פרשת משי-זהב: להשמיע את האמת, גם כשלא נוח

כל מי שצפה בתחקיר "עובדה" ביום חמישי בערב על יהודה משי-זהב, לא יכול היה שלא לתהות מי הם אותם אנשים שביקשו שהתחקיר החשוב של "עובדה" לא ישודר. לא פעם לקראת שידורו של תחקיר עיתונאי חשוב, מתחיל מעין מרוץ נגד פרסומו. לעתים זו המדינה שמתנגדת בדמות צווי איסור פרסום והצנזורה הצבאית, ולעתים אלה מושאי התחקיר עצמם, שגם מאימים בתביעות דיבה של מיליונים רבים את אותם עיתונאים וכלי תקשורת - או כפי שקרה בחמישי, בו מושא התחקיר ניסה לשים קץ לחייו ושם את התקשורת בדילמה נוראית - לשדר או לא לשדר את התוכנית באותו היום.

כאשר מתחיל להתגבש קול או מהלך משפטי המבקש לעצור את פרסומו של תחקיר עיתונאי או ידיעה חדשותית, עלינו לתהות ולשאול איזו מטרה זה בא לשרת. זו השאלה שעל כל אחד מאיתנו לעצור ולשאול - את מי זה בא לשרת, והאם זה גם האינטרס של הציבור? האם אותם גורמים המבקשים לעצור את פרסומו של תחקיר עיתונאי, כמו זה שלבסוף שודר ב"עובדה", דואגים לשלומו של מי? האם לחוסנה של ישראל כדמוקרטיה - או שמא הם מבקשים לכסות על הבושה, להגן על המשטרה שידעה ולא פעלה בנחישות המתבקשת מגוף אכיפה. 

מדינות דמוקרטיות משתמשות בצווי איסור פרסום. זו אינה תופעה ששמורה רק לנו, אבל ככל שהמדינה דמוקרטית יותר - כך היא זהירה יותר באופן בו היא מתערבת בפרסומים של התקשורת ובעבודת התקשורת.

בישראל, בנוסף למנגנון צווי איסור הפרסום, קיים מנגנון הצנזורה הצבאית, כך למשל, ב-2020 מנעה הצנזורה את פרסומן של 116 ידיעות חדשותיות והתערבה בתוכנן של 1,403 ידיעות אחרות - כך עולה מנתונים שהתקבלו אצל התנועה לחופש המידע; זאת כאשר 2020 הייתה שנת שפל בעבודת הצנזורה הצבאית, כנראה בגלל מגפת הקורונה שתפסה את זמן המסך ואת הקשב הציבורי והשקט הביטחוני של 2020.

בדמוקרטיה ליברלית על המדינה מוטלת אחריות רבה במלאכת האיזונים שעליה לבצע כל הזמן, ועליה להמעיט ככל שניתן את השימוש בכוח האדיר שיש לה ולהימנע מלהתערב בעבודת התקשורת. בעידן הנוכחי של הרשתות החברתיות, הפלטפורמות והוויראליות החדשותית מציבות בפני המדינה הדמוקרטית דילמות חדשות ביחס למנגנוני ההתערבות, ורק בשבוע שעבר ובאישור בית המשפט העליון, השופט הפורש חנן מלצר הכשיר את עבודת יחידת הסייבר בפרקליטות ואיפשר למדינה להסיר ללא הסמכה ולצנזר את הרשת בפעולות סימביוטיות המבוצעות עם ענקיות התוכן דוגמת גוגל פייסבוק וטוויטר, והכול ללא פיקוח ציבורי, הסמכה חוקית ושקיפות.

ובדמוקרטיה ליברלית גם על התקשורת מוטלת אחריות רבה, והתקשורת בישראל צריכה להשקיע יותר בתחקירי עומק, בהצלבת נתונים, לעמוד על קבלתו של מידע שהוא לא מסמך מעובד של ממצאים ומסקנות, לדרוש את הנתונים עצמם ולהסיק לבדה - זו עבודתה, זו האחריות שלה, זה תפקידה במשחק הדמוקרטי, ואנחנו רוצים אותה בועטת וסקרנית. וכך היה גם בתחקיר משי-זהב - סיפור שהתחיל ככתבה מפרגנת למי שעתיד לקבל פרס ישראל, הופך לתחקיר מטלטל על דמות מרכזית בהוויה הישראלית, וכיצד זו ניצלה והשתמשה במנגנוני כוח ופגעה ברבים ותמימים, לכאורה.

אך בסופו של יום, מה שחשוב לזכור הוא שכל אחד מאיתנו עלול להזדקק לאיזו פיסת מידע שהממסד לא רוצה שנקבל, כי זה יאפשר לנו לתבוע את הרשות על עוול שעשתה, או לגרום למבוכתו של מן דהוא, למשל. כל אחד מאיתנו יכול להימצא בנקודה שהוא רוצה ועומד על פרסומו של תחקיר עיתונאי שעלול להציב אחר במצב נוראי או לא נעים, וכוחות גדולים יעמדו על כך שאין לפרסמו, אבל האמת צריכה להישמע - גם כשזו מורכבת, גם כשזו כואבת, וגם כאשר מישהו ניסה לשים קץ לחייו.

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע 

*** חזקת החפות: יהודה משי-זהב לא הורשע בביצוע עבירה, ועומדת לו חזקת החפות