במקום מפלגות מחאה, קיבלנו בבחירות האלה מפלגות תחנונים

הדברים האלה נכתבים בשעות המסוכנות ביותר מבחינת היכולת לחזות את תוצאות הבחירות ומה עתיד להתרחש בעקבותיהן, אמנם, עד כה נספרו כבר כתשעים אחוזים מהקולות בקלפיות הרגילות, ובקלפיות אלה נותרו כמעט חצי מיליון מעטפות לספור, אולם זאת, בנוסף לכארבע מאות וחמישים אלף קולות במעטפות הכפולות. כשיש עוד כמעט מליון קולות לספור, הבחירות האלה רחוקות מלהיות סגורות. ועם זאת, ניתן כבר עתה, להצביע על מספר תופעות שהציפה מערכת הבחירות הזו.

התופעה הבולטת ביותר היא העייפות של הציבור הישראלי. הציבור מותש מהעיסוק האינטנסיבי בפוליטיקה ומארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים. אין, ולו מנהיג אחד, שהצליח לעורר השראה ולהלהיב את הבוחרים, למעט, אולי, מרב מיכאלי במפלגת העבודה המצומקת כדי שבעה מנדטים. אנחנו רואים זאת בשיעור ההצבעה הנמוך.

אנשים פשוט לא הלכו להצביע. הדבר בולט במיוחד במאמצים הכבירים ובהשקעה הכבדה שהשקיעה ועדת הבחירות כדי לאפשר לחולי קורונה, למבודדים, לשבים מחו"ל להצביע. רק מעטים מימשו את ההזדמנות. מערכת הבחירות היתה רדומה לגמרי; לא במהלך הקמפיין ולא ביום הבחירות לא ראינו התלהבות של פעילי מפלגות והבחירות ממש לא הורגשו ברחובות. עייפות ומיאוס היו הרגשות השולטים.

זו פעם ראשונה בכחמישים השנים האחרונות שלא הופיעה מפלגה שתתן ביטוי למחאה. רשימות כאלה היו, למשל, הגימלאים ב-2006, יש עתיד והבית היהודי ב-2013, כולנו של כחלון ב-2015, וכחול-לבן בשלוש מערכות הבחירות ב-2019-2020. הפעם, כאמור, לא הייתה לנו מפלגת מחאה, אולי כי המחאה לא התרוממה ולא סחפה מעגלים רחבים בציבור - עוד ביטוי לאותה עייפות.

לא הייתה לנו אף לא מפלגת מחאה אחת. היו לנו מפלגות תחנונים. מרצ ויתרה על כל סממן אידיאולוגי ופצחה ב"קמפיין הצילו" כבר לפני שבועות. כך גם כחול-לבן עם קמפיין ה"עווינו פשענו" שלה ואפילו הציונות הדתית שגייסה לשורותיה את הקמפיינר הטוב ביותר בארץ. נתניהו הלך ממקום למקום וממש ביקש מהמצביעים להצביע עבור נציגו של כהנא בכנסת "למען הגוש". לשם כך, הוא היה מוכן אף להסתכסך עם שותפיו הנאמנים ביותר - יהדות התורה.

אם יש מפלגת מחאה במערכת הבחירות הזו, הרי זו רע"מ בחברה הערבית. מפלגה שהתנתקה מהרשימה המשותפת על רקע אכזבה מהרשימות הערביות - ובעיקר מהרשימה הערבית המשותפת - ומהישגיהן לאורך השנים למען ציבור בוחריהן.

אומרים שנתניהו זיהה את הסדק הזה בחברה הערבית ונכנס בו, תוך שהוא מעניק כיבודים ונראות למנסור עבאס. נכון, נתניהו הוא הפוליטיקאי הטוב ביותר בישראל. אבל, גם מנסור עבאס מכיר טריק אחד או שניים בפוליטיקה והיה מוכן לשנות תפיסות שנראו כבלתי ניתנות לשינוי.

עבאס לא יזם את תחושות התסכול בציבור הערבי, אך הוא ידע לזהות אותן ולהתייצב כמי שמוביל את המחאה בחברה הערבית וסופו שכמעט השתווה במספר המנדטים לרשימה המשותפת ממנה התפצל.

בשני המקרים - רע"מ ו"הציונות הדתית" נתניהו "הצליח יותר מדי". לא זו בלבד שהכניס את נציגו של כהנא לכנסת, הוא אף במו ידיו הכניס לכנסת גם את נציג מפלגת נועם הקיצונית והגזענית. זאת, בנוסף לנציג של "הציונות הדתית" שנתניהו שריין לו מקום ברשימת הליכוד.

ח"כ זה, אופיר סופר, יחבור חזרה למפלגת האם שלו ובכך יגדיל את יצוגה של "הציונות הדתית" משישה לשבעה ח"כים בכנסת הבאה. אלה לא מוכנים לשבת עם רע"מ של מנסור עבאס ומנסור עבאס מצהיר שלא יתמוך בממשלה שבן גביר וחבר מרעיו יושבים בה. וכזכור, בן גביר לוטש עיניים למשרד המשפטים. ועם שבעה מנדטים לנתניהו אין ולא תהיה ברירה אלא להיענות לו. קשה לראות כיצד ביבי מרבע את המעגל הזה.

הבחירות האלה היו רדודות מתמיד. הכל אישי. "כן ביבי - לא ביבי", מפלגת העבודה מחליפה יושב ראש ביושבת ראש, גם בנט פצח בקמפיין "אני, אני". אמנם, היו כמה מפלגות שפרסמו מצע, אך זה היה מוחבא במעמקי הרשת והיה צריך לחפור כדי למצוא אותו.

אף לא אחת מן המתמודדות הציגה בקמפיין הבחירות את משנתה החברתית, הכלכלית, מה תכניותיה למערכת הבריאות ב"יום שאחרי"? מהי מדיניות האנרגיה הרצויה לישראל בעשור השלישי של המאה הזו? וכן הלאה. צריך לומר: לתקשורת הממוסדת חלק נכבד ביותר ברידוד השיח הציבורי. כאשר כלי התקשורת והפרשנים השונים עוסיקים כמעט אך ורק בטריקים הפוליטיים, בצורת ההופעה של המועמדים, בצבע שערם ובגוון קולם - התוצאה היא התנהלות של תכנית ריאליטי.

ומילה אחרונה: אם נפתלי בנט יהיה זה שיחזיק בכיסו את "הגרוש ללירה", יהיה זה שבו תלויה הקמת הקואליציה של נתניהו (מה שלא נראה כרגע) - הוא, בנט, לא יעמוד בלחץ. משחק ההאשמות כבר החל.

הכותב הוא מרצה בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, הבינתחומי הרצליה