הקורונה והגיל הרך: ממשבר מהותי להזדמנות

עלינו לנצל את הקורונה לחשיבה אסטרטגית בתחום הגיל הרך ולהפוך את המשבר הקשה למחולל צמיחה - אישית וחברתית

גן ילדים / צילום: שאטרסטוק
גן ילדים / צילום: שאטרסטוק

העולם מציין השבוע את יום הילד הבינלאומי. יום ה"ילד", ביחיד, ולא יום הילדים. כלומר ישנה התייחסות לילד כפרט והתמקדות בטובת הילד. האמנם זו תמונת המצב בישראל?

מגפת הקורונה חשפה את החזקות והחולשות הקיימות בחברה הישראלית וגם הציפה את אי-השוויון הקיים בתחום החינוך. עולמות ערכיים שונים מגיעים לכדי התנגשות ומובילים למאבקים ציבוריים על עמדות כוח והשפעה ובעיקר על משאבים, ברובם כלכליים, מצב שהוא כמעט "דרוויניזם חברתי".

וילדי גיל הרך? פתאום מסתבר שהילדים הם בעיקר מנוף לצמיחה כלכלית. צריך למצוא להם "פתרון" על מנת שהורים יוכלו לצאת לעבודה ולתרום לכלכלת המשפחה והמדינה.

אנחנו במשבר, וכמו בכל משבר, יכולה לצמוח כאן הזדמנות להובלת שינויים מרחיקי לכת. עלינו לנצל את הקורונה לחשיבה אסטרטגית בתחום הגיל הרך ולהפוך את המשבר הקשה למחולל צמיחה - אישית וחברתית.

לא משקיעים מספיק בגיל הרך בישראל

על פי חוקרים בארץ ובעולם, השקעה בילד בגיל הרך משמשת אבן יסוד לצמצום פערים אישיים וחברתיים גם בהמשך החיים. זהו הערך הבסיסי אליו צריכה ישראל להתכוונן. לבסיס זה ניתן להוסיף גם ערכים של שוויון ההזדמנויות להורים ומניעת חסמים להשתלבותם בעולם העבודה.

לצערנו, למרות הוכחת מוטת ההשפעה הרחבה והמגוונת של החינוך בגיל לידה עד שלוש, ההשקעה הציבורית בו בישראל נמוכה. על פי פרסומי דו"ח החינוך של ה-OECD שפורסמו לפני חודשיים, ההשקעה בישראל בגילאי לידה עד גיל 3 היא רק רבע מההשקעה הממוצעת במדינות אלה. כשמתרגמים את זה לסכומים בפועל, מדובר בהשקעה שנתית של 12.3 אלף שקל בלבד לילד בהשוואה להשקעה שנתית ממוצעת של 48 אלף שקל במדינות ה-OECD, דבר היוצר פער של כ-20 מיליארד שקל בחינוך הרך בישראל לעומת ההשקעה המקובלת במדינות המפותחות.

עוד קבע הדוח כי ישנו מחסור בישראל במסגרות ציבוריות ומפוקחות, מה שפוגע באיכות המסגרות וברווחתם, ובסופו של דבר מוביל לפגיעה בבריאותם והתפתחותם של הילדים בישראל.

הדוח קובע שבישראל המעונות צפופים יותר, יחס התקינה בין מספר הילדים פר מטפלת הוא גבוה ביחס לשאר המדינות, הכשרת המטפלות היא בסיסית והן אינן מתוגמלות כראוי. אז איך משנים? מתחילים במספר עקרונות מעשיים, כאלה שבאו לידי ביטוי ביתר שאת בעת הקורונה, כשהמטרה לחזק את תחום החינוך לגיל הרך ובעיקר לראות את צרכי הילד:

חיזוק המעמד הפרופסיונאלי - צריכה להיות הכרה בפרופסיה של המחנכת-מטפלת, זה כולל כמובן הכשרה מקצועית ותגמול ראוי ומכבד. השוואת תנאי העבודה והשכר של מחנכות, מטפלות הגיל הרך אל מול מדינות ה-OECD ואל מול מערכת החינוך בישראל.

צמצום מספר הילדים בכיתה - הצורך לעבור ללמידה בקבוצות קטנות ושמירת ריחוק חברתי, מחזירים אותנו לדיון על הצורך בשיפור התקינה במעונות היום והשוואה לסטנדרטים הנחשבים כסבירים בעולם המערבי. מטפלת אל מול מספר ילדים מצומצם יותר תוכל לראות טוב יותר את הילד.

הפחתת ריכוזיות יתר - הקורונה הוכיחה שהשליטה המקומית במתן שירותים (רשויות מקומיות, בעלויות, ארגונים) יעילה יותר. הביזור הוכיח עצמו יותר מאשר ניהול ארצי. על המדינה להבין כי השדרה המרכזית המובילה את הטיפול בגיל הרך הנם הארגונים המפעילים מעונות יום, יש לתמוך בהם ולחזקם ולא לראות בהם גורם לעומתי למדינה.

הפחתת בירוקרטיה - נדמה שיש בלבול מושגים מובנה בין התפקיד של הרגולטור (החשוב מאוד!) לבין תפקיד הניהול הישיר. מפעילי המעונות עסוקים יותר מידי במסמכים, בטפסים ובבירוקרטיה. הוראות שעה נכתבות חדשות לבקרים, נדמה שהרגולטורים עסוקים ב-doing, אינם משחררים לעצמאות ולסמכות מקומית ע"פ קריטריונים שקופים וברורים.

אלברט איינשטיין קבע כי "אני אף פעם לא מלמד את הסטודנטים שלי, אני רק מנסה לייצר את התנאים שבהם יוכלו ללמוד". ב"קרב הדרוויניסטי" על משאבים, ראוי שמדינת ישראל תייצר סדר עדיפות הנותן לילד את התנאים להתפתח באופן האופטימלי. 

הכותבת היא יו"ר תנועת אמונה, המפעילה כ-125 מעונות ברחבי הארץ

צרו איתנו קשר *5988