מה הסיכוי שהאינפלציה תחזור, ואיך זה קשור להיסטוריה של ארגנטינה?

שרשרת של החלטות והתרחשויות מהעת האחרונה בארצות הברית מהווים אינדיקציה ברורה שהמשבר הכלכלי־חברתי־פוליטי העמוק, שארה"ב מצויה בו, רחוק מקו הסיום. ולמרות שבפרץ של מרץ ופטריוטיות, המליץ השבוע המשקיע האגדי וורן באפט "לעולם לא להמר נגד אמריקה", אנחנו דווקא ממליצים לתת מבט טוב וארוך על ההיסטוריה של מדינה אחת שממוקמת דרומית לארה"ב, ואז אולי לשקול מחדש את העצה של "האורקל מאומהה".

שלושה אירועים בעלי משמעות היסטורית התרחשו בחודש שעבר בארה"ב. הראשון, בניו יורק המשיכה הריבית על איגרות החוב ל־10 שנים של ממשלת ארה"ב לטפס עד שהגיעה ל־1.614% - עלייה של יותר מ-33% בריבית בחודש פברואר לבדו.

האירוע השני, בוושינגטון הועברה לאישור הסנאט חבילת התמריצים של הנשיא ג'ו ביידן, שאמורה להזרים למשק האמריקאי 1.9 טריליון דולר - קדמה לה חבילת חוק נוספת מדצמבר על סך 900 מיליארד דולר בדצמבר. 600 מיליארד מתוך ה־1.9 טריליון דולר יוקדשו לצ'קים בסך 1,400 דולר שיישלחו לאזרחי ארה"ב. זאת בנוסף לצ'קים של 600 דולר שנשלחו בדצמבר.

האירוע השלישי - לא כלכלי אלא פוליטי: התברר כי פסלו המוזהב של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ, שהוצב בפלורידה, עתיד להטיל צל ארוך ומתמשך על המפלגה הרפובליקאית, שהולכת ומתפצלת בין הטראמפיסטים (הרוב), המאמינים בדמוקרטיה כל עוד הם־ניצחו־בבחירות, והרפובליקאים הישנים סטייל מיט רומני (המיעוט) שמאמינים בערכים השורשיים של המפלגה.

בשנת 1853, לאחר שנים של מלחמת אזרחים, התקבלה והוסכמה החוקה של ה"אומה הארגנטינאית", והמסגרת הפוליטית־מדינתית המודרנית שלה יצאה לדרך. עד 1900 הפכה ארגנטינה למעצמה כלכלית עולמית. באותה שנה עמד התמ"ג לנפש בארגנטינה על 67% מזה שבארצות הברית, כמעט 90% מזה שבגרמניה, זהה לזה שבקנדה ופי 3.6 מזה שבטיוואן.

ב־1905 הכלכלן והסופר פרסי פ. מרטין, סיכם את רשמיו מביקור בדרום אמריקה. "התקדמות עצומה נעשתה בארגנטינה בעשור האחרון", הוא כתב, "וגם המבקר הזהיר ביותר לא יהסס לומר שארגנטינה רק התחילה את מסעה לגדולה".

עד 1913 הייתה המדינה הדינמית ורחבת הידיים הזו עשירה פי שניים מספרד. בעשור שבין 1900 ל־1910 הייתה ארגנטינה לארץ המהגרים אף יותר מאמריקה, ביחס שבין מהגרים לאוכלוסייה הקיימת. בעשור זה היא אף הייתה בעלת הגידול בתמ"ג לנפש הגבוה בעולם. השפע הכלכלי והיותה מדינת מהגרים רחבת ידיים הפך אותה לאבן שואבת גם להגירה יהודית.

ביוזמת הברון הירש וארגון יק"א שהקים, התגברה ההגירה מתחום המושב שברוסיה, ועד 1920 חיו בה כ־150 אלף יהודים. זו הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר בחצי הכדור הדרומי ופי שניים ממספרם בשטחי המנדט הבריטי בארץ ישראל.

בתוך 100 שנים הכול נעלם 

אבל בתוך 100 שנה כל זה נעלם. ב־2019 עמד התמ"ג לנפש בארגנטינה על פחות מ־18% מזה שבארה"ב, כ־22% מזה שבגרמניה, 24% מזה של קנדה, ופחות מ־40% מזה של טאיוואן.

מסעה של ארגנטינה מהליגה הלאומית העולמית למיקומה כיום הוא לא רק מרתק, אלא גם מהווה "מקרה מבחן" שבצדו לקחים יקרים למדינות רבות שמתקשות להבין עד כמה קל לקלקל אך קשה מאוד לתקן.

