כמה עולה אונס? התשובה לשאלה שאיש לא מעז לשאול יכולה להגיע גם למיליארדי שקלים

בין 100 ל-200 אלף נשים וגברים מותקפים מינית בכל שנה בישראל • הם נאלצים לשלם מחיר נפשי כבד, אבל גם מחיר כלכלי גבוה, שבארה"ב כבר העריכו במאות אלפי דולרים לפגיעה • "זה אולי ציני מאוד לחשב כמה עולה בכי, פחד, ניסיון התאבדות, אבל פעמים רבות מה שאי אפשר לכמת לא נספר"

מה המחיר הכלכלי של האונס / צילום: Shutterstock
מה המחיר הכלכלי של האונס / צילום: Shutterstock

שתי פרשות אלימות מינית הציפו את הכותרות השבוע: נגד סוכן הדוגמניות שי אביטל הוגשו לא פחות מ־16 תלונות בידי נשים שעבדו איתו בעבר ומעידות שנפגעו ממנו לאורך השנים; ואלון קסטיאל, שהורשע בפגיעה בארבע נשים בלבד למרות התלונות הרבות שהוגשו נגדו, הגיש בקשה לשחרור מוקדם מהכלא לאחר שריצה שלוש שנים. אלא שמלבד המחיר הנפשי שאותן קורבנות שילמו ועדיין משלמות יש היבט שכמעט לא מדברים עליו - וההשלכות שלו חמורות: הנפגעות האלה צריכות לשלם על כך גם הרבה מאוד כסף. ולא רק הן, גם המדינה.

"ההוצאה הכלכלית בעקבות עבירה מינית היא נושא שנחשב טאבו", אומרת יעל שרר, מנהלת הלובי למלחמה באלימות מינית ויוצרת הסרט "כביסה מלוכלכת", שבו חשפה את הפגיעה שחוותה על ידי אביה ואת התהליך שעברה בעקבות הגשת תביעה אזרחית תקדימית נגדו. "ובאמת, אין לנו דרך לדעת כמה עולה בכי, כמה עולה פחד. אבל יש לנו דרך לאמוד ניסיון התאבדות ואת העלות של כל שטיפות הקיבה בגלל הכדורים והאורתופדיה בגלל הקפיצות מהגג וימי האשפוז והאבטלה. ככה מכמתים מצוקה. ולפעמים חייבים לעשות את זה למרות שזה ציני, כי בעולמות מסוימים מה שאי אפשר לכמת לא נספר".

השיח הכלכלי של מערכת הבריאות מגדיר מחיר לכל הליך. אם ננתח עכשיו, נחסוך ניתוח אחר כך. אם ננתח אחר כך, נחסוך כמה שנים של תמיכה סיעודית. בדיון כזה התערבויות שנראות כמו הוצאה פתאום יכולות להיספר כהשקעה. אבל בתחום של נפגעי עבירה, ואונס בפרט, השיח הזה לא מתקיים כמעט. אלה אמורים לקבל טיפול מהמדינה כזכות אזרח בסיסית. לו המדינה הייתה מבינה כמה העבירות האלה עולות לה היא כנראה הייתה משקיעה יותר גם במניעה של מקרים כאלה וגם בנפגעים עצמם.

"על פי הערכה של אנשי ונשות מקצוע בתחום בריאות הנפש", אומרת שרר, "רוב מי שמגיעות לאשפוז פסיכיאטרי הן נפגעות תקיפה מינית, מחלקות הפרעות האכילה מלאות בנפגעות תקיפה מינית, ורוב הכלואות בנווה תרצה הן נפגעות תקיפה מינית".

לפי נתוני סקר ביטחון אישי שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ב־2018, כ־140 אלף נשים נפגעו מהטרדה מינית בשנה זו, כ־86 אלף מהן בנות 34-20. כ־15 אלף נשים נפגעו מעבירות מין, כלומר מעשה מגונה, אונס או ניסיון לאונס. באשר לדיווח למשטרה - 95% בחרו שלא להגיש תלונה. בסקר של הלמ"ס מ־2019 דווח כי מספר הגברים שהוטרדו מינית באותה השנה הוא כ־15 אלף.

יעל שרר / צילום: יונתן בלום
 יעל שרר / צילום: יונתן בלום

ומה באשר למחיר? בעולם יש מי שכן ניסה לאמוד אותו. במחקר מ־2017 שפורסם ב־American journal of Preventive Medicine הוערכה העלות של "ההוצאות" על תקיפה מינית בכ־122 אלף דולר בממוצע לנפגעת עבורה ועבור המדינה. מועצת הבית הלבן לנשים ונערות העריכה את העלות הזאת ב־240-84 אלף דולר.

וזה לא נגמר כאן. קואליציית מרילנד למניעת תקיפה מינית הציגה מחקרים שלפיהם נשים שעברו תקיפה מינית או אונס בגיל הנעורים הרוויחו 240 אלף דולר פחות בממוצע מנשים שלא הותקפו. זאת בין היתר משום שהן היו בסיכון מוגבר פי שלושה לא להשלים את לימודיהן בתיכון. 50% מנפגעות תקיפה מינית או אונס עזבו את עבודתן בנסיבות שהן קישרו לאירוע בשנה שלאחריו.

בישראל דוחות של המשרד לביטחון פנים, שפרסם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ב־2017, מעריכים את הנזק ב־40 אלף שקל. במקרה של אונס, ובוודאי כשהפגיעה ממושכת, העלות גבוהה יותר. אבל משום מה במדינה לא ממהרים לעדכן אותו או להסתמך עליו.

"כשאני מסתכלת לאחור אני מבינה שתמיד דיברו איתי על המחיר הרגשי של פגיעה מינית", מספרת שרר, "אבל לאורך השנים המחיר הכלכלי הוא אסטרונומי - ועל זה לא מדברים. טיפול עולה כסף, ואם הוא מותאם לאלימות מינית הוא עולה המון כסף. על העובדה שננעלו לי הלסתות בהתקפי חרדה ושברתי שיניים ועלה הון לתקן, על זה לא מדברים. אפילו על קשיים זוגיים מדברים בהיבט הרגשי, אבל ישראל מדינה יקרה, ולרווקות יש משמעות פיננסית כבדת משקל".

"לתפור סל שיקום לכל אחת"

פרופ' אורי ינאי מהחוג לרווחה ועבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בין החלוצים בדיון בזכויותיהם של נפגעי עבירות והטיפול בהם, זיהה שבעה מעגלים של פגיעה כלכלית, שהולכים ומתרחקים ממוקד הפגיעה ואל תוך שגרת החיים. המעגל הראשון הוא הלם הפגיעה הישירה, הערעור הראשון של השגרה, וכמובן הפגיעה הפיזית שמחייבת טיפול מיידי. אחרי כן מגיע המעגל השני: הנפגעת פונה לאמא או חברה ומספרת על מה שקרה לה, וזו שבצד השני מחליטה לעזוב הכול ולבוא אליה, במקום ללכת לעבודה למשל.

הנה נזק כלכלי לשתיים. המעגל השלישי הוא ההתמודדות המיידית עם החזרה לשגרה - לא לכולן פשוט ללכת לעבודה בבוקר, לחזור לצאת ולהיפגש. זה קשה בעיקר אם הפוגע הוא מהמעגל הקרוב. אם זו פגיעה בתוך המשפחה, בשלב הזה יהיה ערעור של היחסים. המעגל הרביעי הוא הטיפול הפיזי או הפסיכולוגי, ויהיו לה גם הוצאות של כסף ושל זמן ואובדן כושר השתכרות. המעגל החמישי הוא המשפטי - הגשת תלונה, סיוע משפטי, אולי היא לוקחת גם עורך דין משלה.

פרופ' אורי ינאי / צילום: אלישע אבן טוב
 פרופ' אורי ינאי / צילום: אלישע אבן טוב

"המעגל השישי הוא ההשפעה על דפוסי החיים. אולי הנפגעת הפסיקה ללכת ברגל או לנסוע בתחבורה הציבורית, ועכשיו היא צריכה מונית. אולי היא לא מרגישה בנוח בבגדים הקודמים שלה והיא קונה בגדים אחרים. לפעמים מתוך השאלה 'למה זה קרה דווקא לי?' היא עלולה לקבל החלטות לשנות את חייה (אנחנו כמובן לא מנסים לומר שהאונס קרה בגלל התנהלות אישית או לבוש, אבל השינויים האלה הם תגובה טבעית - ג"ו). המעגל השביעי הוא החלפת הסביבה. נפגעות רבות רוצות להתרחק מהסביבה שבה קרה האירוע, כלומר לעבור דירה, לעזוב את השכונה, לעזוב את העבודה שבה זה קרה".

לכל נפגעת, הוא מדגיש, ישנו דפוס שונה לגמרי, למשל נפגעת בתוך המשפחה היא בעלת צרכים אחרים, רגשיים וגם כלכליים, מאשר מי שנפגעה מתוקף שפרץ לדירתה. "כמספר הפגיעות כך מספר הדרכים לחשב את העלויות".

