בנעלי אביו: הבן של דב לאוטמן במיזם לקירוב חרדים וחילונים

"חוסר האמון בין הקבוצות בחברה הישראלית לבין עצמן ובינן לבין השלטון הפך לקיצוני", אומר נעם לאוטמן, ממייסדי מיזם "לחיות יחד", שהוקם באוקטובר האחרון. "הקורונה קרעה את שמיכת הטלאים שלנו. היא חשפה את כישלון ההנהגה, שלא אכפת לה מחיים משותפים, אפילו להפך. הוקם קבינט פיוס שלא עשה כלום בעניין. אני מצפה ממנה, אחרי השנה הזאת, שתבין שלהחזיק אותנו מפולגים יהרוס את החברה הישראלית".

את המיזם, שמטרתו לקרב בין חרדים לחילונים, לשלב חרדים בתעסוקה במגזר הציבורי ולתת מענה לפערים, הוא לא הקים לבד. חבר אליו, באופן מפתיע או אולי הרמוני למדי, אלי פלאי, המו"ל של העיתון החרדי "משפחה" ומייסד המכון החרדי למחקרי מדיניות.

אנחנו נפגשים בזום לקראת כנס דב לאוטמן (התעשיין ואיש העסקים שנעם הוא בנו וממשיך דרכו), שיתקיים ב־16 במרץ, במטרה להעלות את הנושא של חיים משותפים לסדר היום מתוך תפיסה כי הם המענה לפערים המתרחבים בחברה הישראלית. על מסך אחד לאוטמן בטי שירט וזקן אופנתי, על השני פלאי בחולצה לבנה וכיפה, כל אחד מהם מייצג פיסה בפאזל השבור של החברה הישראלית.

"כשנעם בא עם הרעיון למיזם והשפה החדשה שלו, זה כל כך דיבר אליי", אומר פלאי. "לפני כן הדיבור היה בעיקר על בעיה חרדית של תעסוקה, לימודי ליב"ה והשתלבות בחברה. אני החלטתי להביא נקודת מבט אחרת, לא פטרנליסטית, מבוססת מחקרים - הסתכלות על החרדים כחברה שמביאה תרבות ערכית, מודל משפחתי וחברתי מעניין".

"שחברה עסקית לא תתגאה שהיא מעסיקה אתיופים כשכולם מנקים"

הדרך אל מיזם "לחיות יחד" מתחילה בקרן פילנתרופית שהקים דב לאוטמן, שהלך לעולמו ב־2013, ששמה לה למטרה להגדיל את השותפות והשוויון בחברה הישראלית. בשנותיה הראשונות היא אמנם התמקדה בפעילות המגזר הערבי. אבל בקיץ 2014 משהו השתנה.

"צוק איתן ובחירות 2015 חידדו בצורה ברורה את הקיטוב החברתי", אומר לאוטמן, שעומד בעשור האחרון בראש הקרן וגם משמש יו"ר דלתא, שייסד אביו. "זיהיתי שהוא הגיע למקום מסוכן, אז כינסנו את השותפים שלנו בקרן וראינו שכולם חילונים, אשכנזים, גברים ונשים. הבנו שצריך גיוון וגייסנו שותפים חרדים, ערבים, אתיופים, להט"ב.

"הקמנו כוח משימה מאוזן ומגוון. התרבות והאמונה שכל אחד מביא איתו היא נכס, כי 'כור ההיתוך' נכשל. דרוש גיוון עמוק - שחברה עסקית לא תתגאה שהיא מעסיקה אתיופים אם כולם שם מנקים, ושתהיה לגיטימציה לכל אחד להביא את הכאב שלו, שהוא הרי מה שמניע אותנו. הקמנו כמה מיזמים של פעילות בקהילות מעורבות, שותפויות עם החברה למתנ"סים, בית הנשיא והמשרד לשוויון חברתי. ואז נפגשתי את אלי".

ההיכרות בין השניים התחילה הרבה לפני המיזם. הם נפגשו לפני שנים אחדות במסגרת JFN, ארגון בינלאומי של פילנתרופים יהודים מרחבי העולם, שפלאי הוא החרדי היחיד בו.

הם אולי שונים מאוד ברקע ובסגנון החיים, אך יש גם נקודות דמיון: שניהם יזמים, שניהם עומדים בראש ארגונים ציבוריים משפיעים, ושניהם בנים לאבות דומיננטיים, גם אם משני קצות החברה הישראלית: לאוטמן, מאבות התעשייה הישראלית, חילוני, מלח הארץ; יהודה פלאי, אביו של אלי, יצא להציל ילדי עולים במעברות מהתפקרות והביא אותם לחינוך החרדי, והיה חבר בקואליציה לסגירת עסקים בשבת.

"כל אחד מאיתנו הצטרף לפעילות של האחר", אומר פלאי. "נעם הצטרף כחבר דירקטוריון למכון, ואני השתלבתי בעשייה של הקרן. ואז הגיעה הקורונה, והעצימה את הפערים לממדים מטורפים. לא עצמתי עין, כי לא ידעתי לאן הולכים מכאן. שאלנו את עצמנו אם לחזון שלנו יש בכלל סיכוי".

"חרדיות זו התבדלות בהגדרה, והמחיר הוא הניתוק מהחברה"

התמונות מהשטח לא נראו מעודדות. על רקע הכעס העצום של החילונים על הפרת הנחיות הקורונה מצד החרדים וטענות על אכיפה בררנית, ומנגד תחושת הנרדפות של החרדים - הדיבורים על חזון וחיבורים נשמעים מנותקים.

אבל בדיוק בנקודה הזאת החליטו לאוטמן ופלאי לפעול. לפני חמישה חודשים הם הקימו את "לחיות יחד", שיתוף פעולה של המכון החרדי למחקרי מדיניות וקרן לאוטמן, שתוקצב בחצי מיליון שקל. הצוות עובד במרץ, ומגבש בימים אלה תוכנית אופרטיבית (שתוצג לנציבות שירות המדינה ותובא לאישור הממשלה) לשילוב חרדים בעבודה במגזר הציבורי.

למעשה, אומרים פלאי ולאוטמן, דווקא משבר הקורונה המחיש למה השילוב הזה חשוב כל כך ולמה הניתוק של החרדים ממוסדות המדינה היה בעוכרי כולם, משני הקצוות. "מחקר שפרסם המכון על הצפיפות בחברה החרדית יודע לנבא נתוני הדבקה גבוהים", אומר פלאי.

"בתחילת המגפה החרדים לא הבינו מאיפה זה בא להם, והיום אנחנו יודעים שזה היה בלתי נמנע. אז הביאו את הקומנדו של פיקוד העורף וציידו אותם במילונים ביידיש, כשאין בבני ברק מישהו שמדבר רק יידיש. שלחו אותם לחלק אוכל בסגר, כשיש אלפי ארגוני סיוע וחסד. למה לא השתמשו בזק"א ואיחוד הצלה, שמבינים את המנטליות והצרכים של האוכלוסייה? למה לא עשו פורום של ראשי רשויות חרדיות וניסו להבין אותם? אם במשרדי האוצר, הרווחה והבריאות היה גיוון חרדי, הכול היה נראה אחרת".

"אי אפשר לתכנן מאקרו־כלכלה בלי להבין את החברה החרדית לעומק", מוסיף לאוטמן. "אם פקששת חלק אחד, זה לא יעבוד. הניתוח אולי יצליח, אבל החולה ימות".
"ניסיתי להבין איפה שורש הבעיה. הרי החרדים לא יותר טובים או רעים מהחילונים בהתייחסות להוראות הקורונה", ממשיך פלאי ומדגים: "אשתי הזמינה את אחותה, חסידת גור, אלינו הביתה קצת אחרי פורים בשנה שעברה, כשהייתה מותרת התקהלות של 20 איש בלבד. אחותה סיפרה שהשתתפה בחתונה כמה ימים קודם לכן והיו שם ‘לא יותר ממאה איש’. אשתי השתגעה מזה. אמרתי לה: אחותך, שחיה מנותקת בקהילה באשדוד, לא רואה טלוויזיה ולא שותפה לתחושת החרדה והדחיפות, היא מנותקת מהסיפור הממלכתי".

כי היא בוחרת, כמו חרדים רבים, לא להיות חלק מהממלכתיות הישראלית.
"יותר מזה, חרדיות זו התבדלות בהגדרה, ומפה נוכל להמשיך את השיחה הזאת. זו אסטרטגיה שהשיגה את היעדים של שימור חברה תורנית בסביבה משתנה, והמחיר הוא הניתוק, העובדה שהם לא חלק מהחברה האזרחית".

זה מתחבר לכעס של חילונים רבים על אי־השוויון בנטל, על כך שחרדים גם לא משרתים בצבא.
"אף פעם לא יהיה שוויון מוחלט", מודה פלאי. "אבל שיעור ההתנדבות בקהילה החרדית הוא הגבוה בישראל וצריך לדעת לרתום אותו נכון. צמצום הפערים הוא לא אוטופי".

כאן נכנסת לתמונה התוכנית האסטרטגית לשילוב החרדים בשירות הציבורי, שמכוונת לשלושה מוקדים: שירות המדינה, רשויות השלטון המקומי והחברות הממשלתיות.

מי שנבחרה לעמוד בראש "לחיות ביחד" היא אמי פלמור, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, המזוהה עם גיוון בתעסוקה והגדלת חלקם של חרדים וערבים במעגל העבודה. "כשהמכון החרדי ממנה אישה חילונית לתפקיד כזה, יש לזה ערך", אומרת פלמור, שהקשר שלה עם החרדים לא נבנה בן יום.

"היו לי 5,000 עובדים, וכמעסיק גדול שנותן שירותים לציבור הרגשתי שהייתה עליי האחריות ליצור מדיניות טובה יותר בעזרתם.

"זה התחיל בניסוי וטעייה בלשכה, ואחר כך בייצור תודעה. התראיינתי בלי סוף בתקשורת החרדית על המשרד כדי לייצר שיח ולהראות שהציבור החרדי מעניין אותי, ואז התחלתי להתייחס לאירועים אקטואליים, למשל, כששוטר הכה צעיר חולה נפש. אני מביאה את ההיכרות עם השיח הציבורי וידע על סוגי העובדים שיש בו".

בשלב הראשון יצאו חברי הצוות של "לחיות יחד" למפות תמונת מצב מקיפה ומבוססת מידע. הנתונים שנאספו זעזעו אותם. מתוך 80 אלף עובדים בשירות המדינה רק 927 הם חרדים, כ-1.2%. זאת אף שחלקם של החרדים באוכלוסייה הוא כ-13%, יותר מפי עשרה.

נוסף על כך, מרביתם של אותם חרדים מעטים בשירות הממשלתי נמנים עם השדרה הנמוכה של כוח העבודה. בחדרים שבהם מתקבלות החלטות אין כמעט ייצוג לציבור שכולל יותר ממיליון נפש. החשיבות בשילובם בשירות הציבורי אינה נובעת רק מהרצון לייצר עבורם מקומות עבודה, אלא גם מהצורך לשפר את איכות קבלת ההחלטות במגזר הציבורי כולו.

על פי תחזיות דמוגרפיות של הלמ"ס, חלקם היחסי של החרדים באוכלוסייה עתיד להכפיל את עצמו ב-25 השנים הקרובות. לכן החשיבות של שילוב מיטבי של החרדים במרחבים החברתיים-כלכליים-ציבוריים בישראל היא קריטית. אבל ברור לכולם ששילוב כזה לא יקרה מעצמו. השאיפה של לאוטמן, פלאי ופלמור היא לייצר תוכנית הכשרה מותאמת למגזר, שתסייע לגשר על הפערים הנדרשים ותחשוף את החרדים להזדמנויות שיש בו.

כך למשל מתייחסת התוכנית לאחד החסמים המרכזיים להשתלבותם של חרדים בשירות הציבורי: מתברר שההיענות שלהם למכרזים דווקא גבוהה, אבל רובם נופלים בגלל חוסר התאמה מבחינת קורות החיים וההשכלה, שכן אין להם תואר אקדמי, אלא תעודת השכלה תורנית.

"50% מעובדי המדינה אינם אקדמאים", מפתיעה פלמור, "ומבין האקדמאים יש רבים שרכשו את ההשכלה תוך כדי עבודה. אפשר לעשות את זה גם עם חרדים. רק צריך לתת להם הזדמנות".

ההכרה במיומנות על פני תואר אקדמי תאפשר פתיחת ערוצי תעסוקה נוספים, המותאמים לאורח החיים החרדי. שירות המדינה והרשויות המקומיות הם מהמעסיקים הגדולים במשק. שילוב רחב היקף ואיכותי של חרדים במערכות אלה יציב דוגמה משמעותית מאוד לשאר המגזרים הכלכליים, ומנגד יגביר את האמון בין החברה החרדית ומוסדות השלטון. אמון מחודש כזה, אומרים היזמים, יש בכוחו להביא לריפוי ההכרחי בין הציבורים השונים בחברה הישראלית.

אלי פלאי
אישי: בן 56, גר בירושלים
מקצועי: יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות, מו"ל השבועון "משפחה"

נעם לאוטמן
אישי: בן 51, גר בתל אביב
מקצועי: יו"ר קרן לאוטמן, יו"ר דלתא גליל

אמי פלמור
אישי: בת 54, גרה במבשרת ציון
מקצועי: חברה במועצה הבינלאומית המפקחת על פייסבוק, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר