טראמפ קורא לעיתונות "אויבת העם", אבל הוא זה שראוי לתואר הזה

אני מהסס לתבוע אשראי על פסימיות. אבל אני מרשה לעצמי להזכיר מה שכתבתי כאן ב-25 בספטמבר, ששה שבועות לפני סוף ההצבעה בבחירות לנשיאות ארה"ב:
"הדמוקרטיה האמריקאית רבת פגמים, אבל היא האריכה ימים יותר מכל מערכת פוליטית נבחרת אחרת. היא עמדה במבחנים, שבהם לא הצליחה לעמוד שום מערכת אחרת [...]
"נשיאים, שמיליוני אנשי צבא סרו למרותם, התמודדו בבחירות עם יריבים מרים וקולניים מן האופוזיציה [...] הם לא טפלו אשמת בגידה לאומית על מועמדי האופוזיציה מפני שהעזו לכפור בזכותם להיות בשלטון. הם לא קראו לתקשורת שביקרה אותם 'פייק ניוז'. איש מהם לא היה מעלה בדעתו לנסות להאריך את נשיאותו בלי בחירות, מפני ש'מגיע לו'. איש מהם לא היה מעלה בדעתו למנוע ספירה של המוני קולות בטענה שהם 'מזויפים'".

שאלתי: "הייתכן שהרוח יוצאת ממפרשיה של הדמוקרטיה האמריקאית? רובנו גדלנו בהוויה תרבותית שהניחה את קביעותה של הדמוקרטיה הזו, אם לא את נצחיותה [...]
מוטב לקוות שאי-הוודאות הנוכחית היא תעתוע אופטי, והיא תחלוף ותישכח. אבל ההיסטוריה נוטה להזהיר אותנו מפני הנחות כאלה [...].

"תהיה התוצאה אשר תהיה, הדמוקרטיה האמריקאית כבר לא תהיה מה שהייתה, ומי יודע מה תהיה. קשה להאמין, אבל זה אינו עומד לקרות בדור הבא, או במאה הבאה. זה יתחיל לקרות עוד לפני הסגר הבא".

החירות והחוק

אני חייב הסבר על הפסימיות. כדי לעמוד במבחנים ולהשתייר במשך 230 שנה הדמוקרטיה האמריקאית הייתה זקוקה לא רק לספר חוקים, אלא גם לנכונות וולונטרית לציית לחוק, ואפילו יותר מזה: למה שהוגה הדעות הצרפתי מונטסקייה קרא "רוח החוק".
הביטוי העליון של חירות הוא העכבות שבני חורין מקבלים עליהם בתוך הקונטקסט הרחב של חירותם. זה חל על בני תמותה רגילים, וזה חל שבעתיים על מנהיגיהם הפוליטיים, בייחוד על זה שהחוקה האמריקאית מפקידה בידיו את הסמכות העליונה לאכוף את החוק: נשיא ארה"ב.

מיום נשיאותו הראשון, מר טראמפ נטל לעצמו חירות רחבה מן החוק. שום נשיא אמריקאי לא הרחיק כל-כך לכת בהתעלמות מן החוק, או בניסיון להתאים את החוק לצרכיו. הציות הוולונטרי לרוח החוק היה ממנו והלאה.

"פרחח" כמו נער נוטף הורמונים

קשה לטעון שהדרך ל-6 בינואר 2021 הייתה "בלתי נמנעת". כתבתי בחודשים האחרונים על לחישות האימה הנלחשות בוושינגטון שהנשיא יתעלם מתוצאות הבחירות, וינסה להיאחז בשלטון בכוח, אפילו באמצעים צבאיים.

סנגוריו של הנשיא בתקשורת הימנית לגלגו במשך חודשים על תחזיות יריביו מן השמאל, שהוא מסוגל לחולל הפיכה. אינני טוען שהם שיקרו. הם רק סירבו לייחס כוונות זדון קיצוניות לנשיא שהם תמכו ברוב מעשיו. גם מי שהסתייגו מסגנונו הסתפקו באפיון "פרחח" כדי לתאר אותו, כמו היה מדובר בנער נוטף הורמונים, המנסה לעשות רושם על הנערות בשכונה (שנו-נא את המִגדרים על-פי טעמכם).

ב-6 בינואר הדמוקרטיה האמריקאית עמדה על סף אסון כבד. אילו בריוני הנשיא היו יעילים יותר, אילו נשאו נשק, אפילו בקבוקי מולוטוב (שדווקא חיכו לאחד מהם בטנדר, לא הרחק מגבעת הקפיטול), הם היו יכולים לרצוח מאות חברי קונגרס בתוך דקות. הנשיא היה יכול אז להכריז מצב חירום (באמצעות חוק ישן וכמעט חסר שימוש, הנקרא "פקודת המרי"), ומי יודע מה היה קורה אחרי כן. אולי הייתה פורצת מלחמת אזרחים.

לפיד החירות

הבה נשקול את צירוף המלים הזה, "מלחמת אזרחים". זו ארץ שזיכרונה ההיסטורי מכיל מלחמה כזאת, אבל גם מכיל את הוודאות שהיא לא תחזור, מפני שאי אפשר להעלות על הדעת נסיבות כה קיצוניות של פילוג, של קיטוב ושל שנאה הדדית, אשר יניבו התנגשות קטלנית בין אזרחים, עם התערבות כמעט ודאית של מעצמות זרות וסיומה של אמריקה כפי שהייתה ידועה לנו.

ואיך בעצם הייתה ידועה לנו? היא הייתה לפיד החירות של זמננו. בהיעדרה, היטלר או סטאלין היו משתלטים על אירופה, ומרחיבים את רשתם הרבה מעבר לה. בהיעדרה, שני מיליון פליטים יהודיים לא היו מוצאים חופי מבטחים מפני פוגרומים רוסיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בהיעדרה, הדמוקרטיה המערבית הייתה מובסת ונחרבת.
אינני מנסה כאן לעשות אידיאליזציה. אמריקה רבת פגמים ועתירת חטאים. אבל אני מתקשה להיזכר באיזושהי ארץ שעשתה כה הרבה תיקוני מסלול, לאחר שהודתה בטעויותיה. אמריקה מעוררת השראה דווקא בגלל המאמץ הבלתי פוסק שלה להשתפר.
רק עכשיו אנחנו יודעים את המידה שבה כל זה היה תלוי על בלימה בשנות נשיאותו של דונלד טראמפ. רוב הישראלים רוחשים לו חיבה. אני מכבד את רגשותיהם. הם שופטים אותו בייחוד על יסוד הרושם שהוא הרעיף ידידות וטובות הנאה על ישראל. לרוב הישראלים אין הסתייגויות אידיאולוגיות ממנו.

אבל נשיא אמריקאי אינו יכול להיות חזק יותר מאמריקה. בהכרח, חולשתה של החברה האמריקאית ושבריריותה של הדמוקרטיה האמריקאית מגבילות את כושרו של כל נשיא אמריקאי למלא תפקיד מועיל באיזשהו עניין, בוודאי בהגנה על הדמוקרטיות המערביות מפני המעצמות הסמכותניות והטוטליטריות המבקשות את נפשן.

דונלד טראמפ נוהג להגיד על העיתונות שהיא "אויבת העם", שימוש לשון השאול מן הרפרטואר של עידן קודר. ארבע השנים האחרונות, וביתר שאת ארבעת השבועות האחרונים, מצדיקים את הענקת התווית הזו לדונלד טראמפ עצמו: אויב העם.
גם אם יורשו לא יכיר בסיפוח בקעת הירדן, ישראלים המחשיבים את בריתם עם אמריקה צריכים לנשום לרווחה.