השיח האלים ברשתות: כולנו עיתונאים, כולנו מצונזרים

בתקופה האחרונה הלהבה עולה ומתלהטת - השיח נהיה אלים בקרב מפגיני בלפור, מימין ומשמאל, וכעת הוא פשוט עובר לזירות אחרות מול בתיהם של ח"כים ושרים ועל מסכי הטלפונים של כולנו • צריך לחדד בקרב כולנו את ההבנה שהקלדה קטנה עלולה להפוך להסתה גדולה

רשתות חברתיות. הקלדה קטנה עלולה להפוך להסתה גדולה / צילום: Shutterstock, everything possible
רשתות חברתיות. הקלדה קטנה עלולה להפוך להסתה גדולה / צילום: Shutterstock, everything possible

מזה 15 שנים אני מלמד את הקורס "חופש הביטוי וגבולותיו". זכיתי ללמד את הקורס באקדמיה ומחוצה לה בפורומים עיתונאיים הנאבקים למען חופש הביטוי ומיישמים אותו ובפורומים מקצועיים הנדרשים לאכוף אותו ולהגן על סדרי המשטר הדמוקרטי. כך שאני מרשה להחשיב את עצמי כמי שמבין דבר וחצי דבר על גבולות חופש הביטוי.

במהלך כל השנים הללו התגבשה יותר ויותר ההבנה עד כמה הגבול בין קריאה לגיטימית לקריאה שאינה לגיטימית הוא דק. לפעמים סובייקטיבי, לפעמים משתנה, והדבר תלוי מקום ותלוי זמן. החכמים מבין האלימים רטורית (בעיקר פוליטיקאים מקצות הקשת הפרלמנטרית) ידעו איך ללכת על שפת התהום ולא ליפול ממנה - לדעת לומר דברים איומים ונוראים על יריביהם הפוליטיים ללא הסתכנות בכך שחצו קו אדום.

במהלך השנים הללו מיעטתי לכתוב בעניין בצורה פומבית, ובעיקר השתדלתי להסב את תשומת-ליבם של גורמים מקצועיים שאני מכיר אישית על כך שישנה פגיעה בחופש הביטוי או סכנה להסתה. שלחתי פוסטים או כרזות שהגיעו לידי והתרעתי בקוצר ידי. לרוב, רק זירזתי את המזורזים. במיעוט המקרים נעצרו האנשים המסיתים, והוגשו נגדם כתבי אישום.

בתקופה האחרונה (ובכלל זה בשנים האחרונות במהלך מחאות בלפור ובשבועות האחרונים חלק מהמחאות מול חברי הכנסת מימין) הלהבה עולה ומתלהטת. השיח נהיה אלים בקרב מפגיני בלפור, מימין ומשמאל, וכעת הוא פשוט עובר לזירות אחרות מול בתיהם של חברי כנסת ושרים ועל מסכי הטלפונים של כולנו. אומנם אין לי זכות דיבור יותר מכל אחד אחר, אבל כדברי יוסף חיים ברנר, יש לי הזכות לזעקה.

אם עד לפני שנתיים-שלוש חשבתי שצריך ללמד סטודנטים לתקשורת ופורומים מקצועיים בתחום התקשורת ובתחום ההגנה על השיח הדמוקרטי, אני חושב שצריך לדבר בעיקר עם שתי אוכלוסיות נסתרות בחלקן וחמקמקות: האוכלוסייה הראשונה היא אותם הצנזורים של הרשתות החברתיות, שמנהלים לרוב מדיניות לא ברורה, לא מבוקרת, לא מנוטרת.

לפני כמה שנים הוספתי הרצאה על מנגנוני הצנזורה של הרשתות החברתיות, וככל שאתה לומד את המנגנון, אתה מבין עד כמה הוא רחוק מאור השמש, ועד כמה הדברים נעשים בשרירות-לב. למשל, נשגב מבינתי על בסיס מה הם מחשיבים בתור טקסט בעייתי ומה לגיטימי. לא ברור לי מדוע טור פובליציסטי של ידידיה מאיר לא עומד ברף המתבקש, כמו כל טור דעה, ואילו קריאה להסתער על מעון ראש הממשלה באנלוגיה לבסטיליה היא לגיטימית. כל עוד לא יפורסמו הכללים הברורים של השיח המקובל מצד הרשתות החברתיות, אנו נשוב ונתבשר באופן תכוף יותר ויותר על כך שנחסם החשבון של מאן דהו ברשתות החברתיות.

האוכלוסייה השנייה שצריך להפנות את תשומת-הלב לכוח שלה היא עם ישראל ולהקתו. בכל הזדמנות אני שב ואומר בפורומים שונים ומגוונים שהיום כולנו עיתונאים, כולנו עורכים, וכולנו לרוב לא מבינים את עוצמת הדברים שנכתבים על-ידינו. כל מי שמחזיק טלפון חכם ומנהל חשבון באחת מהרשתות החברתיות.

כל עוד יתקנו תקנוני אתיקה רק לגופי תקשורת, לעיתונים ולעיתונאים, יהיה זה בבחינת חיפוש המטבע מתחת לפנס. כמו שצריך ללמד את ההתנהלות במרחב האורבני גם אם אין לי רישיון נהיגה, כך צריך ללמד את ההתנהלות במרחב הווירטואלי גם אין לי תעודת עיתונאי. צריך לחדד בקרב כולנו את ההבנה שהקלדה קטנה עלולה להפוך להסתה גדולה.

כל עוד לא נטמיע זאת בקרב כולנו, נידרש שוב ושוב לדיונים על עוצמת השיח, סכנת ההסתה והחובה להנמיך להבות.

הכותב הוא מרצה בכיר בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל ומומחה לאתיקה מקצועית

צרו איתנו קשר *5988