מלכוד נתניהו: החוק שהימין צריך להיות שותף לו, גם אם הליכוד לא ירצה בו

רבים בימין התמכרו לבנימין נתניהו. האידאולוגיה שלו, ככל שעדיין יש לו כזו, לעולם אינה מתממשת, אבל רבים התמכרו לאיש. לתמונות הניצחון שלו. לנאומים הגדולים שאותם הוא נושא בקול ענות גבורה בפתיחתה של כל קדנציה, רגע לפני שזו מסתיימת בקול ענות חלושה. רבים בימין התמכרו לעצם היותו של נתניהו. להמשך ישיבתו על כיסאו. הם מזהים את ניצחונו האישי עם ניצחונם, עם ניצחון משפחתם, שבטם ואפילו - אמונתם. כישלונו המהדהד בקידום תפיסת העולם בה הם מאמינים, העניין הקטן הזה שלשמו בחרו בו, פחות מטריד אותם.

קשה להאמין, אבל יש מי שעדיין קונה את ההסברים של נתניהו לפיהם הכישלון שלו בקידום הסוגיות האידאולוגיות של מחנה הימין הוא עניין מקרי. כי נאלץ להכניס את ציפי לבני. כי לא הייתה לו ברירה אלא לצרף את אהוד ברק. כי במקרה היה צריך את אצבעותיו של משה כחלון. כי בלי בני גנץ לא הייתה לו ממשלה. סוג של טעות נגררת בניסוי. כזו שאין לו שום קשר איתה.

ומה האמת? האמת היא שהטענה על כך שנתניהו עדיין טוב לימין שקולה לטענה הנושנה על כך שהקומוניזם טוב לכלכלה. בשני המקרים התוצאות בשטח מוכיחות פעם אחר פעם את ההפך המוחלט, אבל כמובן שאין לזהות בין הכישלון המעשי לפגם כלשהו שעשוי להיות נעוץ בתיאוריה עצמה. להפך. התיאוריה כמובן מושלמת, רק שהיא לא מומשה באופן מלא

לו היו נותנים לקומוניזם להשליט את תפיסתו מלא-מלא כולם היו רואים עד כמה הוא טוב. ואצל נתניהו? לו היו נותנים לו ליהנות מ-61 אצבעות ימניות, הומוגניות, הסרות למרותו באופן מוחלט - אוהו, מה שהיה קורה כאן. מערכת המשפט הייתה משתנה מן היסוד. הכלכלה החופשית הייתה פורחת. והמשילות? לא הייתם מזהים אותה.

רק שבעולמנו לא ככה עובדים הדברים. הכוח הפוליטי שראש ממשלה נהנה ממנו מוגבל כמעט בהגדרה. כשהוא נכשל פעם אחר פעם במימוש מדיניות הימין תירוצי הלא-החזקתי-בכוח-בלתי-מוגבל אינם קבילים. זו השיטה. ככה היא עובדת. גם בפעם הבאה לא יחזיק בכוח בלתי מוגבל, וגם בפעם שאחריה, והשאלה היא האם במסגרת המגבלות הידועות האלה ידע ראש הממשלה לממש חזון ימני. אצל נתניהו מתקבלת התשובה לשאלה הזו קדנציה אחר קדנציה. התשובה היא "לא".

גם הפעם לנתניהו לא יהיו 61 אצבעות אותן יוכל להנדס כרצונו. לימין יש אומנם כשבעים אצבעות, אבל לנתניהו אין אפילו 60. האישיות שלו, והאופן שבו הוא מתנהל מול יריביו הפוליטיים הפכו אותו למי שלא ניתן לסמוך עליו. הפשרות איתו וההסדרים הפוליטיים מולו, אלה שהוא מפר פעם אחר פעם, הפכו אותו לסחורה יקרה מדי. איש אינו מוכן יותר לקנות את מה שהוא מבקש למכור. ומה בינתיים? בינתיים דדלוק. מבחינת נתניהו אין שום בעיה. הוא מוכן להישאר ראש ממשלת מעבר כמה שצריך. אלא שבינתיים מתרחשים עוד כמה תהליכים.

משאלת לבם של הלהטוטנים

בשתיקתו ביומיים האחרונים הוסיף נתניהו לדרדר את הליכוד ממעמד של מפלגת ימין שרוצה בשלטון למפלגה שדבר אינו חשוב לה מלבד שלטון. מסביבו מציעים חברי כנסת ושר בממשלה לכונן ממשלה באמצעות תמיכתה של מפלגת רע"מ האיסלאמית, וראש הממשלה, ששומע את הקריאות האלה, אינו פוצה פה ומצפצף. נוח לו שהקריאות האלה נשמעות. או שהן יכשירו עבורו את המהלך, או שירככו את שותפיו הפוטנציאליים ויורידו את מחירם.

בעבר קראתי פה לתן וקח פוליטיים עם מנסור עבאס. אני עדיין תומך מאוד ברעיון הזה מהסיבה הפשוטה שבמסחר הפוליטי גלומה האפשרות להפוך מפלגה בדלנית לפרגמטית. ורע"מ היא עדיין מפלגה בדלנית. אלא שמסחר פוליטי בעניין שוטף כזה או אחר אינו הופך את הישענות הממשלה בישראל על רוב המורכב בין השאר ממפלגות לא ציוניות לעניין לגיטימי. עצם הדיון הזה שמתנהל כרגע בחוגי הליכוד, מבלי שתישמע עמדתו הברורה של ראש הממשלה, מבזה את התנועה המפוארת הזו.

