לוי נתנו את הלב. אבל עד היום יש פער בטיפול בין החברה הערבית לבין החברה היהודית, וזה עניין היסטורי רב-שנים. כמנהל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים במשרד ראש הממשלה הצלחתי לצמצם אותם, אבל לצערי מעט מדי".

דרעי. "דרעי וליצמן נלחמים על האוכלוסייה שלהם ועלינו אף אחד לא נלחם" / צילום: דוברות הכנסת עדינה ולמן
 דרעי. "דרעי וליצמן נלחמים על האוכלוסייה שלהם ועלינו אף אחד לא נלחם" / צילום: דוברות הכנסת עדינה ולמן

"הייתי יושב ובוכה כל לילה"

כילד ביישוב ערערה שבוואדי ערה הוא חש על בשרו את הפערים האלה. כשהיה בן 13 נאלץ לעבור ללמוד בכפר הנוער הדסים כי לא היה מסופק מהרמה של מערכת החינוך המקומית - בחירה יוצאת דופן, עם רוח גבית מאבא שלו, שלמד בעצמו בפנימייה של מקווה ישראל.

"שאר החברים שלי הלכו לבתי ספר נוצריים בחיפה. הייתי הערבי היחיד בבית הספר. כמעט לא זכור לי שהציקו לי בגלל המוצא, אבל זה היה בתקופת האינתיפאדה, והיה לי קשה מאוד. במשך כמה שבועות הייתי יושב עד שתיים בלילה על הדשא ובוכה.
"היה לי מדריך מדהים בשם חובב, שלקח אותי אליו הביתה לתקופה עד שהסתגלתי. בדיעבד, זו הייתה אחת התקופות הכי יפות ומשמעותיות שהיו בחיי. עד היום החברים שלי מאז הם כמו משפחה", הוא מספר.

כשהחברים היהודים מבית הספר התגייסו לצבא, סייף החליט לטוס לפריז, ואחרי שבועיים נסע לאוניברסיטת במברג שבבוואריה כי שמע שיש ערבים ישראלים שלומדים שם. כעבור כמה שעות במעונות הסטודנטים, ובלי לדעת מילה בגרמנית, הודיע להוריו שהוא נשאר. הוא למד שם לתואר ראשון בכלכלה ומנהל עסקים ולתואר שני עם התמחות בכלכלת האיחוד האירופי, שאותו סיים בהצטיינות, ואז נרשם לדוקטורט. לפני שהתחיל אותו קפץ לביקור של כמה שבועות בארץ.

באותה התקופה פורסמו לראשונה מכרזים ל־40 תקנים במשרדי הממשלה שיועדו לאקדמאים ערבים. אביו של סייף חשב שזו הזדמנות חד-פעמית ולחץ עליו לגשת. הוא התקבל לתפקיד כלכלן במשרד הכלכלה והתכנון, ויתר על הדוקטורט ונשאר בישראל.

אחרי שנתיים עבר למשרד ראש הממשלה, וב-2008 נבחר להקים את הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים. בין לבין השלים תואר שני נוסף בתכנון ופיתוח בינלאומי באוניברסיטת קלארק שבוורצ’סטר, מסצ’וסטס, שבמסגרתו למד שנה בפקולטה ברחובות ושנה בארה"ב, לשם טס עם אשתו סונדוס (שפירוש שמה הוא משי שלובשים בגן העדן - "היא יפה כמו השם שלה").

"הקמת הרשות הייתה משימה לא פשוטה. הייתי צריך לנהל תקציבים, בעיקר להילחם על תקנים, למרות הגיבוי שקיבלתי מאולמרט והמנכ"ל שלו. המטרה הייתה להתמקד בפיתוח כלכלי וחברתי, למצוא דרכים לשלב את האוכלוסייה הערבית בכלכלת המדינה. אף שמדובר ב-20% מכלל האזרחים התרומה שלנו לתמ"ג נעה סביב 8% ואפשר להגדיל אותה באופן משמעותי. הוכחנו לממשלה שההפסד השנתי הוא 30 מיליארד שקל בשנה וצריך לעשות עבודה רוחבית ועמוקה.

