הסדרה "שטיסל": בחברה שמבוססת על סודות, אובדן השליטה בלתי נמנע

אם יש דבר שאי אפשר להאשים בו את "שטיסל" זאת אקטואליות יתר. שתי העונות הראשונות שודרו ב-2013 וב-2015, אבל - נפלאות דרכיה של תעשיית הטלוויזיה הישראלית - חלפו להן עוד חמש שנים עד שהגיעה אלינו כעת העונה השלישית (שמשודרת בימים אלה ב-yes). העונות הראשונות של שטיסל זכו להצלחה גדולה מסיבות רבות ומוצדקות, אבל אחת מהן הייתה העובדה שהיא "האנישה" את החרדים. נכון, אף אחד מאיתנו לא צריך סדרת טלוויזיה כדי לדעת שחרדים הם "אנשים בדיוק כמונו", אבל יש הבדל בין לדעת לבין להרגיש. שטיסל צללה כל-כך עמוק לתוך החיים הקטנים של אנשים מתוך הקהילה החרדית, והקפידה להתמקד בהיבטים האוניברסליים של היחסים ביניהם, עד שהיא כמעט אפשרה לנו לשכוח שהקהילה הזאת לא מתקיימת בעידן אחר, או במקום אחר, אלא ממש כאן, לידינו ובתוכנו; ושלקרבה הזאת, בין שתי תרבויות שונות ומנוגדות, יש גם לא מעט השלכות.

כעת, כששטיסל משודרת ב-2020/21 - גם אם כמו שאמרנו, אי אפשר להאשים אותה באקטואליות יתר - כבר הרבה יותר קשה להסתכל על גיבוריה, אותן דמויות אהובות ונוגעות ללב, באותו מבט חולמני ומפויס. תגידו, מישהו יודע אם החיידר שמנהל שוּלם המשיך לפעול גם בקורונה? מה עם המסעדה של גיטי וליפא, הם נשמעו להוראות הסגר? ובינינו, יש לכם בכלל ספק שיוסל'ה המשיך ללמוד בישיבה שלו גם כשהילדים שלכם קורקעו לזום?

מטבע הדברים, הקורונה לא קיימת בעולמה של העונה השלישית של שטיסל, וגם הסדרה עצמה ממעטת כאמור לגעת במישרין בחיכוך שבין "האוטונומיה החרדית", למדינה הציונית, גם אם הוא נמצא כל הזמן ברקע. ובכל זאת, גם בעונה הזאת גיבוריה מתחבטים בבעיות שיש להן קשר עמוק למה שחשפה הקורונה. איזה מחיר אישי ומשפחתי גובה ההיצמדות הקנאית להלכה בת מאות שנים שהרלוונטיות שלה לחיים המודרניים מוטלת בספק? מה עושים כששני ערכים סותרים מתנגשים? מהו באמת פיקוח נפש ומי מוסמך לקבוע זאת?

קיווע נקלע באחד מפרקי העונה לעימות מול מוסדות המדינה אבל לא מול ערכיו. כששירותי הרווחה לוקחים ממנו את דבורה'לה, בתו התינוקת, המשפחה ממהרת למאכער חרדי, ולרגע אפשר לצפות שהוא, עם קשריו למפלגות שמחזיקות את הקואליציה באזורים הרגישים, כבר יסדר להם את הבעיה. "בגללך דבורה'לה עכשיו אצל הציונים", מטיח בו חמו, נוחעם, שגם בעונה הקודמת היה התזכורת הבולטת והכמעט יחידה בסדרה לעוינות הגלויה למוסדות המדינה. אבל למאכער אין באמת פתרון קסם, מלבד הצעה מרחיקת לכת שאומנם כוללת רמייה, אך גם מחיר אישי כבד (למרבה הצער, כשזה קורה לבסוף, גם אמינות הסדרה משלמת מחיר). ובכלל, הקונפליקט של קיווע מול מוסדות המדינה הוא לא באמת דילמה שוות משקל. יש אדם בישראל - חילוני או דתי, ערבי או יהודי - שלא היה עושה הכול כדי להחזיר אליו את בתו?

הקונפליקט של חנינא, לעומת זאת, לא מערב כמעט כלל את המדינה, ודווקא לכן הוא קשה בהרבה. "אתה במצב שהתיירה היא עצמך ובשרך", אומר לו הרב שלו כשהוא בא לבקש ממנו את מה שגם הוא יודע שהוא בלתי אפשרי: להתיר לו ולאשתו, רוחמי, להיכנס להליך של פונדקאות. "לכן, כל החלטה שאתה תיקח היא בעצמה דעת תורה".

לרמות את המדינה זה קל; לעגל פינות בחצי קריצה מול הרב שלך זה לא נעים, אבל בצוק העיתים אפשר לחיות עם זה; לרמות את עצמך זה כבר קשה, ולרמות את אלוהים, זה, ובכן, פחד אלוהים. לכן, אף שמהלך הפונדקאות יוצא לדרך - ומתברר שהוא חלק מהליך רמייה מסודר ומאורגן: רוחמי מקבלת סדרת כריות בטן בגדלים שונים שאותן תחליף ככל שההיריון של הפונדקאית יתקדם, ולבסוף, ביום המכריע, תיסע לאותו בית חולים שלה, ותצא משם עם התינוק שהיא "ילדה" - סופו לקרוס בריב גדול.

אלא שכשהחברה כולה מבוססת על סודות, הסתרות ושקרים - באותו פרק אנחנו רואים כיצד האינסטינקט הראשוני של גיטי הוא לשקר לחברה במצוקה שבאה לבקש עזרה, לא מתוך רוע אלא כי האמת מסכנת את עתיד ילדיה - אובדן השליטה הוא בלתי נמנע. וכך, בזמן שחנינא חושב שהוא ואשתו מרמים את שאר העולם, רוחמי מחליטה להוציא לפועל מהלך רמייה אחר, ומשטה גם בו. שקר מוביל לשקר מוביל לשקר, ובסופו אולי אסון גדול.