זה היה הרי רק לפני רגע שהליכוד ביקש לפסול את רע"מ מלהתמודד כרשימה לכנסת. אלא שמאז פרסום תוצאות הבחירות דואגים אנשים במפלגה הזו לציין שהכנסתה של רע"מ לקואליציה אינה סכנה, אלא למעשה הזדמנות. הם "עוברים תהליך" מסבירים שם חלק מהדוברים. ומה מדהים? שהתהליך המואץ הזה שעובר על רע"מ מתרחש בדיוק בנקודה בזמן שחסרות לנתניהו כמה אצבעות. לאקרובטים בקרקס מדרנו נותר רק להביט ולקנא. גמישות שכזו היא הרי משאלת לבו של כל להטוטן.

אלא שרע"מ היא רק סימפטום. היא עוד דוגמה למה שהימין מפסיד כשההתמכרות של רבים בימין לאיש עצמו מחליפה את הרצון שלהם לממש אידאולוגיה. כשנתניהו ישוב על כיסא ראש הממשלה אף רפורמה שהימין מבקש לקדם אינה יוצאת אל הפועל. לא יצאה ולא תצא. עם מספר הנציגים הגדול שהימין הכניס הפעם לכנסת - על הנייר לפחות - הוא יכול לתקן הרבה מאוד מהפגמים שהוא מוצא בשיטה. אלא שנתניהו הוא כמו פקק. כל זמן שהוא שם, ממשלת ימין חסומה ולא מצליחה לקום. והמשמעות היא שהחוקים הרבים נותרים באוויר. הרפורמות תקועות. המינויים אינם יוצאים אל הפועל. כמו בסיפוח יהודה ושומרון גם במשפט, בכלכלה ובתחום המשילות. זה שוב נתניהו שגורם לימין להחטיא מול שער ריק.

פעם שלישית בחוץ

ולמרות כל זאת אני עדיין מתנגד להצעה הנוראה שמקודמת בימים אלה לפיה כתב אישום יפסול חבר כנסת מלכהן כראש ממשלה. נתניהו אומנם מתקדם בדרך הבטוחה להפוך מנכס לימין לנטל על צווארו, אבל החוק הזה, ואני מתעלם כרגע משאלת הפרסונליות שלו, הוא חוק שמעביר את הכוח לקבל את ההחלטה הפוליטית הכי חשובה במדינת ישראל מנבחרי הציבור לדרג הפקידות שברשויות התביעה. ההצעה הזו פסולה לא בגלל שהיא פרסונלית. היא פסולה כי היא לא דמוקרטית. כי לא הפרקליט יקבע מי יהיה כאן ראש הממשלה.

אלא שגם המשך הדדלוק אינו אפשרי. גם הרעיון לפיו נתניהו ימשיך לשלוט בישראל לעוד שנים ארוכות קדימה, וזאת באמצעות שרשרת אינסופית של ממשלות מעבר גם היא אינה דמוקרטית באופן מיוחד. ובכלל, נדמה לי שאחרי עוד ועוד ניסיונות כושלים של נתניהו להרכיב ממשלה, אפשר להתחיל לגבש מסקנה שהוא כבר לא מסוגל לספק את הסחורה הזו.

לכן, הגיעה העת לקבוע מכסה למספר הפעמים שיש, למועמד הזוכה למנדט מהנשיא, להרכיב ממשלה. עם כינוס הכנסת צריך הרוב הפוליטי הקיים בה לקבוע בחקיקה כי מי שייכשל מעתה פעמיים ברצף בהרכבת הממשלה יהיה מנוע במהלך הקדנציה העוקבת לקבל את המנדט בשלישית.

למרות המחיר המסוים שיש לצעד הזה על ההתנהלותה הפנימית של תנועת הליכוד בבחירת המנהיג שלה, ואני לא מתכוון להתכחש לו, לא ניתן יותר לקבל מצב בו בחירתו של הליכוד לוכדת מדינה שלמה. אין לי ספק שלחוק כזה יהיה רוב בכנסת. השמאל בוודאי יתמוך בו כי יזהה בו הזדמנות לסלק את נתניהו, אבל גם מפלגות כמו ימינה ותקווה חדשה צריכות לתמוך בו.

זו האפשרות הדמוקרטית כמעט היחידה להביא לשינוי. ליציאה מהדדלוק ולמימוש של עקרונות ימין. ומה יקרה בפעם השלישית בה יבקש נתניהו להרכיב ממשלה אחרי שני כישלנות נוספים? אם יזכה לרוב בכנסת שתיבחר - אותו רוב שעליו תקום ממשלתו יהיה גם הרוב שישנה את החוק. ואם שוב לא יזכה לרוב שכזה יצטרך לפנות את הדרך למועמד אחר בניסיון להרכיב ממשלת ימין. גם אם השמאל מאוד יחבב את החוק הזה, בגלל השנאה הפתולוגית שפיתח לנתניהו, האמת היא שהוא קודם כל אינטרס מובהק של הימין. בגלל המדיניות.

הכותב לומד לתואר שלישי במשפטים באוניברסיטה העברית, מעניק ייעוץ לגופים שונים, לרבות בתחום הבנקאות, ושימש בעברו כיועץ לענייני חקיקה של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד