למדינת ישראל לא אכפת מסחר בנשים

מחלקת המדינה האמריקאית קבעה כי ישראל לא עומדת בסטנדרטיים המינימליים למאבק בסחר בבני אדם • המגמה הזו הייתה יכולה להימנע אם רק למישהו במשרד המשפטים או במשרד לביטחון פנים היה אכפת

קורבנות סחר בנשים. המדינה לא עושה מספיק כדי למנוע את התופעה / צילום: שלומי יוסף
קורבנות סחר בנשים. המדינה לא עושה מספיק כדי למנוע את התופעה / צילום: שלומי יוסף

בסוף השבוע שעבר (1 ביולי) פורסם הדוח השנתי של מחלקת המדינה האמריקאית על המאבק העולמי בסחר בבני אדם, ולראשונה מזה עשור מדינת ישראל ירדה בדירוג והוכרזה ככזו שלא עושה מאמצים מספקים כדי למגר את הסחר בבני אדם בתחומה.

למי שלא מעורות בפרטים: מחלקת המדינה בארצות-הברית עוקבת אחרי תופעת הסחר בבני אדם ברחבי העולם ומוציאה בכל שנה דירוג של המדינות לפי היקף הסחר המתנהל בהן. עד לאמצע העשור הראשון של שנות ה-2000 ישראל נחשבה לאחת ממדינות היעד העיקריות לסחר בבני אדם, בעיקר בגלל סחר בנשים לצורכי זנות שהתקיים פה. הוטלו סנקציות מבחוץ, וישראל נבהלה, יצאה למאבק בסחר, הצליחה יחסית וטיפסה במעלה הסולם מהדירוג הנמוך ביותר (Tire 3) לדירוג הגבוה ביותר (Tire 1), שם נשארה בעשור האחרון והפכה לשאננה.

בסוף השבוע, כאמור, פורסם הדוח העדכני, ולראשונה ישראל ירדה לדירוג Tire 2, לצד מדינות כמו מקסיקו, בוליביה, קזחסטן, הודו, אוזבקיסטן, ערב הסעודית, מצרים, עיראק ועוד.

כך, לדוגמה, מצוין בדוח כי במהלך שנת 2020 יזמה משטרת ישראל בסך-הכול 11 חקירות הנוגעות לסחר בבני אדם, מתוכן חקירת אחת בחשד לסחר למטרות זנות, 8 חקירות הנוגעות להעסקה בכפייה והחזקה בתנאי עבדות ושני מקרים של סחר בקטינים למטרות זנות. זאת לעומת 18 חקירות בשנת 2019.

בגזרת כתבי האישום גם כן חלה ירידה: 9 בשנת 2020 לעומת 20 בשנת 2019. גם הענישה במצב לא מזהיר: מתוך 24 ההרשעות שהיו ב-2020 על פשעים שקשורים לסחר בבני אדם, רק 13 מהמורשעים קיבלו עונשים של יותר משנת מאסר אחת, והעונש הכבד ביותר שניתן היה 5.5 שנות מאסר. 

הדוח מציין כי מאמצי ישראל להיאבק בסחר בבני אדם בתחומה חוו הידרדרות משמעותית מאלה שנעשו בשנים קודמות: "ממשלת ישראל לא עומדת באופן מלא בסטנדרטים המינימליים למלחמה ומיגור הסחר בבני אדם", נכתב בו. כותבי הדוח מציינים את מעט המאמצים שכן נעשים, כמו ביטול "חוק הפיקדון" והפעלת מקלטים לקורבנות סחר, אך מדגישים כי "מאמצים אלה לא היו רציניים ומתמשכים בהשוואה למאמצים בשנים עברו".

בין הכשלים שמציינים במחלקת המדינה האמריקאית מוזכר כי היחידה לתיאום המאבק בסחר בבני אדם, שנותרה הסמכות היחידה שיכולה להכיר באופן רשמי בקורבנות סחר, סובלת ממחסור חמור בכוח-אדם כבר למעלה מחמש שנים. עוד מצוין כי הממשלה צמצמה את המאמצים הכוללים לחקור, להעמיד לדין ולהרשיע סוחרים. הם מזכירים את מדיניות זיהוי הקורבנות של הרשויות בישראל, שפעמים רבות מעוררת טראומה מחודשת אצל הקורבנות, ואת מדיניות הממשלה כלפי עובדים זרים שמגבירה את פגיעותם לסחר.

אבל הנקודה החשובה ביותר היא זו שעולה מבין השורות כשקוראות וקוראים את הדוח: למדינת ישראל פשוט לא אכפת. גם כשארגוני חברה אזרחית וזכויות אדם התריעו בפניהן, הרשויות בישראל התעלמו, לא חקרו בעקביות מקרי סחר, החל מהעסקה בתנאי עבדות וניצול של ילדים בדואים בשטחים, תנאי ה"העסקה" של הפועלים הזרים בחקלאות ועד לסחר בקטינות וקטינים טרנס בתעשיית המין. גם כשעו"ד ניצן כהנא, מי שהייתה אז מנהלת המטה למאבק בסחר נשים ובזנות, פנתה שוב ושוב למשרד המשפטים והזהירה כי הזנחת המאבק בסחר בנשים תוביל לירידה בדירוג, נפנפו אותה בגלגול עיניים ואמרו שתכלס הסחר בנשים לא באמת חזר.

אחרי מאמץ גדול של הארגונים, בכנסת ה-20 הבינו את הצורך להעלות הילוך במאבק בסחר בבני אדם, ובשנת 2019 (ממש עם פיזורה) אושרה תוכנית ממשלתית מעודכנת למאבק בסחר בבני אדם, אך היא מעולם לא תוקצבה.

היום, עם הקמת הממשלה החדשה, עומדת בפני שרי המשפטים וביטחון הפנים, גדעון סער ועמר בר-לב, הזדמנות לעשות תיקון היסטורי. להפסיק את ההזנחה, את הזלזול ואת העלמת העין, להעלות את הנושא לסדר היום של המשטרה ולתקצב בהקדם את התוכנית הממשלתית שאושרה.

לצערנו, מדינת ישראל מאפשרת לסחר בבנות ובני אדם, מבוגרים וקטינים, להתקיים בשטחה באין מפריע, פשוט כי בהיעדר סנקציות חיצוניות אין לה אינטרס לעשות מעבר למינימום הנדרש.

הכותבת היא עיתונאית ופעילה חברתית