כיצד יתחלק מענק הדיור שניתן מטעם המדינה במקרה שבני הזוג מתגרשים?

בית המשפט העליון דן לאחרונה בסוגיה תקדימית שעניינה: מה יעלה בגורלו של מענק דיור מותנה מטעם המדינה, שניתן לזוג נשוי שלימים התגרש. השאלה שעלתה היא מי מבני הזוג ייהנה מהמענק הזה?

המקרה שנדון דיבר על תוכנית סיוע לדיור לבני העדה האתיופית, במסגרתה ניתנו הלוואות מדינה לרכישת דירה, כאשר חלק מההלוואה הופך למענק, בתנאי שבני הזוג התגוררו בדירה ועמדו בתנאי ההחזר לאורך 15 שנים. סוגיה זו של מענקים מותנים קיימת גם בחוק הדיור הציבורי. הרעיון הוא שבתום התקופה המוגדרת בתנאי ההלוואה ששימשה לרכישת דירה, היא הופעת למענק, ובני הזוג לא צריכים להשיבה.

אולם מה קורה אם בני הזוג התגרשו לפני תום התקופה? האם הצד המתגורר בדירה צריך לשלם לבן הזוג השני את מחצית שווי הדירה, לרבות מחצית המענק (שטרם הוענק בפועל, שכן טרם חלפו השנים הרלוונטיות) - או שמא אין לזכות את בן הזוג שיוצא מהדירה במחצית המענק?

בעוד בית המשפט לענייני משפחה קבע כי האישה, שנותרה בדירה, תשלם לבעל את מחצית שווי הדירה ללא תשלום המענק, בית המשפט המחוזי קבע תחשיב אחר, במסגרתו על האישה לשלם לבעל גם את מחצית המענק העתידי. בית המשפט העליון הפך החלטות אלה וקבע עמדה לפיה הבעל יהיה זכאי לקבל את חלקו במענק, אולם רק בעתיד, כאשר האישה תקבל אותו בפועל מהמדינה, במקרה שתעמוד בתנאי ההלוואה.

סוגיה זו מעלה שאלות מורכבות. מחד, לא ניתן להפקיע מבן הזוג העוזב את הדירה את חלקו במענק. מנגד, חיוב בתשלומו המיידי (טרם שניתן המענק בפועל) עלול להכביד כלכלית על הצד שנותר להתגורר בדירה באופן בלתי הוגן. דחיית התשלום למועד עתידי טומנת סיכון לצד שיוצא מן הדירה, שכן נוצרת לו תלות במוסר התשלומים של הצד שנותר בדירה: ככל שלא יעמוד בתנאי ההלוואה בכל התקופה הרלוונטית (15 שנים), ההלוואה לא תהפוך למענק, ושני בני הזוג יפסידו. מנגד, חיוב בן הזוג הנותר בדירה לשלם למשנהו את חלקו במענק באופן מיידי, טרם שזה התגבש סופית, עלולה להכשילו ביכולתו לעמוד בהחזרי ההלוואות באופן שיגרום לו להפסיד את המענק.

יש צורך בהסכם ממון

דווקא על רקע מורכבות זו, קיימת חשיבות שבני זוג הזכאים למענק דיור, יהיו ערים לצורך לערוך ביניהם הסכם ממון בעת קבלת המענק, ולהגדיר בו את זכויותיהם במקרה של גירושים. חשוב למשל שבמסגרת השיקולים במציאת פתרון, ייבחנו גם היבטים הקשורים בטובת הילדים.

נקודת המוצא היא שלשני בני הזוג יש זכות להתחיל בחיים חדשים, עם יכולת כלכלית מינימלית. אולם יש לזכור כי לרוב, הזכאים למענקי דיור מתמודדים עם קשיים כלכליים בחיי היומיום, כך שניצב בפניהם אתגר קיומי מורכב, המתגבר לעת גירושים. מציאות זו מייצרת קושי להקים עבור הילדים שני בתים יציבים כלכלית.

הבטחת קורת-גג יציבה אחת, לכל הפחות, עבור הילדים, צריכה לעמוד לנגד ההורים במסגרת ההסדר הקשור במענק. שיקול זה יטה את הכף לטובת דחיית תשלום המענק למועד עתידי, בהנחה שבדירה נותרים ההורה המשמורן והילדים. פתרון ברוח זו מבטיח את זכויות הצד שעוזב את הדירה לקבל בעתיד את חלקו במענק, אולם מקל במעט על יכולתו של הצד הנותר להחזיק את הבית ולעמוד בתשלומים השוטפים לצורך כך. אכן, הדבר יותיר את הצד העוזב עם פחות כסף באופן מיידי, אולם תוצאה אחרת עלולה להוביל לכך שאף אחד מבני הזוג לא יצליח לאחוז בקורת גג יציבה עבור הילדים.

לסיכום, תוצאת פסק הדין של בית המשפט העליון בדעת הרוב מגשימה עיקרון זה, אולם אינה מגדירה את הבטחת טובת הילדים. ראוי שהשיח בדבר זכויות ילדים יורחב בפסיקה כשיקול שיש לקחת בחשבון, תוך יצירת האיזון בין הבטחת צורכי היסוד של הילדים, מחד, ומניעת קיפוח הזכויות הרכושיות של מי מבני הזוג, מאידך. 

הכותבת היא בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה