עיתונאי ישראל, התעוררו וחיזרו לניטרליות הפוליטית

בעשור האחרון מתחוללת מהפכה של ממש באיזון בין תפקיד העיתונאי למשפיענות • לאחרונה, לפחות בישראל, חצינו קו אדום. עיתונאים משחקים במגרש הפוליטי ללא שמץ של בושה או מראית-עין. זה פוגע בכולנו! לא מאוחר להילחם

בן כספית / צילום: איל יצהר
בן כספית / צילום: איל יצהר

לאחרונה הצטרפתי לטוויטר, עולם מקביל שבו חיים עיתונאים ופוליטיקאים בכפיפה אחת ומנהלים מערכת יחסים הזויה. זירה בה הכול נראה כמו משחק אחד גדול. פוליטיקאים, עיתונאים, בעלי טורים, משפיענים וגם קצת אזרחים מהשורה מנהלים ויכוח אינסופי מלא חצאי אמיתות והמון אינפורמציה אלטרנטיבית. המרחב הזה מוזר, אבל סביל בשנת 2021. אבל תופעה אחת שראיתי שם אינה מתקבלת על הדעת.

עיתונאים מביעים שם את דעתם האישית בצורה חופשית. כן, בלי שום פילטר. בהתחלה ניסיתי להבין האם מדובר בקבוצה של עיתונאי קצה שאינם רוכשים כבוד למקצוע אולם נדהמתי לגלות שם את סוללת הכוכבים, דמויות כמו בן כספית, עמית סגל, דנה ויס, רביב דרוקר וקלמן ליביסקינד, עיתונאים ותיקים ועתירי חשיפות, מביעים קבל עם ועדה את הדעה האישית שלהם, הפרטית, זו שאינה אמורה להיות גלויה לקהל הרחב, זו שהופכת אותם מגורם ניטרלי לשחקן. שחקן שמשחק על המגרש הפוליטי בלי למצמץ. נאבק באופן פעיל(!) בסוגיות יסוד. ולעתים נראה כאילו הוא הוא מועמד באחת המפלגות או לפחות מנהל להם את הקמפיין.

בכל פעם שזה קורה רק תמונה אחת עולה לי בראש - הרגע הזה בכדורגל שהכדור מתגלגל בטעות לרגלו של השופט, והוא, בהיסוס קל - בועט לשער. הזיה נכון?

וברצינות, לא צריך להיות חוקר גדול, למרות שעוד מעט נצלול לנתונים, כדי להבין שאמון הציבור בתקשורת צולל מיום ליום, סקר "מעלה - גלובסקאן" מעלה כי בשנת 2020 אמון הציבור בתקשורת נמצא בשפל של 15%, לעומתו במדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה האמון "מזנק" ל-34% משיבים שנותנים "די אמון" או "הרבה אמון" בתקשורת.

במילים חופשיות, די ברור שהצרכנים פשוט לא מאמינים לתקשורת. בואו נתעכב על זה רגע: זה אומר שהכלי שעליו אנחנו מסתמכים כדי לדעת את האמת לא אמין - זו פשוט קריסה טוטלית. ומה העיתונאים עושים? שורפים את המועדון. "לא מאמינים לנו, סבבה, נזרוק הכול לפח". דרך אגב, בנושא הזה אין ימין ושמאל - כולם קופצים ראש לבריכה ההשפעה (הריקה).

עוד שנייה נדבר על ההצדקות לחשיפת הדעה האישית, אבל רגע לפני בואו נכנס לרגע לראשו של עיתונאי שתומך אקטיבית במחנה פוליטי מסוים, מה הוא חושב עלינו? הצרכנים. שאנחנו יודעים לסנן תוך כדי רפרוף ברשתות החברתית או בדרך לעבודה מה הוא אומר או כותב מתוך דעתו האישית ומה זה דיווח עיתונאי או חשיפה? הוא חושב שרמת המודעות שלנו היא כזו שיודעת לקטלג את שייכותו הפוליטית? שאנחנו בכלל יודעים מי הוא? האם ייתכן שהוא חוכך בדעתו לאן יתגלגל דיווח שלו? ואולי אנחנו התמימים, אולי כל אזרח צריך לקום מהספה ולהתחיל לשנן וללמוד איפה בסקלה של ימין ושמאל נמצא מר עיתונאי ומה המשמעות של הטון שבו אותו עיתונאי הפנה שאלה אל מרואיין. ואם נחזור להצדקות, אומרים המצדדים בחשיפת הדעה האישית שאור השמש ממרק הכול. שעדיף "שנדע" מה חושב אותו עיתונאי, וכך נוכל לקטלג את דעתו במקום הנכון.

ואני אומר להם: המלך עירום. איך הגענו מרצון לדווח דיווח אמין, נכון ואמיתי לשוק דעות סואן, הזוי ומוטה? למשחק פרוע בו השופטים מוסרים לאחת הקבוצות? בואו נניח לרגע שעיתונאי צריך לחשוף את דעתו הפוליטית (הוא לא צריך! אבל רק לשם ההנחה) - אז שיחשוף. שישים הערה בכל רשת חברתית עם שם המפלגה לה הצביע. לחילופין הוא יכול לרשום את מידת הימיניות/שמאלניות שלו. איך הגענו למצב בו עיתונאים ממש משחקים בפוליטיקה? בכלכלה? בבריאות? באנרגיה? האם תעודת עיתונאי מקנה חוכמת יתר? וברצינות, מה עם אמון הציבור? ולא דיברנו על המשפט השחוק ההוא על כלב השמירה של הדמוקרטיה? נשאר פודל עייף ובכיין.

עיתונאים בעידן הרשתות החברתיות עומדים בצומת בין אלטרנטיבות. האחת היא לנצל את המיקרופון שניתן להם, לחשוף שחיתויות ולתווך את תמונת המצב לאזרחים. או במילים אחרות, לעבוד בעיתונאות. האלטרנטיבה השנייה היא לנצל את אותה עמדה כדי להגדיל את השפעתם.

ברור שיש קשר הדוק בין השתיים ופיתוי מטורף, אבל מה היינו אומרים אילו שופט בבית משפט העליון (אני יודע שאסור להשוות) היה מסיים דיון בתיקי ראש ממשלה בפסיקה שהממשלה הנוכחית היא סכנה לדמוקרטיה? או לחילופין שהתיק נתפר על-ידי הפרקליטות? הזוי נכון? שופט אמור להיות ניטרלי, נטול פניות ואמין. את הדעה שלו שישמור לקלפי! לא להאמין שצריך להגיד את זה כיום ,אבל אני מצפה, אולי בנאיביות, את אותם דברים גם מעיתונאי. רואים לכם.

הכותב הוא מייסד "הפרויקט לחקר האמת" - פרויקט הבוחן איך אמצעי התקשורת מתווכים נתונים לציבור