"המענקים שקיבלנו הם טיפה בים; אנחנו בצלילה חופשית כלפי מטה"

רונית ווליצקי, האקדמיה למחול רעננה • "זה מפעל חיי. אני נלחמת נגד משהו בלתי נראה" • "גלובס" שם את הסיוע לעסקים קטנים ולעצמאים במרכז

רונית ווליצקי, האקדמיה למחול רעננה / צילום: דניאלה קונטיני
רונית ווליצקי, האקדמיה למחול רעננה / צילום: דניאלה קונטיני

ב-15 השנים האחרונות, רונית ווליצקי מרגישה שהיא חיה את היעוד שלה. את האקדמיה למחול ברעננה, בית למחול מקצועי ולהכשרת רקדנים, היא הקימה מתוך תשוקה ואהבה לתחום. תחומי התרבות והאמנות אינם בוננזה כלכלית, הם מושתתים על חדוות היצירה והרוח, אבל ווליצקי הצליחה לאורך השנים להתפרנס יפה מהעסק שהקימה. ואז הגיעה הקורונה, סגר אחר סגר, ווליצקי נותרה מחוץ לעסק הנעול, אובדת עצות.

"אני מתחילה לחשוב על מה אני בכלל נלחמת. זה גז-ברקס, כל הזמן. בניתי את העסק הזה במו-ידיי, הוא מפעל חיי, ואני נלחמת נגד משהו בלתי נראה. אין לי שום שליטה על זה, שום דרך למצוא פתרון. יש רגעים שבהם אני תוהה האם הדבר הנכון לעשות הוא לסגור. אנחנו כל הזמן עם יד על הדופק ומבינים שאנחנו על הקצה", היא מספרת. "בגלל שאנחנו מקום גדול, הצלחנו להחזיק את עצמנו לאורך השנים. אבל אפילו אנחנו עכשיו מתחילים לראות שאנחנו בקצה היכולת להתקיים בצורה אמיתית, בלי להתפרנס. לא משכתי משכורת בחודשיים האחרונים".

תחום המחול כלוא בין הגדרות. כשהמדינה לא מסווגת אותו באופן ברור כתרבות ופנאי, ספורט או תרבות ופנאי, גם המחול התחרותי נותר סגור, למרות שענפי הספורט מורשים להתאמן. "אנחנו בצלילה חופשית כלפי מטה", מספרת ווליצקי. "מאמן יכול לאמן 10 אנשים בחלל סגור, אבל מחול לא. יש לנו ענף תחרותי מטורף, אנחנו מייצגים את המדינה, אבל לא מכירים בנו, ואותנו לא החזירו לפעילות".

"תלויים על חוט השערה"

תחום המחול דורש עבודה פיזית קרובה בין המורים לתלמידים; בין אם מדובר בהפעלת הרקדנים ומגע קרוב לדיוק התנועות, או האנרגיה הקבוצתית ההכרחית. אך כעת, באין מוצא, גם העסק של ווליצקי נשלח למחוזות הזום, ומכאן גם להפסדים הכבדים. המנוי לאקדמיה למחול מבוסס על מחיר והרשמה שנתית, מספטמבר לספטמבר, אך הסגרים ואי-הוודאות חתכו את ההרשמה השנה ב-60%.

"הגדרנו שבמקרה שניאלץ לסגור את הפעילות הפרונטלית, נעבור לזום ובאותה עלות. אנחנו לא משלמים פחות למורים, לא מתחשבים בנו בשכירות או בכל שאר ההוצאות. הסטודיו שלנו הוא אחד הגדולים בגוש דן ומהגדולים בארץ. אנחנו מקום להכשרה מקצועית, והרקדנים לא מוכנים לוותר, אבל זה מאוד קשה. תחשבי על נוער שנמצא כל היום עם הלימודים בזום, ואז שוב צריך להיכנס לזום כדי לרקוד. זה מטורף, זו פשוט התעללות. לאורך החודש האחרון כשראו שזה מאוד קשה, התחילו לבטל, ואנחנו מחזירים כספים. אנחנו נאחזים בקצה הציפורניים, תלויים על חוט השערה".

איך אתם מתמודדים עם הקושי הכלכלי?
"המענקים שקיבלנו לא באמת עוזרים. לקוחות השאירו את הכסף אצלנו לטובת זכות עתידית כדי לעזור לנו, אז תזרימית זה נראה שאנחנו יחסית בסדר, אבל אלה זיכויים עבור העתיד. זו אשליה, אין באמת כסף, והמדינה נותנת לנו מענק מגוחך. המחזור החודשי שלנו הוא 300 אלף בחודש, והמענקים שקיבלנו הם בסך-הכול 40 אלף שקל. זו טיפה בים, ונצטרך לשלם על זה מס. זה אפילו לא רבע מההוצאות השוטפות שלנו.

"גם אחרי שחוזרים לשגרה, אנחנו נצטרך תקופה ארוכה של הבראה, בתקווה שיהיה לנו את הזמן הזה. אנחנו נצטרך להחזיר את האמון של האנשים לטווח הארוך, אנשים לא רצים לחזור לפעילות כשהם לא יודעים האם נהיה שם ולא נסגר שוב. כולם בפאוז. זה סיפור מפחיד, אנחנו לא יודעים האם נצליח להחזיק מעמד. הגירעון שלנו רק נהיה עמוק יותר ויותר, וזה גדל מיום ליום".

איך התא המשפחתי שלך מתמודד עם המצב?
"יש לי שתי ילדות קטנות, אני גרושה ומפרנסת את עצמי. הילדות בסדר, אבא שלהן נותן את חלקו, אבל זה לא פשוט. נאלצתי לקחת הלוואה מהבנק החודש מעבר למענק, כדי שאוכל לשלם שכירות אחרי שהצ'ק חזר. אני לא רגילה להיות במצב הזה. הכול היה בסדר גמור לפני הקורונה, ופתאום אין כסף בבנק. ההורים שלי נאלצו להעביר לי כסף, מגיל 15 לא ביקשתי מהם עזרה כספית. זה סוריאליסטי".

עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988