השנים שבין מלחמת העולם הראשונה ועד תום מלחמת העולם השנייה היו קשות לכל כלכלות העולם. ארגנטינה לא הייתה יוצאת דופן, אף שהיא לא הייתה מעורבת בשתי מערכות דמים אלו. השנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה הצטיינו בגלובליזציה ומסחר בינלאומי פורח, מהם נהנתה ארגנטינה מאד. לעומת זאת, ההסתגרות, הפרוטקציוניזם והידרדרות בסחר בעשורים שהגיעו אחרי המלחמה פגעו בארגנטינה קשות.

הפגיעה הכלכלית בעשורים אלו לא הייתה יחודית רק לה. אולם בעוד שהכלכלות של רוב המדינות המובילות בעולם עברו בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה שינויים מבניים ויסודיים, ארגנטינה בחרה בדרך אחרת. ב-1946 עלה לשלטון חואן פירון ועימו בא לעולם הפירוניזם.

 חואן פירון (בחליפה הלבנה) / צילום: Associated Press

הפשיזם של חואן פירון מרים ראש

פירון היה ורסיה דרום־אמריקאית של הפשיזם האירופאי - תנועה פופוליסטית לאומנית שהגנה על "מעמד העובדים", אך לא הטיפה לחיסול המעמדות האחרים כמו בקומוניזם. פירון הביא לארגנטינה זן דרום אמריקאי של ה"סוציאליזם־הלאומי", שבמרכזו המנהיג, הפטריוטיזם, והמדינה, ושביטויים המעשי הוא מעורבות ממשלתית עמוקה בכלכלה, עידוד החברות הגדולות והמונופולים, והגבלות קשות על הייבוא.

לאחר קדנציה אחת בנשיאות, חואן פירון שינה את החוקה כך שיוכל להיבחר גם לקדנציה שנייה, שלה הוא נבחר ברוב מרשים. בקדנציה זו הועמקו המגמות האנטי־דמוקרטיות והוגבר פולחן האישיות. לאחר כעשור בשלטון שהתאפיינו באינפלציה, שחיתות, דיכוי, דמגוגיה ופופוליזם גואה, הודח פירון על ידי הפיכה צבאית וברח מארגנטינה.

פירון הסתלק אך את הנזק שנגרם לרקמה החברתית, כבר לא ניתן היה עוד לתקן. יתר על כן, כמו במקרים רבים בהיסטוריה, פירון הסתלק אך לא הפירוניזם. זו נותרה אידאולוגיה פופולרית ביותר בארגנטינה וזכתה במערכות בחירות נוספות כל עוד הן התקיימו. וכך בעוד אירופה, יפן, וה"נמרים המתעוררים" שבמזרח אוספים את השברים ומתאוששים מתוצאות מלחמת העולם השנייה ובונים כלכלות חדשות, מודרניות ומתפתחות, כמו גם מוסדות ומסורות דמוקרטיות, הלכה ארגנטינה והידרדרה ממשבר פוליטי למשבר כלכלי, וממהפכה צבאית, לחורבן מתמשך למוסדותיה.

הפתרון נמצא בהדפסות כסף

ההידרדרות הנמשכת הביאה לערעור מתמשך ביציבות הפוליטית, החברתית והמשפטית הנדרשות לצמיחה כלכלית והשקעות חוץ. הפופוליזם הנמשך וההתחמקות מהכרעות קשות דרש כסף שלא היה בנמצא. את הפתרון הם מצאו בהדפסות חוזרות ונשנות. וכך מאז 1946 הפכה האינפלציה בת־בית קבועה בכלכלת ארגנטינה.

בין 1947 ל-1975 עמדה האינפלציה השנתית הממוצעת על 25% וב־1976 היא זינקה מעבר ל־400%. ב־1985 האינפלציה עברה את רף ה־650% , וב־1989 הושג שיא של מעל 3000%. לאחר שני עשורים רגועים יותר שבהן היא עמדה על בין 5% ל־10% לשנה, היא שוב הרימה ראש. מאז 2017 האינפלציה השנתית בארגנטינה היא מעל 25% ובשנתיים האחרונות היא נעה בין 43% ל־53% לשנה.

  

ההידרדרות הנמשכת הביאה גם להידרדרות ברמת החינוך וההשכלה ולאובדן כוח אדם איכותי שנחוץ למודרניזציה של הכלכלה. ארגנטינה נקלעה למעגל שוטה המחזק את עצמו. ההידרדרות הנמשכת הביאו את הממשלה לחדלות פירעון של חובותיה הבינלאומיים כמה פעמים מאז 1986.

אלו, ביחד עם סכסוך נמשך עם בעלי חוב קיימים, הפכו את שווקי ההון הבינלאומיים לכמעט בלתי נגישים לארגנטינה, וזאת בשעה ששווקים אלו מתפוצצים מכסף ומדינות לא מפותחות בהרבה, כמו פורטוגל, מגייסות סכומי עתק בריבית שלילית ול־30 שנה.

 ארגנטינאים מפגינים נגד הממשלה בנובמבר 2000 במחאה על האבטלה הגוברת והכלכלה שדורכת במקום, בואנוס איירס / צילום: Reuters, STR New

ללמוד מארגנטינה כמה שיעורים

ארצות הברית אינה ארגנטינה ויותר ממובן אחד, אבל היא בהחלט יכולה ללמוד ממנה כמה שיעורים. אמריקה נחלצה בעור שיניה מטראמפ הפופוליסט, אך היא עדיין רחוקה מאד מהיחלצות מהטראמפיזם. כמו הפירוניזם, זה עשוי להשפיע עמוקות על דמותה גם לאחר שיעלם הפסל המוזהב של הנשיא.

להזרמת 1.9 טריליון דולר תהיה ללא ספק השפעה על הפעילות הכלכלית לטווח הקצר. להערכת מומחים היא תגדיל את התמ"ג בלפחות 4% לשנה זו ועוד כ־2% לשנה הבאה. במיוחד כשההזרמה גדולה בהרבה מהפגיעה הממשית בתמ"ג בגין הקורונה, שעל פי הערכות משרד התקציבים של הקונגרס "הוא קצת מעל 650 מיליארד דולר".

בחודש דצמבר הקונגרס כבר העביר חבילת סיוע של 900 מיליארד דולר, החוק החדש של 1.9 טריליון יביא בקלות את הגרעון הממשלתי השנתי לשנת 2021 אל מעל 3 טריליון דולר, ואת חובות הממשלה הפדרלית אל מעל קו הה־30 טריליון דולר עוד השנה.

וזו רק ההתחלה. סיוע חירום בגין הקורונה וקיצוץ 10 אלפים דולר מחובות כל סטודנט, עליו דובר לאחרונה, אינם היעדים וההבטחות עבורם עשתה המפלגה הדמוקרטית את המאמץ העצום לכבוש מחדש את שלטון.

"אנחנו צריכים לחשוב גדול או ללכת הביתה" אמר לא מכבר חבר הקונגרס קרביג'ל, סגן יו"ר הוועדה לענייני תשתיות. ואכן על פי הפרסומים השונים בחודשים הקרובים מתכנן הנשיא לקדם חוק שיתקצב שני טריליון דולר להוצאה על פרויקטים של תשתיות - מכבישים וגשרים ועד תשתיות ירוקות. ועדיין לא דיברנו על התוכניות בתחומי ה"הניו דיל הירוק", החינוך, ושיפוץ החורבן במערכת הבריאות.

סימנים נראים במחירי הסחורות 

כל עוד המשק משותק בגין המגפה, ההזרמות המסיביות לא הביאו לפעילות כלכלית גועשת. ומחזור השימוש בכסף נפל לשפל שכמוהו לא היה מעולם. כך החיבור בין הישיבה בבית והצ'קים הממשלתיים הקפיצו את כמות המזומנים עליו יושב הציבור באמריקה לשיאים חדשים.

נכון לחודש שעבר עמד הסך הזה על 3.9 טריליון דולר - גידול של כמעט 60% מפברואר שנה שעברה. וזה עוד לפני השפעת 1.9 הטריליון החדשים. אך כל זה עתיד להסתיים ברבעון האחרון של השנה, שעה שהשפעת החיסונים תלך ותתפשט וגל הביקושים של הציבור הרעב לחזרה לשגרה, והחמוש בהר המזומנים, יפגוש את השפל בהיצע - תוצאה של השיבושים המתמשכים בשרשרות הייצור והאספקה של שנת הקורונה.

החיבור בין עודף גדול בביקוש וחוסר ממשי בהיצע, עשוי להביא להתפרצות אינפלציונית שאפילו המדדים המעוותים של הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה לא יוכלו עוד להסתיר. ללחצים אלו ייתוספו הביקושים הכבושים בענפים בהם לא ניתן עוד להשלים את ההיצע שאבד, כמו טיפולים רפואיים לא דחופים.

סימנים ראשונים כבר ניכרים היום במחירי הסחורות, כמו העץ, הנפט ונחושת שיותר מהכפילו את מחירם מאז החודשים הראשונים של המשבר. מדד מחירים לצרכן המשקף עליות מחירים של 4% או 5% לשנה (שפירושם עליות מחירים אמיתיות של כ 10%־12% לשנה) ייתכן כבר ברבעון הראשון של שנה הבאה. אז יעמוד הפדרל ריזרב בפני דילמה של ממש. האם הפד יבחר בדרכו של פול וולקר , יו"ר הבנק המרכזי משנות ה־80, שהעלה את הריבית ל־18% כדי לעצור את האינפלציה של שנות ה־70, או בדרך שבה הלכה ארגנטינה.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "Brief A Money of History" ומקליט הפודקסט Com.KanAmerica