"התחלנו עם תוכניות קטנות. הקמנו מרכזי תעסוקה לנשים, שבהם נתנו להן סיוע פרטני, חיזקנו את העברית, לימדנו מיומנויות מחשב ואיך מחפשים עבודה וחיברנו בינן לבין מעסיקים. סך הכול יש היום בארץ 22 מרכזים כאלה, שבהם עברו כ-70 אלף נשים, מחציתן מצאו עבודה.

"מלבד זאת מצאנו שיש בעיה חמורה של תחבורה ציבורית ביישובים ערביים. ב-2010 הצגתי תוכנית לנתניהו, וכשהוא נכנס לתפקיד הייתי בטוח שהליכוד הולכים להעיף אותי, אבל ההפך קרה. נתניהו הבין את הצורך והוא ושר התחבורה דאז ישראל כץ התחילו להשקיע בתחבורה ציבורית במגזר. פתאום לאנשים היה איך להגיע לעבודה, ללימודים ואפילו לבקר בני משפחה וחברים שגרו רחוק. זו הייתה מהפכה ענקית והיום אין יישוב ערבי בלי אוטובוסים".

"הכוח שלי בקבינט מוגבל"

בדצמבר 2015, כשאושרה על ידי ממשלת ישראל החלטה 922, תוכנית חומש ממשלתית למגזר המיעוטים בהשקעה של 15 מיליארד שקל, מונה סייף לראש הצוות שהיה אמון על יישומה בשטח.

"הייתי כפוף למשרד לשוויון חברתי ופעלנו בתחומים של חינוך, תשתיות, תחבורה וטיפול בבנייה הלא חוקית. נשארתי עוד שנתיים מעבר לשתי הקדנציות הקצובות כדי לסיים את המשימה. בקושי ראיתי את המשפחה והילדים, ואחרי 24 שנים של עבודה בממשלה החלטתי שמספיק. אני רוצה לצאת לשוק הפרטי".

אבל המשימה לא הושלמה לחלוטין, ומאז פרישתו של סייף לפני כשנתיים לא מונה לו מחליף ובקופת התוכנית נותר תקציב שלא נוצל. לאחרונה החליטה הממשלה להאריכה בשנה. "זה צעד מבורך שיאפשר לנצל כ־4.5 מליארד שקל שנותרו", אומר סייף, "וכך לקדם פרויקטים ולגבש תוכנית חומש חדשה לחברה הערבית".

לאחר שעזב פנה סייף למגזר הפרטי ופתח משרד ייעוץ וניהול, שחוץ מעבודה מול המגזר הציבורי והעסקי עוסק בייזום פרויקטים גדולים בנדל"ן מסחרי, הייטק ובנייה רוויה בחברה הערבית. בין השאר הקים אשכול בריאות באזור משגב, עראבה וסכנין, בשיתוף קרן פורטלנד, במטרה להקים במקום חממה טכנולוגית בתחום הרפואה.

באפריל 2020, עם הקמת הממשלה, הועלה שמו כמועמד להיות השר הערבי הראשון בממשלת ישראל על ידי מפלגת כחול לבן, אבל בשל התנגדות הליכוד הדבר לא יצא לפועל. "לא באתי מהמקום הפוליטי אף פעם. אבל כשחשבו על שר מקצועי, שיעסוק בפיתוח כלכלי של החברה הערבית ואיך להשקיע בה את התקציבים נכון, העלו את השם שלי וזה החמיא לי מאוד. העיקרון שלי הוא לשמור על ניטרליות, לא כחול לבן, לא ליכוד ולא הרשימה משותפת".

