"כשרציתי לפתוח את בית הקפה אחרי הסגר האחרון, מצאתי עצמי מופתע, עצוב וכועס. עובדים לא רצו לחזור"

סבא של אלון חזון אלופי היה ראש המועצה הראשון של הגליל התחתון. הוא גם היה אדם שהאמין שלצד עבודת האדמה צריך לתת מקום לתרבות, והקים, בין היתר, ספרייה ניידת שעברה בין יישובי האזור. זה לא רק פרט ביוגרפי או אנקדוטלי, אלא כנראה גם מה שהוביל את הנכד לסיים את הסיבוב שלו בעולם ובתל אביב בדיוק במקום שבו גדל והתחנך, ולפתוח שם את בית הקפה שכבר הפך למוסד, קפהדרציה.

כמובן, הסיפור קצת יותר מורכב מזה. "טיילתי הרבה שנים בחו"ל, ואחרי זה עבדתי בעבודות מזדמנות, בשיפוצים ובמכירות", מספר חזון אלופי. "חזרתי לצפון כדי להיות שותף במיזם הייטק בתחום החקלאות, שבסופו של דבר לא יצא לפועל. הייתי צריך לקיים פגישות עם אנשי מקצוע, ולא היה לנו איפה לשבת לכוס קפה. אמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות שבאזור שלנו, ב-2011, אין מקום ראוי אחד להיפגש בו. החלטתי ללכת על זה, ולפתוח מקום".

לפי מה שאתה מתאר, הקרקע הייתה בתולית.
"היה ברור שצריך לחנך אנשים - זה אזור של הרבה חקלאים, קאנטרי סייד לגמרי. להיפגש בבוקר במקום לצאת לשדה, זה לא היה בלקסיקון שלהם. בחרתי לפתוח את קפהדרציה בכפר תבור כי זה המרכז של יישובי האזור מבחינת המיקום, כולם באים לכאן לדואר, למרפאה, לסופר ולסידורים קטנים. כך גם נולד גם השם, כי זו פדרציה, שלטון שמאגד בתוכו כמה אזורים".

מה ידעת על ניהול בתי קפה?
"לא הרבה, ראיתי בזה יזמות. באותה תקופה הייתה לי בת זוג שבאה מתחום המסעדנות, ועם החיבור הזה הצלחנו לייצר ביחד את מה שרציתי. התחלנו כבית קפה אינטימי שהגיש ארוחות בוקר קטנות, ומשם זה התפתח. למשל, אחרי שנה וחצי הגיע לפה שף, והיה לנו חיבור מדהים במשך כמעט שש שנים.

"עם הזמן, אנשים הבינו שזה היה חסר להם. בנוסף, בכל יישובי האזור יש הרחבות, אז אנשים שבאים לגור שם, מבחינתם זה הכי טריוויאלי שיש בית קפה בסביבה. זו פינה שמזכירה לאנשים משהו שהוא קצת לא מפה, כמו בתי האוכל עם הסטייל בעיירות נידחות באירופה. ככה התחילו להגיע לפה גם תיירים".

ואז הגיעה הקורונה.
"אף אחד לא מכין אותך לזה. היו לי יומיים-שלושה של הלם מהמצב, גם אישית וגם כבעל עסק. עשיתי כינוס קודם כל עם עצמי כדי להבין מה אני רוצה, ואז כינוס עם ההנהלה, כדי להבין מה הולך להיות. הבנתי שלהיות סגור לגמרי לא בא בחשבון, אז ביום אחד הקמתי מערך משלוחים חדש.

"מבחינת עובדים, השארתי רק את מי שהתאפשר לי, היתר יצאו לחל"ת. אם לפני הקורונה היו 32-35 עובדים, בסגר הראשון היינו 4 עובדים - כולל אותי".

משתלם להחזיק עסק על משלוחים?
"זה היה כדי להישאר בתודעה, ולהמשיך להתפרנס. היו המון תשלומים קדימה שכבר היו 'בחוץ', הייתי צריך לדאוג שכסף ייכנס כדי לשלם אותם. אמנם זו טיפה בים, אבל זו עדיין טיפה.

"זו הייתה שנה של ברדק. ביולי-אוגוסט ואמצע ספטמבר היינו פתוחים לקהל לפי התו הסגול, ואז שוב סגר ומשלוחים. כדי להתמודד כלכלית הקפאנו את שכר הדירה, צמצמנו במה שאפשר, וכמובן שלקחתי הלוואות בערבות מדינה. לצערי, עד היום לא קיבלתי מענקים. נפלתי בין הכיסאות, כי בתחילת 2020 עברתי להיות חברה בע"מ, ועד אז הכול היה תחת 'עוסק מורשה'. הייתי צריך להוכיח שהפעילות היא אותה פעילות, ובמשרדי רשות המסים לוקחים את הזמן עם ההחלטות.

"מדובר בסכומים מאוד גדולים שעדיין לא הגיעו אליי. אנחנו כמעט אחרי הקורונה, ואני עדיין מחכה. למזלי, הצלחתי להשאיר את העסק חי, והניהול הפיננסי היה נכון. אבל בלי זה, לא הייתי יכול להמשיך בפעילות".

לשיחה עם חזון אלופי הגעתי בעקבות ניסיון לבקר בבית הקפה שלו בתחילת השבוע שעבר. אחרי שהגענו פעם אחת והיה סגור, ניסינו ליצור קשר טלפוני עם המקום למחרת, אך לא היה מענה. במקום להתייאש שלחנו הודעה בפייסבוק, שנענתה כמעט מייד: "אנחנו פתוחים". הביקור בדף הפייסבוק גילה לנו גם את הסרטון המקורי שבו מככבים חזון אלופי ועובדת שלו, והסביר את ההתנהלות המוזרה הזו: מצוקת גיוס עובדים קשה. אנשים לא רצו לחזור מהחל"ת, ולמעשה היקשו על פתיחת המקום אחרי הסגר האחרון.

"הסרטון בא מתוך רצון לצחוק על המצב שאני נמצא בו, אני מאמין שהומור תמיד עוזר בכל סיטואציה", מסביר חזון אלופי. "יש לי חבר בשם אבי הלר שהוא יוצר סרטים מאוד מוכשר, ולאורך שנת הקורונה אמרנו כמה וכמה פעמים שנעשה סרטון, אבל אף פעם זה לא יצא. ואז הוא הציע לי את הרעיון הזה.

"לפתוח מחדש זה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי, אולי אפילו יותר מאשר לפתוח מקום מההתחלה. למה? כי כשזה חדש אתה מפרסם, ובאים אנשים, ויש סוג של סקרנות, ופה בהתחלה הייתה דממה. השוק כאילו מת, אין עניין ואין אנרגיה של אנשים שרוצים לבוא. שמעתי על זה בתעשייה, אבל זה הפתיע אותי. לא חשבתי שלנו תהיה בעיה. פתאום קלטתי שאני נתקל באותם קשיים ששמעתי עליהם מאחרים.

"מצאתי את עצמי מופתע, עצוב וכועס. היה בי כעס על חלק גדול מהעובדים שלא רצו לחזור. מצד אחד הבנתי אותם, אני מניח שאם אני הייתי באותה סיטואציה, הייתי מתנהל אותו דבר. אבל רציתי לפתוח את המקום, להחיות אותו אחרי שנה מאוד מורכבת וקשה, ורציתי שיתנו יד ויהיו שותפים לדבר. עבדתם פה, אתם מכירים אותי באופן אישי. היה גם כעס על המדינה: נתתם פתרון מדהים לאנשים בזמן הקורונה, בואו תנו פתרון גם לחזרה לשגרה. זה תסכול מאוד גדול להחזיק מקום ככה".

היום כבר יש שינוי?
"יש תנועתיות בשבועיים האחרונים, יותר פניות וקצת תזוזה. אבל אני עדיין לא במקום שאני רוצה להיות בו, ולא מצליח לפתוח כמו שצריך".

כשהיינו אצלכם אכלנו בכלים של טייק אווי. רק הקפה היה בספלי חרסינה. זה חלק מהמצוקה?
"לא היה לנו שוטף כלים. גם לא היה מי שיפנה שולחנות כמו שצריך, ומי שייקח הזמנות. לא היינו ערוכים לפתוח בצורה נורמלית, זו הייתה התפשרות בשביל להניע את המקום. מצד אחד אתה רוצה להכניס כסף, ומצד שני אתה לא רוצה להרוס לעצמך את השם. לאנשים יש יכולת הכלה מוגבלת, אחרי שבועיים הם כבר מצפים שהכול יעבוד ויחזור לשגרה, וזה לא יכול לקרות. עכשיו אני כבר לא בטייק אווי, יש מלצרים וברמנים, אבל אין עדיין ארוחות בוקר, כי אין מספיק צוות. זה עצוב".

איך תסכם את השנה הזו, ומה הציפיות לעתיד?
"חזרתי לא מעט שנים אחורה, גם ברמה האישית וגם ברמת העסק. חצי השנה הקרובה תהיה מורכבת, בתקווה לייצב את העסק כמו שצריך. לדברים לוקח זמן לקרות, גם אם מגיעים טבח או מלצרית, צריך זמן של הכשרה. אין לי תאריכי יעד. אני חי את הרגע, ועושה צעדי תינוק. בכל שבוע אני מבין דברים, ומסיק מסקנות. אבל אני מאמין שהכול עניין של זמן, ודברים יחזרו לקדמותם".

אלון חזון אלופי, בעלי קפהדרציה בכפר תבור ● בן 38, במקור ממושב שרונה וכיום מתגורר בשדמות דבורה ● סבו היה ראש מועצת גליל תחתון ● בסגר הראשון נאלץ לשחרר 90% מהעובדים לחל"ת. רובם סירבו לחזור לעבוד

 עצמאים, בעלי עסקים קטנים ושכירים בעלי שליטה - אנחנו רוצים לשמוע אתכם. להשתתפות במדור אפשר לפנות למייל i-can-help@globes.co.il