מגפת הקורונה הפכה את הבתים האלימים לבתי כלא

החודש נציין כבכל שנה את יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים. חודש נובמבר הוא חודש המאבק, שבו אנו מזכירות ומזכירים לעצמינו את המחויבות שלנו כחברה לפעול למיגור האלימות.

ההערכה של ארגוני הסיוע היא כי בישראל חיות כ-200 אלף נשים תחת אלימות. נשים אלה מתמודדות עם אלימות פיזית, מינית, כלכלית ורגשית, אשר משפיעה על כל רבדי החיים של האישה ושל הילדים. נשים רבות חוששות לצאת ממעגל האלימות בשל חשש מהעדר עצמאות כלכלית, קשיים אישיים וחברתיים והעדר תמיכה.

השנה מגיע חודש המאבק על רקע מגפת הקורונה אשר סוגרת אותנו בבתים, מרחיקה אותנו ממוקדי התמיכה והטיפול הטבעיים ומייצרת לחץ כבד מנשוא בתוך משפחות אשר בהן קשה מאד לחיות גם בימים רגילים.

אבל זו אינה גזירת גורל לחיות כך! אילו הממשלה הייתה בוחרת לראות את המתח בבתים, את האלימות הגואה, את מצוקתן של נשים הלכודות במערבולת אלימות, דיכוי וכפיה, אז אולי היה מופעל שיקול דעת אחר, כזה שמתייחס בכובד ראש למחירי הסגר והריחוק החברתי.

מחיר ההתעלמות ממה שקורה בבתים

מאז תחילת משבר הקורונה מדווחים מוקדי הסיוע על עלייה של מאות אחוזים בפניות על אלימות במשפחה. גם במוקד 118 של משרד העבודה והרווחה נרשמה עלייה דרמטית: השיא נרשם בחודשים מאי (1,870 פניות לעומת 342 באותו חודש אשתקד), יוני (1,309 לעומת 288) וספטמבר (627 לעומת 245).

במרכזים למניעה ולטיפול באלימות במשפחה של ויצו בשיתוף משרד הרווחה, נרשמה עלייה של 300% במספר הפניות ועלייה של כ-250% במספר המטופלים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד.

19 נשים נרצחו ע"י בני זוגן מתחילת השנה, 17 מתוכן מאז תחילת משבר הקורונה. זה מחיר הסגר, זהו מחיר ההתעלמות ממה שקורה בבתים. הממשלה חייבת להירתם כולה למניעת הרצח הבא. גם זו מגפה, אומנם היא לא דורשת מטושים וחלוקים לבנים ופיתוח חיסונים, אך היא דורשת תשומת לב לאומית מהמעלה הראשונה ופעולה ממשלתית נחושה ודחופה.

ממשלת ישראל צריכה לממש את התוכנית הלאומית למאבק באלימות שאושרה ב-2017. היא חייבת להידרש להשלכות הבידוד החברתי על משפחות שבהן מתחולל מעגל האלימות ולהבנות תוכנית חירום לאומית המביאה בחשבון את תנאי החיים החדשים הללו שנכפו על קרבנות רבים. תנאי החיים הללו מביאים להחרפה באלימות.

כדי שנצליח למגר את התופעה, נדרשת פעולה משמעותית במספר אפיקים. בראש ובראשונה, נדרש שיתוף פעולה בין כל משרדי הממשלה הרלוונטיים: ביטחון פנים, רווחה, חינוך, שוויון חברתי, משפטים וכמובן אוצר.

מעבר לכך, נדרש שיתוף פעולה בין מגזרי: שילוב המומחיות של החברה האזרחית במתן סיוע אנונימי ותמיכה ללא שיפוטיות עם יכולות המגזר הציבורי לפיתוח ופרישת שירותי הגנה, טיפול, מניעה וייצוג ויכולות המגזר העסקי בסיוע המעסיקים בהכשרות ובהעסקה סובלנית למצב הפרט.

נדבך נוסף, להתמודדות עם התופעה הינו הצורך בחדשנות שמשמעותה, בין היתר, שימוש בפתרונות דיגיטליים חדשניים הן לאיתור ומניעה והן לסיוע בזמן אמת ולתמיכה. עם זאת, חשוב לזכור כי לצד כל אלה חשוב לא פחות לקדם את הנגשת המענים והתאמתם תרבותית בכל רחבי החברה הישראלית.

בעודי כותבת שורות אלה מתחולל אסון קשה ,נורא וטראומטי במאות אלפי בתים בישראל ונראה כי חברי הכנסת והממשלה אינם פועלים מספיק למניעת הרצח הבא. בשבוע שעבר שמענו מספר חברי כנסת זועמים על הצעת חוק למניעת אלימות כלכלית במקום להבין שמדובר במגפה ושיש בידינו למנוע את הקרבנות הבאים.

הקורונה הפכה את הבתים האלימים לבתי כלא שאי אפשר לצאת מהם, מאות אלפי נשים וילדים כלואים בתוך קירות הבית עם גבר אלים שרמת המתח שלו עולה ככל שהמצב הכלכלי מחמיר, ולקורבנות אין מוצא.

כדאי שנפסיק רק להזיל דמעה מול כתבה בעיתון או להניח שמשהו ישתנה אם לא נפעל. חובתנו להציל חיים. זה עד כדי כך ברור. 

הכותבת היא סמנכ"לית תוכניות בקרן רש"י ולשעבר מנהלת מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים