החברה החרדית חייבת לשנות גישה: לא עוד התנגדות על אוטומט לרשויות, אלא להפך

אסון מירון השאיר את הקהילה החרדית דוממה ואבלה. חוק חרדים שלובים עובד היטב כאן ואין משפחה שלא מכירה מישהו שנפגע, אין משפחה שזה לא נגע בה. אבל אחרי החג האחרון והאסון של נפילת הטריבונה ("בארנצעס") בגבעת זאב נראה שאסון מירון הוא על רצף - רצף של התנהלות שהתגלתה בתפארתה בשנת קורונה בה בחברה החרדית מתו פי 4 מקורונה לעומת החברה הישראלית הכללית וממשיכה משם.

הקהילה החרדית, מבלי להכיר את התאוריה של ״הרב תרבותיות״, אימצה בחום את הפרקטיקה שלה. שהיא בקיצור ״אל תתערבו לנו״. הרטוריקה הפנימית אומרת שהפרקטיקות שלנו נובעות מסט שלם של ערכים רוחניים וחברתיים מבוססים היסטורית. מי שלא בפנים, מי שלא חלק מהחברה לא מבין וכל ניסיון התערבות, גם זאת של ניהול תקין ונכון הוא השתלחות אנטישמית. הבעיה העיקרית בתפיסה הזאת היא פשוט שאנחנו אלו שבפנים , לא מבינים. אנחנו לא יודעים שאנחנו לא יודעים. אנחנו לא מבינים מהי בעצם רב תרבותיות ואיך היא פועלת, אנחנו לא מבינים באיזה עולם דינמי ומורכב אנחנו פועלים. וטרגי מזה אנחנו לא מבינים מה קורה בתוך הקהילה שלנו בהרבה מאוד מובנים, בשורות הבאות ארצה להתייחס לחוסר ההבנה וההפנמה של ממד אחד בלבד שלנו. הגודל המספרי שלנו. אנחנו לא מבינים את הגודל שלנו. אנחנו מרגישים שאנחנו נוסעים בכביש על אופנוע בזמן שאנחנו כבר ממזמן נוהגים על משאית.

במאה ה-19 רבנים מסוימים קיבלו החלטה אסטרטגית להתנתק חלקית מהעולם המודרני בכדי לשמר אינטנסיביות דתית. ההתנתקות הזאת הייתה מלווה במו״מ מתמשך מול העולם המודרני אבל אז הגיעה מדינת ישראל. דווקא במדינה היהודית שההבדל בין "בינינו לבינם" קצת יותר עמום. שקודש וחול הם לא דיכוטומיים חשים החרדים שיש להחיל התנתקות עמוקה יותר. ועל כן יש ניתוק מלא מהחיים המודרניים, ניתוק ממערכת החינוך הבסיסית ולימודי ליבה, ניתוק גאוגרפי של שכונות חרדיות בלבד, יש לנו את המדיה שלנו, את המנהיגים שלנו, את חברי הכנסת שלנו ושלל סָכֵי עֵינַיִם לסגור לעצמנו את המבט על העולם בחוץ, אבל העיוורון שלנו זלג גם על הקהילה שלנו עצמה. אנחנו עיוורים לגודל שלנו והמשמעות החברתית הרוחנית והאזרחית של קהילה עם כאלה מספרים. אבל המציאות לא עיוורת לו והמציאות מגיבה למספרים הגדולים. אנחנו במשאית בכביש סואן אבל נפגעים כמו אופנוע חסר אחראיות.

הברכה והגידול המופלא של הקהילה החרדית היא גם הקללה שלה. אידאולוגית חברת הלומדים יכלה להכיל את עצמה באופן נפלא ותורם כל עוד החרדים היו מספר קטן ולא משמעותי, אפילו אעז להגיד שאי ציות לכללי הקורונה בכדי לשמור על המבנים החברתיים יכל תאורטית להתקיים לו היינו קהילה אזוטרית של כמה מאות משפחות. אבל יש את חוק המספרים הגדולים ושם המציאות מתנהלת אחרת. ההדלקה אצל רבי שמעון תעיד, יש מספר מסוים שממנו והלאה אנשים פשוט נרמסים ונחנקים. יש מספר מסוים של אנשים שאם הם עומדים על טריבונה שבנויה לא לפי תו תקן היא קורסת.

החברה החרדית לא הפנימה עדין שהגודל המספרי שלנו מצריך מו״מ אחר עם העולם המודרני. היא דורשת התנהלות אחראית לפי כללים, וחוקים ותווי תקן רשמים, כאלה של ה״מדינה״ וכאלה של התנהלות אזרחית- תקנים וחוקים. החברה החרדית נלכדה בהצלחה שהיא עוד לא מצליחה להתארגן עליה ומשלמת מחיר יקר. בשבעות האחרונים ויותר מכך לאורך החג התחילו להישמע קולות אחרים. בבתי הכנסת רבנים הורו לא לעלות על טורבינות ("פארנציעס") ואני מעריכה שיהיו שינוים, ואפילו שינוים גדולים. אחרי שנה של קורונה, אחרי אירוע מירון, אחרי האירוע של החג - אנחנו רוצים אחרת. אנחנו רוצים להמשיך לעבוד את ה׳, ללמוד תורה ולקיים מצוות אבל גם לחיות.

הכותבת היא חסידת סלונים וחוקרת החברה החרדית, החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב