תלמידיי נהרגו באסון הנורא במירון, ואני רק מבקש מכולנו לשתוק

הלב בוכה, אווירה של יגון ברחובות, תחושה של אסון שמאחדת את כל חלקי הציבור.
הלם, דממה, הקושי בהכלה, הכחשה לא רציונלית.
אין לי באמת מילים לתאר את תחושותיי האישיות, תחושות שמלוות הרבה מאוד אנשים מאתמול כשעה לאחר חצות.
אסונות זה דבר נוראי. בפרט אלו שמגיעים לפתע פתאום.
אולם האסון הנוראי שהיה אתמול שבו קיפחו את חייהם עשרות בני אדם כשבתוכם ילדים, נערים, מבוגרים וצעירים הוא גדול מנשוא. האסון הזה שהתחולל במירון הוא ההיפך הגמור ממהות ל"ג בעומר כחג של ניסים וסגולות, זאת לצד זה שהם נהרגו בדרך הכי נוראית שיש.

הייחודיות של חג ל"ג בעומר (היום ה-33 מתוך ספירת 50 ימי העומר בין פסח לשבועות) היא זו שהפכה אותו לחג שכולו קרבה להקב"ה. חז"ל בתלמוד נקטו כמה טעמים בחשיבות יום זה:

א. ביום זה פסקו תלמידי ר"ע למות מהמגפה

ב. ביום זה (יח אייר) נפטר התנא הקדוש רבי שמעון בר יוחאי שחז"ל מגדירים אותו כקדוש עליון, כאדם שזכה לגלות את סודות האלוקים על ידי חיבור ספר "הזוהר" שכולו מיסטיקה וקבלה.

המסורת של עלייה לקברו של הרשב"י החלה לפני כ-500 שנה, בתקופת האר"י הקדוש שהתגורר בעיר צפת. מסורת זו שיש בה מן המיסטיות והפשטות של היללוא גדולה ושמחה זכתה להצלחה בכל העדות והחוגים בעם היהודי, וכך מאז ומתמיד חגגו במירון אנשים מסורתיים לצד חרדים ודת"ל ביחד, בריקודים ושמחה תוך דבקות ברשב"י הקדוש שידוע בסגולותיו וכפי שמבואר מהתלמוד: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק".

במשך השנים נהגתי באופן אישי להשתתף בהילולא במירון. זו חוויה עצומה. בכל פעם חשתי התעלות רוחנית מתוך שמחה וריקודים. בתור בחור ישיבה צעיר לימים נסענו באופן קבוע כמה חברים מהישיבה ל"רב שימען" (מונח ישיבתי לקבר רשב"י). כל הדרך, הנסיעה, העצירה באמצע ההגעה לאחר כמה שעות למירון, הריקודים,האווירה, היו רגעים של הנאה ושמחה גדולה.

האמת שגם אתמול רציתי לנסוע למירון, אך מכיוון שזה יצא ביום חמישי בלילה - ערב שבת ואני צריך לעזור לאשתי - דחיתי את הרעיון ויצאתי להיללוא במיני רשב"י - קבר שמעון הצדיק בירושלים. במהלך הנסיעה מפתח תקווה לירושלים האזנתי יחד עם חבר לשידורים ברדיו של ההיללוא ממירון. נשמע שיש שם שמחה עצומה ואני מהרהר לעצמי - "חבל, למה לא נסעת? איזה 'אורות' בטח יש שם...".

לפתע, באמצע השידור, השדרן אומר שיש אירוע רפואי במתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרון. ברגעים הראשונים דיברו על ארוע מינורי, אולם מרגע לרגע הדיווחים גדלים ואיתם תחושת האבל שאופפת אותי. מבצעים החייאה על 14 אנשים, אומר שדרן הרדיו, ואצלי מתחיל ההלם. מה??? לא יכול להיות, מירון, רשב"י, שם קורים רק ניסים, זה מקום של קדושה, של התעלות רוחנית... הוואטסאפ רטטט... 10, 12, 15 הרוגים. המספרים מטפסים בצמרמורת במעלה צווארי.

מגיעים לקבר של שמעון הצדיק בירושלים ואין שמחה, אין ריקודים, כל החוגגים אומרים תהילים. אני מתחיל להשתפך מבכי, בכי על הדיווחים, בכי על זה שבאתי לשמוח וכולם בצער אומרים תהילים על הרוגים במירון. בכי על זה שלא יכול להיות. זה לא יתכן שזה יקרה שם אצל הצדיק.

בווטאסאפ מתחילים דיווחים על ילדים, נערים, סרטונים של שורות של גופות ומאחת מהם הציצה כיפה ופאה של נער חסידי. אני מהרהר על כל האימהות, שהסכימו לילד שלהם לנסוע למירון למרות החששות, אולי כי הוא מאוד שכנע ולחץ, גם אני הייתי כזה,
וכעת הם יושבות עכשיו בבית וכוססות ציפוניים מדאגה.

מישהו זורק לי - "זה כבר 32 הרוגים". מישהו אחר אומר זה 45. זה כבר נהיה רק מספר. לא נתפס במוח. לא נתפס בלב. מספר בלי חיבור אנושי .

ואני חושב, רגע, אולי יש שם מישהו שאני מכיר, מישהו שנרמס, מישהו שרקד דקות קודם וכעת הוא אינו חי לאחר שנמחץ למוות.
וזה לא משנה לי שמות בכלל. אני רק רוצה לדעת שאני לא מכיר שום שם ולא מכיר אף אחד שמכיר שם שום שם. ושאין שמות בכלל. ושהכל חלום.

בדרך חזור לפתח תקווה אני מתחיל לעכל שזה אמיתי, ומכיוון שאני עוסק בחינוך בגילאי הנערות המחשבות לוקחות אותי לשם. חושב על אותם נערים שתיכננו את הנסיעה, שכנעו את ההורים, אפילו הספיקו לרקוד ויחזרו בשקיות.

איפה אתה רשב"י??? מהרהר בקול. חבר שלי מראה לי דיווחים שמבקשים שכל מי שבמירון, יעלה סטטוס שהוא חי. אני חי אבל מרגיש מת. מת עם כל אותם אנשים שאיבדו משהו מהחיים הנורמליים שלהם הלילה - אבא,ילד, בריאות.
אותם אנשי הצלה וביטחון שטיפלו בנפגעים והלילות הבאים שלהם לעולם יהיו מושפעים מהלילה הזה, בבדידות, בגעגוע או בסיוטים.

מגיע הביתה ולא נרדם, ההלם אינו מרפה. קורא תהילים לנחם את עצמי.

במהלך הבוקר נודע לי ששני נערים שאיתם הייתי בקשר בנסיבות עבודתי נעדרים. מאוחר יותר על אחד מהם כבר הודיעו רשמית להורים שהוא בין ההרוגים. ואני לא מוצא את עצמי. לא יכול לאכול מתכנס בתוך עצמי, כל אדם שאיתו אני מדבר בהלם, באבל, זה אסון שייזכר לעד.

מוקדם עדיין לדבר. כתמי הדם עדיין לא יבשו ממדרגות המעבר, והדי האנחות קורעות הלב עדיין מצלצלים באוזניים. אבל מחשבה אחת לא מניחה לי - למה??? למה זה היה צריך לקרות האם אפשר היה להימנע מזה??? איך יכול להיות ששם בקבר שכולו ניסים זה קורה???

והתשובה שלי היא - עכשיו זהו זמן שקט. כשאהרן הכהן קיבל את הבשורה על האסון הנורא שקרה לבניו בתוך המקדש, באמצע החגיגות, כשהם רצו בסך הכל להתקרב לה', אז ידום אהרן. הוא שתק.

כי יש מצבים לא נתפסים שצריך לשתוק בהם ולא לדבר, אפילו לא לחשוב. כלום!
כי במצבים כאלו רק אלוקים יכול לדבר - והוא אכן מדבר. ישר אל תוך הלב של האבלים, בצורות שונות ומיוחדות.

ואז, אם בני אדם גם ידברו, הם לא ישמעו את קול האלוקים שמדבר בתוך הלב. לכן הדבר שהכי נכון לעשות - פשוט לשתוק.

הכותב הוא ר"מ ויועץ חינוכי לנוער בחברה החרדית