לא מבינים למה אנשים מסרבים לחזור מחל"ת? סימן שאתם פריבילגים

אני שומע על שלל יוזמות לתמריצים לעובדים שיחזרו לעבוד, ויש לי רעיון לתמריץ שיכול להיות נחמד: מה דעתם על ליצור מקומות עבודה הוגנים יותר?

צעירים משחקים בחוף / צילום: Associated Press, Oded Balilty
צעירים משחקים בחוף / צילום: Associated Press, Oded Balilty

א. אווירת עליצות ודריכות של טרום-שופינג שרתה על הממתינים בתור הארוך והרגוע עם מידה חצי מספקת של ריחוק חברתי שהשתרך בסביבות השעה 11 וחצי בבוקר ביום שישי האחרון מול שער רוז'ה, הכניסה הראשית לקניון מול הים באילת. מד חום מדד את החום ומאבטח בדק את התיקים. האמת, ששמחתי לחכות בתור; גם כי מדובר ככל הנראה בתור שמציע את הנוף הכי יפה בארץ, עם הרי אדום, ים סוף, מפרץ אילת ועקבה בצדו השני, וגם כי בביקור הקודם שלי באילת, שנערך לצורך כתבה אי אז ביולי 2020, בין הגבלה להקלה, הייתה העיר נטושה, עצובה, מובטלת ומודאגת והקניון עמד בשיממונו. גם בביקור הזה, שנערך לצורך חופשה, אפשר היה לראות שעדיין קשה לה. אילת כמו שהיא עכשיו מזכירה לי אנשים שמחייכים אבל העיניים שלהם עצובות. זה מאוד נוגע ללב.

הגיע תורי. לא הייתי בקניון כבר די הרבה זמן, אבל הגוף זוכר. מבלי לחשוב פצחתי באותו סדר פעולות אוטומטי: טפחתי על כיסי המכנסיים, נלחצתי ששכחתי את הארנק, נרגעתי כשנזכרתי שהוא בתיק. שאלתי את עצמי אם הוא באמת שם, עניתי שכן אבל לא הייתי באמת בטוח, הוצאתי את הטלפון מהכיס, אחר כך את המפתחות. שאלתי את עצמי למה אני שם את הטלפון ואת המפתחות בכיס כשיש לי תיק, לא הייתה לי תשובה. אז למה אתה סוחב תיק, שאלתי את עצמי, גם לזה לא הייתה לי תשובה. הנחתי את המפתחות ואת הטלפון במגש הקטן, הורדתי את התיק, בדקתי במהירות שהארנק שם. אמרתי בוקר טוב למאבטח, עניתי לא כששאל אם יש לי נשק, הארנק היה שם. הושטתי את היד אל מד החום, מדדתי את החום, קיבלתי תוצאה שהייתה מדויקת כמו סקר באינטרנט, עברתי את גלאי המתכות בהצלחה והושטתי יד כדי לאסוף את חפציי. כבר הייתי עם התיק על הכתף כששמתי לב שהמאבטח מדבר אליי. אתה הראשון שאמר לי בוקר טוב, אמר המאבטח.
חוזרים לשגרה.

ב. בואו נדבר על החזרה מחל"ת. יש בעיה, אומרים לנו, וזו בעיה חמורה ורצינית מאוד שכבר יש לה שם קליט: "הבעיה עם העובדים". המשק אמנם נפתח מחדש, אבל מעסיקים ממגוון סקטורים, במיוחד כאלו שלא משלמים בהם הרבה, מדווחים על מצוקה; עובדות ועובדים רבים לא מעוניינים או ממהרים לשוב לעבודה, למרות כל מה שעשו בשבילם. המצב כמו שהוא עכשיו נוח להם, ואת המומחים לכלכלה זה די מוציא מהדעת. איך זה יכול להיות, הם משתאים, הרי העבודה היא חיינו! זה דור של אנשים שלא אוהבים לעבוד! שלא רוצים לעבוד! גוערים אחרים (לעומת כל הדורות שממש אהבו ורצו לעבוד? תמהני). מה הם עושים כל היום, מתמלאים אחרים בזעם אפל, "יושבים בבית?!". אחרים אף הגדילו וכינו את התקופה "קייטנת החל"ת". הסנטימנט החדש ברור וידוע: העובדים אשמים, כמו תמיד, והפעם - כשהם מנצלים לרעה ומתוך כפיות טובה את רשת הביטחון שנתנה להם המדינה.

