יחסי ישראל-ארה"ב משתנים: האם זה ישפיע על היקף התרומות לארץ?

אירועי משבר כמו המבצע האחרון בעזה מעצימים את הקרע בין הצעירים בארה"ב לבין ישראל • עלול להיות לזה מחיר כלכלי: "השבוע פגשתי תורמים מארה"ב, הם דיברו על הקושי לדבר על תרומות לישראל לנוכח המראות הקשים - בעיקר עם הצעירים"

יהדות ארה"ב מפגינה תמיכה בישראל / צילום: Shutterstock
יהדות ארה"ב מפגינה תמיכה בישראל / צילום: Shutterstock

כמחצית מהיהודים האמריקאים בגילי 18־29, מתארים עצמם כ"מאוד קשורים לישראל" או "קשורים לישראל באופן מסויים", כך קובע דוח טרי שפורסם בשבועות האחרונים על־ידי מכון המחקר האמריקני PEW בקרב יהודי ארה"ב (הארגון מוציא דו"ח מדי 7 שנים, הסקר נערך בשנה שעברה). על פניו מספר יפה, אולם בקרב דור ההורים שלהם - יהודים בגילאי 65 ומעלה - המספרים גבוהים יותר: כמעט שני שליש מהם העידו שהם קשורים לישראל ברמות הללו. הסיבות לכך רבות ומגוונות, וחלקן מפורטות ברשימה של עמיתי יואב קרני, אך אירועים כגון מבצע "שומר חומות" מדגישים ביתר שאת את הקושי שחווה הדור הצעיר בארה"ב למול ישראל.

קרועים: למה הצעירים היהודים בארה"ב כבר לא מתייצבים לטובת ישראל? 

לריחוק ההולך וגובר של חלקים מיהדות ארה"ב יש גם פוטנציאל להשלכות כלכליות משמעותיות: יהדות ארה"ב אחראית לכמחצית מהתרומות לישראל, ומעבירה סכום של כ־10 מיליארד דולר בשנה. "השבוע הייתי בפגישה עם קבוצה של נציגי תורמים וקרנות מצפון אמריקה", מספרת פרופ' מיכל אלמוג־בר, ראש המכון לחקר החברה האזרחית והפילנתרופיה באוניברסיטה העברית, "והנושא של המשך התרומות לישראל בהחלט עלה על השולחן. הם דיברו על הקושי לבוא ולדבר על תרומות לישראל, בעיקר עם הצעירים היהודים, לנוכח המראות הקשים מעזה. זה מתחבר למגמות שהתחילו כבר קודם, וזו בהחלט נקודה למחשבה".

כמי שמתגוררת כבר שנים רבות בבוסטון, גם שירה רודרמן, מנכ"לית קרן רודרמן, מרגישה את המגמות והרוחות המנשבות בקרב יהודי ארה"ב. רודרמן, הפועלת לשילוב אנשים בעלי מוגבלויות בתחומי החיים וכן לחיזוק הקשר עם יהודי ארה"ב, אומרת כי "בסוף יש קשר בין תחושת המחויבות והזהות, לבין היקף התרומות. בסקרים שלנו עולה כי 80% מיהודי ארה"ב רואים את עצמם תומכי מדינת ישראל. יחד עם זאת, זה לא אומר שהתמיכה שלהם בישראל היא אוטומטית. מבחינת הדור הקודם, אם היתה מלחמה בישראל אין בכלל שאלה: עולים על המטוס, 'הולכים לאיבוד' עם המדינה. הדור הנוכחי שונה. הוא מזהה את עצמו עם היהדות ועם ישראל, אבל הוא לא ייתן תמיכה אולטימטיבית. הוא יבקר, הוא ישאל שאלות לגבי ההשקעה של הכסף שלו, ולאן זה ינותב".

השבר שנוצר במבצע "שומר החומות" הצטרף להלך רוח שהחל כבר לפני כמה שנים, והתגבר בתקופת הקורונה. "בשונה ממצבי משבר קודמים בישראל", אומרת אלמוג־בר, "כמו מבצעים צבאיים, שאז הראשונים להתגייס לתרומה וסיוע היו הפדרציות היהודיות האמריקאיות - בקורונה הן תרמו הרבה פחות מבעבר, כי לפני הקהילה הישראלית היתה גם הקהילה היהודית אליה הם משתייכים, אח"כ הקהילה המקומית, ואח"כ הם הקפידו על נתינה גלובאלית לצרכים בינלאומיים".

אלמוג־בר מונה מספר אירועים שבמצטבר הביאו לריחוק של יהדות ארה"ב מישראל: ביטול מתווה הכותל (המתווה היה אמור לאפשר גישה זהה לתפילה לנשים ולזרמים לא אורתודוכסים), המחלוקות סביב נושא הגיור (בין הרבנות האורתודוכסית לרבני צהר, הפועלים להנגשת שירותי דת לכלל החברה) וחוסר ההכרה בגיורים הרפורמיים. "מרבית היהודים האמריקאים הם רפורמים, וזה הביא לריחוק שלהם. הדור הצעיר מתעניין יותר בנושאים של זכויות אדם, צדק חברתי, סוגיות של חזקים מול חלשים. אלה בעיקר הנושאים שמעסיקים אותם. השינוי המשמעותי הוא שינוי דורי, התרחקות מהחיים היהודיים, ניסיון להגדיר מחדש את הזהות היהודית בארה"ב. העניין שלהם בישראל, גם כחלק מהחיים היהודיים, הולך ופוחת".

"ישראל תמיד נחשבה לאורגן בתוך החיים היהודיים", מוסיפה אלמוג־בר, "אבל בשנים האחרונות מתעצם תהליך של שינוי שבו יהודים בארה"ב כבר לא תופסים את ישראל באותו אופן. הדור הקודם תפס את ישראל כסוג של נס. התפיסה הזו השתנתה. לא רק שכבר לא רואים את ישראל כ'דוד' אלא יש שרואים אותה כ'גולית'".

מדינת ישראל יקרה להם

במהלך ימי הלחימה, שהתאפיינו גם במהומות בין יהודים לערבים בערים המעורבות, הקרן החדשה לישראל דווקא גייסה תרומות של כמיליון דולר בתוך מספר ימים. "זה הנושא שהכי מעניין את התורמים שלנו", אומר מנכ"ל הקרן, מיקי גיצין. "בגלל המתח שנוצר בישראל ביחסים בין יהודים לערבים, היתה התגייסות מטורפת. השוויון בין בני אדם זו נקודה מאוד משמעותית מבחינת התורמים שלנו".

גם נדב תמיר, מנכ"ל ארגון ג'יי סטריט, מעריך שהיקף התרומות יעלה, לאור העובדה שהתורמים של ג'יי סטריט, הנמנים על הצד השמאלי של יהודי ארה"ב, שבעי רצון מכך שהושגה הפסקת אש. "התורמים שלנו", אומר תמיר, "מצפים מישראל לפעול לקידום פתרון שתי המדינות ושוויון לערביי ישראל. אנחנו מייצגים את אלו שמדינת ישראל יקרה להם, אבל מצפים למדיניות שונה".

נדב תמיר / צילום: ויקיפדיה - רוני ידידיה
 נדב תמיר / צילום: ויקיפדיה - רוני ידידיה

אלמוג־בר לא מתפלאת מכך שקצב התרומות לקרן החדשה גדל במהלך הלחימה. "הנושא של יחסי יהודים־ערבים מעסיק קהילות יהודיות פרוגרסיביות בארה"ב, ולכן דווקא המבצע בעזה פתח להם אפשרות לתרום לנושאים הקרובים לליבם. אך אם נשים את זה רגע בצד, המבצע הוא עוד נדבך של מגמת התרחקות של הדור הצעיר בצפון אמריקה, מהחיים היהודיים, שכוללים השתתפות בקהילות ובארגונים, ואחד הסממנים של החיים היהודיים הוא הקשר לישראל".

גם בארגון נשות הדסה, המתקצב את ביה"ח הדסה, חשו גיבוי מצד התורמים שלהם, בעקבות האירועים האחרונים. "ביה"ח הדסה הוא סוג של בועה, אי של שפיות בתוך הכאוס הכללי", אומרים גורמים בארגון. "העובדה שביה"ח מטפל גם בנפגעים פלסטינים לצד חיילי מג"ב, העובדה שמיטה ליד מיטה שוכבים פלסטינים לצד יהודים, והצוותים הרפואיים הם משותפים - יהודים וערבים - מסמלת חיים בשיתוף. יוצא מכאן מסר של חיים ביחד, ואלה אלמנטים שמדברים בעיקר לדור הצעיר של היהודים האמריקאים".

ואולם, אלו דוגמאות נקודתיות, כשבאופן כללי בעולם הפילנתרופיה ישנה הסכמה גורסת כי האופן שבו אנשים תורמים את כספם משתנה. חילופי הדורות משפיעים גם כאן, ואפילו הקורונה. עו"ד דפנה מיתר נחמד, מייסדת המכון למשפט ופילנתרופיה באוניברסיטת תל אביב, מנהלת הקמפיין של האוניברסיטה ומי שמונתה בפברואר האחרון ליו"ר חבר הנאמנים של האוניברסיטה, מסבירה כי "ראשי הקהילה ובעלי ההון נמצאים עמוק בתוך הבעיות שלהם, וזה משפיע על הנתינה". עדי אקוניס, מנכ"לית אגודת ידידי מוזיאון העם היהודי (לשעבר בית התפוצות), מוסיפה כי "בתקופת הקורונה אכן חלה ירידה בהיקף התרומות. לשמחתי, זה תפס אותנו בדיוק בסיום קמפיין לגיוס 100 מיליון דולר להקמת המוזיאון החדש, הרוב מתורמים בצפון אמריקה".

מאפיין אחר שמציינים חלק מהדוברים, נוגע לכך שבעוד שבעבר התרומות הגיעו מפריסה רחבה, הרי שכיום רוב התרומות מגיעות מקובץ קטן של אנשים, "מגה תורמים", כמו שאלמוג־בר מכנה אותם. "פחות אינדיבידואלים נותנים", אומר גורם באחד מהארגונים היהודיים בארה"ב, "כלומר סה"כ ההיקף לא ירד, אך מספר הנותנים יורד". ואולי גם הנתונים לא מהימנים מספיק: "אם בעבר רוב התרומות עברו דרך הפדרציה ויכולת לעקוב אחריהן", אומרת רודרמן, "הרי שהיום רוב התורמים יעדיפו קשר ישיר. לכן, כשבאים לבחון את היקף התרומות, הנתון הזה 'מקטין' את הספירה (של היקף התרומות)".

יחסי הכוחות השתנו

בצד כל השינויים הטכניים לכאורה, יש גם גורמים אובייקטיביים. אחד מהם נוגע לכך שישראל של היום, רחוקה מאוד מהמדינה בבנייה של עשרות שנים אחורה. "אם בעבר יהודי העולם ראו מחויבות לתמוך במדינה שבה הנוכחות היהודית קטנה יותר (בהשוואה לארה"ב)", אומרת רודרמן, "הרי שכעת יחסי הכוחות השתנו, והקהילה היהודית הגדולה ביותר נמצאת בישראל. מדינת ישראל היא כבר לא מדינה ענייה. היא מדינה סופר משגשגת, סטארט־אפ ניישן שיש לה את העשירים שלה".

"רבים מהיהודים בעולם", אומר גיצין, "נמצאים במצב שבו הם לא יודעים איך להתנהל. יש תורמים של הקרן שחיו בעבר בישראל, כך שיש להם חיבור חזק, אמיתי ועוצמתי לישראל. אחוז גבוה מתורמי הקרן דוברי עברית, ומבקרים באופן תדיר בישראל. אלה אנשים שהחיבור שלהם לישראל הוא 'מהבטן'.

"מצד שני, התהליכים שהתרחשו בזמן האחרון יצרו מצב שבו אם אתה לא תומך בחוק הלאום, אתה בוגד. לא נוצר חלל למצב מורכב. האנשים האלה רוצים מרחב להביע את דעותיהם, ובמקביל, שהעמדות הליברליות שלהם לא יוגבלו. זה נכון לגבי העמדות שלהם בנושא ערבים־יהודים, שוויון, נשים. הקרן מאפשרת את המקום הזה, ולכן לדעתי אנחנו לא רואים ירידה בתרומות".

במה באה לביטוי האמירה שאתם מאפשרים את המרחב הזה?
"נבקר את חוק הלאום ונתנגד למה שקורה בשייח ג'ראח, אבל במקביל נהיה אחד הקולות נגד אנטישמיות. נהיה מסוגלים לשתף פעולה עם גופים בשמאל האמריקאי, אבל לא נתמוך ב־BDS. העובדה הזו מביאה לכך שיש תורמים ש'זלגו' אלינו מהמיינסטרים של ארגוני התורמים. אנשים שהיו מחוברים לישראל, אבל אם יש להם ביקורת על ישראל בעניין כזה או אחר, הם מוצאים את עצמם מודרים.

"לכל אותה אוכלוסיה של יהודים אמריקאים ליברליים, מקומות כמו הקרן החדשה הם אחד המרחבים היחידים שנותרו. מה שקיים מלבדה זה או ארגונים סופר פרוגרסיביים, או ארגונים שמרניים כמו הפדרציות, ששם הם אמורים לקבל את ישראל כמו שהיא. אנחנו כן רואים אנשים שהפסיקו לחלוטין לתרום, אך כאמור יש לנו 'פיצוי' בדמות תורמים ש'זלגו' אלינו".

"נושא התרומות עובר שינוי ארוך מזה זמן רב. יהודי ארה"ב מעדיפים לתת למטרות שקרובות לליבם ולא דרך המוסדות הלאומיים. הם מצפים לקשר עם המטרה למענה הם תורמים ולמעורבות בפרויקט", אומר תמיר מג'יי סטריט. "אין ספק שהרוב הגדול של הקהילה היהודית שהוא ליברלי/פרוגרסיבי מתעורר ומבקש השפעה, אחרי שנים שרק הצד הימני פעל בהתאם להשקפותיו הפוליטיות.

"אני חושב שזו טעות לבחון את המחויבות של יהודי ארה"ב דרך התרומות. מדינת ישראל היא מעצמה כלכלית, ופחות נתפסת כמי שצריכה סיוע של יהדות התפוצות. המחויבות לישראל צריכה לבוא לידי ביטוי בקשר בין אנשים סביב פעילות משותפת, ולא על ידי העברות בנקאיות. רבים בקהילות שאני מחובר איתם חושבים שהדרך לבטא את מחויבותם הוא בהשפעה שתהיה להם על כך שישראל תקדם שוויון למיעוטים ופלורליזם דתי ואחר ומוכנים להשקיע בכך גם את תרומותיהם".

עניין נוסף שתרם לריחוק של יהודי ארה"ב מישראל, מציין גיצין, הוא החיבור העמוק בין טראמפ לנתניהו, מאחר שרוב יהודי ארה"ב הם דמוקרטים. "טראמפ לא היה אהוד על מרבית יהדות ארה"ב", מחזקת אלמוג־בר. "לקהילות הליברליות היה קשה איתו, והחיבור בינו לבין הממשלה בישראל מאוד הקשה עליהם. הרוב הגדול של יהדות ארה"ב עדיין תומך בישראל בצורה חד משמעית, אבל יש הרבה מאוד סימני שאלה, במיוחד בסוגייה של המדיניות כלפי הפלסטינים".

למרות כל אלה, אלמוג־בר לא חושבת שנראה השפעה מהירה על היקף התרומות בכיוון שלילי, אך היא מדגישה, ש"בהחלט יש חשש של הדור המבוגר לגבי איך ייראה העתיד. זה בהחלט הולך לקראת ירידה. מה שמעורר את הצורך בשיח עם הצעירים היהודיים בצפון אמריקה".

שירה רודרמן, מנכ"לית קרן רודרמן / צילום: חיים צח-לע"מ
 שירה רודרמן, מנכ"לית קרן רודרמן / צילום: חיים צח-לע"מ

גם רודרמן סבורה שיש מקום לשיח. כך למשל, הביקורת על ישראל, אומר רודרמן, שמה את הקהילה היהודית בארה"ב בחזית ההסברה, אלא שזה קרה מבלי שהקהילה התכוונה לכך. "זו הסברה שאין לה נתונים כמעט, ולכן היא חלקית. הסיפור היהודי הוא מורכב, וזה דווקא יכול להיות הכוח שלנו. צריכים להפוך את זה להזדמנות. אנו צריכים לשאול את עצמנו איך מרחיבים את רשת התורמים ואיך מקטינים את הפיצול בין הארגונים.

"אני לא מקלה ראש בתופעות, שעולות בין היתר מהדו"ח של ה־PEW", מסכמת רודרמן, "יש שינויים ויש מקום לדאגה. אבל צריך רגע לבחון את כל המשתנים ולא לשים זרקור על אחד מהם בלבד. יש פה מארג מאוד עדין ומורכב שיש לתחזק אותו כל הזמן ואני מקווה שהפילנתרופיה תהיה הכוח המניע בתוך כל השיח".

צרו איתנו קשר *5988