"נלחמתי כדי לעשות בגרות כנערה חרדית, ושילמתי מחיר כבד"

אישי: בת 55, נשואה ואם לשתיים, גרה בגבעת שמואל
מקצועי: הממונה הראשית על יחסי העבודה

אני: יש לי יושר פנימי שמחובר לאומץ.

משפחה: סבא שלי מצד אבא הצטרף לקבוצת יהודים שברחו לקוסטה ריקה מפולניה לפני מלחמת העולם השנייה ובהמשך התעשרו שם ממטעי קפה ומעסקי נדל"ן. סבתא היא הנינה של מייסד חסידות גור, האדמו"ר מגור המקורי. הצד של אמא מרומניה. סבא-רבא שלי שיכן בביתו יהודים שחלו בטיפוס, אחד מהם היה סבא שלי, וכך הוא פגש בסבתא. הם התחתנו, עלו לארץ, התיישבו במעברת פרדס כץ, ובהמשך הגיעו לרמת גן. סבא היה ממקימי הוועד הפועל של ההסתדרות. אבא שהיה דתי הגיע לארץ כבחור צעיר כדי לפגוש כמה שידוכים, ראה את אמא, שגם היא באה מבית דתי, התאהב בה, והם עברו ביחד לקוסטה ריקה. אחרי שנולדתי הם החליטו לקחת את סבא וסבתא ולחזור לארץ, כדי לגדל כאן דורות של יהודים, הגיעו לבני ברק והתחרדו. אבא קנה פה אדמות, עסק בנדל"ן, נחשב לנדיב הגדול מקוסטה ריקה וקיבל את הכבוד להיות ראש קהל.

ילדות: בני ברק, בית גדול. תמיד הייתי שונה, שובבה ומרדנית. ידעתי שאני לא מתאימה כי אני יכולה לקבל סמכות פרקטית, אבל קשה לי לקבל תפיסות לא מוכחות באופן מוחלט כמו בעולם החרדי. בגלל שההורים נסעו לפחות פעם בשנה לקוסטה ריקה ונשארנו לבד, הייתי עצמאית וסקרנית. רציתי לעשות בגרות, אז מצאתי בית ספר של בית יעקב בנתניה, היחיד שנתן תעודת בגרות, ובמשך שנתיים נסעתי לשם באוטובוסים כדי שתהיה לי האפשרות ללמוד באוניברסיטה. רבתי עם המשפחה כדי שזה יקרה כי המטרה הייתה לשדך אותי עם עשירים, ולימודים אקדמיים מקלקלים את זה. לזכותם של ההורים, הם ראו שזה בוער בי ואפשרו לי ללמוד, אבל שילמתי מחיר: אין לי חברות מאותה תקופה כי במעבר הזה הפסדתי את כולם, ועשו עליי חרם כי לכאורה לא הייתי מספיק דתייה.

כשהגענו מקוסטה ריקה לאמא לא היה כיסוי ראש והייתה לנו טלוויזיה בבית, כך שלא ממש התעריתי בחברה החרדית אף פעם. בעולם החרדי חלק עצום לא מאפשר לילדות שלו ללכת לאוניברסיטה, וזה עצוב. אני שברתי את תקרת הזכוכית הזאת.

שידוכים: אחרי הבגרויות הגיעו השידוכים ולא רציתי להתחתן. תקופה קשה, אני מרחמת על נשים שעוברות אותה. הייתי יושבת על הגג שלנו ואומרת, "תשתה משהו לפני שאתה הולך", שיבין את הרמז. עשיתי המון שטויות ויצאתי מהן בשן ועין. הייתי אמורה להתחתן עם מישהו ונסעתי לדוד שלי ביוהנסבורג ולא חזרתי שנה. כשההורים באו לאסוף אותי, נאבקתי ללכת לאוניברסיטה עד שהשתכנעו ומימנו לי את הלימודים - פילוסופיה וספרות בבר אילן, שם פגשתי את אבי.

אבי: בעלי, עו"ד, בעל משרד פרטי שעוסק בנדל"ן ועוזר לאמא בעסקי הנדל"ן של המשפחה. הוא למד כלכלה ומשפטים. כיפה סרוגה. כשנפגשנו הודעתי לו שאני לא דתייה, לא רוצה להתחתן ולא רוצה ילדים. בגיל 24 התחתנתי. בלי אבי לא יכולתי להיות אני. יש לנו 2 בנות ואנחנו גרים בגבעת שמואל.

קריירה: התחתנתי ולא השלמתי את התואר. החלטתי לעזוב וללמוד משפטים במכללת רמת גן והמשכתי לתואר שני במשפטים באוריינטציה של גישור ובוררות בבר אילן. הייתי המנהלת הראשונה של המחלקה לניתוב חוקים בבית הדין לעבודה. אחרי שנתיים הפכתי לתובעת פלילית במשרד העבודה והצלחתי לסגור הרבה עסקות טיעון, ואז ניגשתי למכרז על סגנית הממונה הראשי על יחסי עבודה, תפקיד שמילאתי 12 שנים עד שלפני שנתיים מוניתי כאישה הראשונה לתפקיד הממונה הראשית על יחסי העבודה.

הממונה על יחסי העבודה: הפלטפורמה של המדינה לגישור ויחסי העבודה, הרשם של ההסכמים הקיבוציים, האחראי על צווי ההרחבה וההבראה במשק, הכרזת סכסוכי העבודה והגישור, ולוקח חלק במינוי נציגי הציבור בבית הדין לעבודה. אני עובדת מול ועדים ואנשים פרטיים והגישורים שלנו מחליפים את הדיונים בבית הדין לעבודה. אנו לא חותמת גומי להסכמים קיבוציים ודורשים להשתתף בתהליך כדי שהתוצאה תשביע את רצוננו. עסקתי בהסכם הנמלים, העובדים הסוציאליים, אל על ורשות שדות התעופה.

קורונה: בשנה הזו הייתה עלייה של 20% בסכסוכי עבודה כמו "הוציאו אותי לחל"ת נגד רצוני", "רוצים לפטר אותי", "לא מחזירים אותי לעבודה", "אני רוצה לעבוד מהבית ולא מאפשרים לי", ועכשיו בחיסונים. עסקנו ביישוב סכסוכים ובייצור חוות דעת בעניינים האלה והעברנו אותם ל"כל זכות".

רפורמה בגישור: 40% מהתיקים שלנו נסגרים בגישור ובשנתיים האחרונות אנו עובדים על רפורמה להגדלת מאגר המגשרים והכפלת כמות הסכסוכים שבהם נוכל לטפל.
פנאי: עד שנכנסתי לתפקיד פרסמתי שירה בפייסבוק.

תפיסת עתיד: אני מרוצה מעיסוקיי וסביר שאנפץ עוד תקרת זכוכית ולעת זקנה אשתלב בעסקי הנדל"ן של המשפחה.