רשת ביטחון? בואו נדבר על ביטחון תעסוקתי, כי יכול להיות שבגלל הקורונה כבר שכחנו איך נראה שוק העבודה הישראלי, מי המנוצל בו לרעה ומי כפוי הטובה. אז לפני שאנחנו מאשימים את העובדים שיצאו לקייטנת חל"ת, בואו נזכיר: העובד הישראלי עובד הרבה יותר ימים ושעות ממקביליו ב-OECD, כ-1,900 שעות בשנה, מקבל הרבה פחות ימי חופשה מהם, ולקינוח: מרוויח הרבה פחות. לא מדובר בסתם קינוח - על ראשו מונח דובדבן יוקר המחיה. לפי כל המדדים של איזון עבודה-חיים פרטיים, הישראלי נמצא בתחתית הטבלה - כלומר, הוא יותר בעבודה מאשר בבית. מלבד כל הפינוקים האלה, מתהדר שוק העבודה הישראלי בתוספות כמו פערים עמוקים, בחוסר שוויון בין גברים ונשים, בהשתתפות לא שווה, באכיפה עלובה של חוקי העבודה, באפליה, בנוקשות, בחוסר מוביליות, במיומנות נמוכה ומעל הכול - בפריון נמוך. כל הגורמים הנ"ל מציירים תמונה ברורה של עובדות ועובדים שרע להם. לסיכום: לדפוק את העובדים ואז להאשים אותם - מה יותר ישראל מזה?

כך נראה רובו של שוק העבודה הישראלי, אם שכחנו. ועכשיו, כשאנחנו זוכרים ויודעים מי פה דופק את מי בדיוק, האם עדיין יש פה מישהו שיעז בלב שלם להאיץ בעובדות ובעובדים האלה לחזור? תראו לי אחד - אחד! - מכל הכלכלנים, הפקידים והפרשנים הבכירים שהיה חוזר לעבודה כזו בעצמו לו ניתנה לו האפשרות שלא. אני שומע פרופסורים לכלכלה שרק מתוך נימוס לא אכתוב את שמם מדברים על כך שהעבודה היא מקור לסיפוק בחיים. כן, אולי בשבילם, אולי גם בשבילי, ואני מקווה שגם בשבילכן, הקוראות והקוראים - אבל אלה שהתמזל מזלם הם המיעוט. רוב האנשים עובדים כי צריך ואת הסיפוק מחפשים במקומות אחרים, אם נשאר להם כוח.

אני שומע על שלל יוזמות של המדינה ושל המעסיקים לתת תמריצים לעובדים שיחזרו לעבוד, ויש לי רעיון לתמריץ שאולי יכול להיות נחמד: מה אתם אומרים על ליצור מקומות עבודה הוגנים יותר?

ג. הקניון היה מפוצץ בקונים, ואף שכולם היו עם מסכה, יצאנו משם מהר ובידיים ריקות יחסית וחזרנו למאהל שלנו בפאתי אילת; אצלנו זו מסורת. פעם בשנה, למרות שהאחרונה הייתה לפני חמש שנים, יורדת החבורה המורחבת לאילת עם אוהלים וילדים ומה לא לסופשבוע ארוך-ארוך של שכרון חושים.

מרגיז אותי שמדברים ככה בחדשות על העובדות והעובדים שלא חוזרים מחל"ת, פשוט כי חלקם חברות וחברים שלי - ואני נעלב כשמדברים לא יפה על החברים שלי. והם ממש לא הבעיה של שוק העבודה. אם כבר, ההפך, שוק העבודה היה הבעיה שלהם. אני מדבר על האנשים שלא עובדים בעבודות החלום שלהם: ההוא שעובד בחברת נסיעות, זו שעובדת במשרד רו"ח וההוא שהדריך קבוצות וכיו"ב - הם עשו מה שצריך כל השנים, היו טובים בזה, ולא קיטרו יותר מדי והתקדמו לא רע. ואז באה 2020 ופתאום, אחרי כמה חודשים של חל"ת, אפשר היה ממש לראות עליהם מה קורה לנפש של אדם כשמסירים ממנה את העול של עבודה לא מספקת, לא מתגמלת ולא מאתגרת. את המועקה של מנהל מתעמר או סביבת עבודה רעילה. את המשא הבלתי נסבל של השעות הארוכות והחופשים הקצרים. לא לראות את הילדים, לצאת לפני שהאיר ולחזור אחרי שמחשיך (איפה הפרופסורים לכלכלה שעובדים בתנאים כאלה?) - איך אפשר לבקש מבנאדם כזה, שכל הנאמר לעיל זו השגרה שלו - לחזור מהר, שלא לדבר על ברצון, לעבודה? הרי אם היינו שמים את העובדים בישראל על סקאלה שבקצה אחד המאבטח שלי שאף אחד חוץ ממני לא אומר לו בוקר טוב, ובקצה השני את הפרופסור לכלכלה שאומר שהעבודה היא "מקור לסיפוק בחיים" - יש לי תחושה טובה מאוד שהמאבטח לא היה נשאר לבד.

לא כולם רוצים לחזור לשגרה הקודמת שלהם, ואני מבין אותם. מי שלא מבין אותם, כנראה שחי בבועה של פריבילגיות ולא מכיר בני אדם רגילים, רק קלישאות על עבודה.

כי לא מספיק לחזור לשגרה - העניין הוא לשנותה!

צרו איתנו קשר *5988