תמה פרשת גבעת עמל: המדינה ועיריית ת"א ישלמו לתושבים הוצאות משפט

"אני תקווה כי הכרה בעוול שנעשה לתושבי גבעת עמל לאורך עשרות בשנים, יקל במשהו את כאבם. אני תקווה כי ההכרה בכך שצדקו הם, הוריהם והורי הוריהם לאורך כל הדרך, כשחזרו ואמרו שהגיעו למקום לבקשת הרשויות של המדינה שבדרך, ושהבטחות שקיבלו ולא מולאו ניתנו בדין ולא בחסד, תרפא במשהו את הפצעים, וכי זה יהיה הפיצוי שבהגשת תובענה זו" - כך סיכמה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, ד"ר מיכל אגמון-גונן, את פסק דינה בתובענה הייצוגית שהגישו תושבים מגבעת עמל נגד רמ"י, רשות הפיתוח ועיריית תל אביב. השופטת הטילה על שני הגופים לשלם לתושבים ובאי-כוחם הוצאות משפט.

מדובר בפסיקה שסיימה ככל הנראה באופן סופי את הסוגיות המשפטיות שהתנהלו בשנים האחרונות בין תושבי גבעת עמל ב' בתל אביב לבין יזמי הנדל"ן הפועלים במקום - קבוצות אלעד וכוזהינוף, שמקימות מגדלי יוקרה בשיכון בבלי, ועיריית תל אביב ורשות מקרקעי ישראל.

ואולם הסיפור ההיסטורי של המקום מחזיר אותנו לימיה הראשונים של המדינה, שבהם שוכנו בני הדור הראשון לגבעת עמל בקרקעות כפר ג'מוסין, שעליהן הוקמו לימים בבלי, פארק צמרת ואזור רחוב פנקס. הבעיה הייתה שבעוד שהסדרי הבעלות והחזקה ברוב השכונות הוסדרו ברבות השנים - גבעת עמל ב', שנמצאת בדרום-מזרח שיכון בבלי, לא הוסדרה. התוצאה - על אף התחייבות ממשלתית לדאוג למתיישבי גבעת עמל ב', לא הממשלה ולא עיריית תל אביב פעלו להסדרה, ותושבי השכונה נותרו להתגורר בצריפים ובבתים מטים לנפול במשך עשרות שנים, ופניותיהם לרשויות הושבו ריקם.

יותר מזה - עם השנים המדינה, באמצעות רמ"י, רשות הפיתוח ועיריית תל אביב שהחזיקה בקרקעות במקום - העבירו בעלויות ליזמי נדל"ן, שלא היו מעוניינים ליישם את ההתחייבויות ואף טענו כי התושבים הם פולשים שמתגוררים במקום שלא כדין. 

ייצוגית בגובה כחצי מיליארד שקל

ב-2016 הגישו תושבי המקום תביעת נזיקין ייצוגית בגובה של כחצי מיליארד שקל, בגין מה שכינו "הפקרתם של עשרות משפחות בשכונת גבעת עמל, הזנחתם להבטחות שניתנו להם על-ידי גורמים מוסמכים, ממדינת ישראל ושלוחותיה ועד לעיריית תל אביב יפו וראשיה". במקביל,הגישו היזמים תביעות פינוי נגד התושבים אשר נותרו בשכונה לפינויים ולסילוק ידם.

בסופו של דבר, ב-2018 קבע בית המשפט המחוזי כי פינוי התושבים צריך להיעשות בדרך של פיצוי כספי. ב-2019 נקבע כי גובה הפיצוי צריך להגיע ל-3 מיליון שקל לכל אחת מ-14 המשפחות שנותרו במקום באותה עת.

על רקע זה הגישו התושבים העותרים - מרגלית סרבי, יגאל כהן, לאה גלעדי ויפה איצקוביץ ז"ל - בקשה לסיים עם התביעה הייצוגית אך תוך תשלום הוצאות להם ולעורכי דינם משה קריף וגולן קאשי. 

"הדברים שונים כשמדובר בתובענה שבבסיסה עוולה חברתית"

השופטת אגמון-גונן כתבה על כך כי "אני סבורה כי יש להבחין בין תובענות צרכניות-כלכליות במהותן לבין תובענות שבמרכזן עוולה חברתית. כאשר מדובר בתובענות מהסוג הראשון, יש להראות תועלת קונקרטית לקבוצה. הדברים שונים כאשר מדובר בתובענה שבבסיסה עוולה חברתית. במקרים אלה, גם אם אין תועלת קונקרטית במובן הסעד שהתבקש, הרי ששיח ציבורי מעמיק בנושא יכול להוות תועלת שכזו. כפי שטענו בצדק המבקשים, דווקא שיקולי הרחב הם התומכים בפסיקת גמול ושכר-טרחה, על-מנת לעודד הגשת תביעות בגין עוולות חברתיות בשם אוכלוסיות מוחלשות". 

 ד"ר מיכל אגמון גונן / צילום: שלומי יוסף, גלובס

עוד כתבה השופטת כי "כפי שעולה מהסקירה ההיסטורית של השכונה, מדובר בעוול היסטורי. התושבים פעלו כל הזמן, ללא לאות, בניסיון להביא את המדינה לקיים את הבטחתה כלפיהם. הבטחה שניתנה בשנת 1949, מולאה סופית רק בשנת 2020, עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון. ייתכן כי לו היה קיים מוסד זה של התובענה הייצוגית בשנת 1961, והייתה מוגשת אז תובענה ייצוגית, לא היינו מגיעים עד הלום.

"הגשת התביעה אכן העלתה לסדר היום הציבורי את העוול שנגרם לתושבים משך השנים, וקולם של התושבים נשמע ברבים. הדיון בכך, לרבות הגשת הצעת חוק נוספת, הם עדות לדברים. סבורני אפוא כי יש לומר שבקשת האישור הביאה תועלת לחברי הקבוצה תועלת ממשית, קונקרטית ורלוונטית; תועלת שמקורה בהגשת ההליך הייצוגי". 

לאור זאת, השופטת אגמון-גונן פסקה כאמור הוצאות משפט של 15 אלף שקל לכל אחד מהעותרים ושל רבע מיליון שקל לעורכי הדין שייצגו אותם.