במשבר הקורונה הנחיצות של שר ערבי הפכה קריטית. השרים החרדים נלחמו עבור הבוחרים שלהם וקולה של האוכלוסייה הערבית, שגם היא הוכנסה לסגרים מלאים, לא נשמע.
"מתוך 40 הערים האדומות שהוכרזו 28 היו ערביות והשאר חרדיות. גמזו הציע לבחור מתוכן אדומות בוהקות ולהטיל עליהן סגר טוטלי. היה ויכוח והרגשתי שמשום שמדובר בערבים וחרדים, אז קל היה להחליט על סגר מלא. אמרתי שאם הוא יוטל על ארבעה יישובים חרדים וארבעה ערביים אני יכול לחיות עם זה. בהתחלה השרים בקבינט אמרו שאין ברירה, ואז התחילו הלחצים הפוליטיים מצד החרדים. התחלתי להרגיש את האפליה ונלחמתי נגד סגר כללי ביישובים הערביים בלבד.
"בקבינט הקורונה נותנים לי להתבטא, אבל אני יועץ חיצוני, והכוח שלי מוגבל מאוד. אין שר ערבי שיילחם בשביל הציבור שלנו. החברה הערבית לא מיוצגת בממשלה והגיע הזמן שזה יקרה".

המנהיגים הערביים הם שבוחרים להיות מחוץ לממשלה שוב ושוב.
"הם בחרו לא להיות שותפים בקואליציה, ואני יכול להבין, אבל הגיע הזמן שנהיה שותפים בקבלת ההחלטות, בלי לוותר על הלאומיות והזהות שלנו, אלא פשוט לשחק את המשחק הפוליטי. אני חלילה לא אומר שראש הממשלה או השרים הם נגד הערבים. מראש הממשלה אני מקבל גיבוי מלא, אבל זה לא אותו הדבר כשדרעי וליצמן נלחמים על האוכלוסייה שלהם ועלינו אף אחד לא נלחם".

עם הסרת הסגר, המגזרים הערבי והחרדי התחילו שוב לחגוג בחתונות. התחלואה אצלך עולה וכבר מדברים על הסגר הבא, אז מה עשינו?
"יכולת ההשפעה של הממשלה היא מוגבלת. היא יכולה להשליט סגר, אבל אין לה יכולת לשלוט על מה שקורה אחריו. בישיבות הקבינט כל אחד מהשרים לוחץ לכיוון שלו, שרת התיירות רוצה לפתוח צימרים, שר הכלכלה רוצה לפתוח מספרות ודרעי רוצה חתונות.
"בגלל העלייה בתחלואה אמרתי בקבינט שצריך לדחות את החתונות בשנה, שום דבר לא יקרה. לא בכול צריך להאשים את הממשלה. גם לאזרחים יש אחריות. יש כאלה שכועסים עליי בגלל זה, שיכעסו".

וקולו המקצועי של הפרויקטור רוני גמזו נבלע בהמולה הזאת.
"גמזו עושה עבודה מצוינת, יש לו יכולות מדהימות לתמרן בין כל הדברים. אם היו נותנים לו ליישם את התוכניות שלו במלואן והיו לו יותר סמכויות, זה היה נראה אחרת".

גמזו אשם בכך. הוא זה שלא דרש סמכויות לפני שמונה לתפקיד.
"אני מלווה אותו כמעט שלושה חודשים והוא יודע לקחת את הסמכות. הבעיה היא שכשמגיעים לישיבות הקבינט מתחילות דחיפות לכל הכיוונים. יש מומחים, נתונים, צוותים שעובדים מסביב לשעון ובסוף הפוליטיקאים הם שמחליטים".

גמזו, נכון לעכשיו, מסיים את תפקידו בחודש הבא. אתה ממשיך?
"באתי לשלושה חודשים עם אופציה להארכה, אבל זה מתיש. אני רוצה לדאוג להמשך העבודה על התשתית שהקמנו, כיוון שהווירוס יהיה עוד הרבה זמן, אבל בשבועות הקרובים אני מתכוון לחזור הביתה".

צרו איתנו קשר *5988