ועדת וגשל, שכונסה ב־2008 כדי לדון בזכויות של נפגעי עבירה, הסיקה שאונס הוא העבירה השנייה בעלותה למדינה, אחרי רצח, ובמקרים החמורים העלות שלה אפילו גבוהה יותר. בעקבות מסקנותיה יזמה בשנת 2013 ח"כ מיכל רוזין ממרצ את החוק לפיצוי נפגעות אונס ותקיפה מינית, שלא חוקק עד היום. "את הצעת החוק שלי גיבשתי אחרי שהוועדה, שבראשה עמד מנכ"ל משרד הרווחה אז מנחם וגשל, כונסה כדי ליישם את הזכויות של נפגעי עבירה. אבל בסופו של דבר מסקנותיה יושמו רק לגבי נרצחים, שהם זו קבוצה סגורה וברורה וקל להגדיר עבורה תקציב".

מיכל רוזין / צילום: רפי קוץ
 מיכל רוזין / צילום: רפי קוץ

 

אולם רוזין המשיכה בפעילותה ליישום העיקרון גם לגבי נפגעות עבירות מין. "הרעיון היה לפרוס את כל הצרכים שיש לאותן נשים והמדינה כבר משלמת עליהם. היום הן מקבלות שירותים דרך עולמות הבריאות, הרווחה וביטחון הפנים - אבל באופן מבוזר, שולחים אותן מכאן לשם ולא מתאימים את המענה לצרכים שלהן. במקום זה ביקשנו לתפור לכל אחת מהן את סל השיקום שמתאים לה".

רוזין כיוונה תחילה לנפגעות שמצבן הוא הקשה ביותר. "יזמתי פרויקט, שעמותת ענבלים יישמה, לדירות סיוע בחיפה. שיכנו שם נפגעות עבירות מין שהיו קצת מטופלות ברווחה, קצת מוכרות לביטוח לאומי וזכאיות לדיור מוגן, אבל הן הלכו לאיבוד במערכת. אנחנו אפשרנו להן לקבל את כל סוגי המענים באופן שהונגש להן לתוך הדירה. נניח, כדאי שיהיה ביקור של עובדת סוציאלית לשעה בבוקר ושעה בערב, אז במתכונת של דירה משותפת זה מתאים יותר. השתמשנו במשאבים שמגיעים לאותן נשים ממילא".

אבל כשהיא ביקשה שלא להתנות את הסיוע באי־התיישנות או בהגשת תלונה במשטרה - היא נתקלה בבעיה. "היה להם (משרדי הבריאות והאוצר - ג"ו) קשה מאוד לתת לנו את התקציב. הם לא ידעו להעריך מה יהיה גודל הביקוש. אם לוקחים בחשבון את הנתונים שלפיהם אחת מכל חמש נאנסת וכמעט כולנו נפגעות, הם הגיעו לעלות של הרבה מיליארדים".

בדוח של המרכז למחקר ומידע של הכנסת הצליחו בכל זאת להעריך את יישום החוק רק עבור נשים שהוכרו כנפגעות עבירה - בכ־38.7 מיליון שקל בשנה. רוב העלות עבור טיפולים נפשיים, והיתר על ייעוץ משפטי ושיקום תעסוקתי. "חשוב לציין כי חלק מהעלויות של יישום הצעת החוק אשר נכללו באומדן כבר מושתות היום על תקציב המדינה במסגרת אפיקי הסיוע לנפגעי עבירות", נכתב בדוח, "אך לא בהכרח מעוגנים בחקיקה".

הכוונה באפיקי הסיוע היא לשירותי בריאות הנפש, הרווחה, ביטוח לאומי והמשטרה. נפגעת מקבלת היום שירותי בריאות נפש אם היא מוכרת כפוסט־טראומטית או אובדנית. היא יכולה לקבל שירותי רווחה אם היא יורדת מתחת לסף השתכרות מסוים, ודמי אבטלה אם היא לא עובדת וכדומה. כלומר, היא זכאית לשירותים כמו כל אזרח אחר. אבל אין מענה ייעודי של המדינה לנפגעות תקיפה מינית.

"אנחנו יודעים שאם לא מטפלים בטראומה, צריך לטפל בפוסט־טראומה, ואם לא מטפלים בפוסט־טראומה, התוצאה יכולה להיות אשפוז או כלא או הורות לא מתפקדת או אבטלה", אומרת רוזין.

"אם נאנסת בשבת בלילה לא תהיי בטיפול החמישי בבוקר - אולי רק בלה לה לנד", אומרת שרר. "גם אם המרכז (לטיפול נפשי - ג"ו) קיים אף אחד לא מבטיח שיהיה תור במיידי עם מומחה לפגיעה מינית. יש מקומות שיש בהם רשימת המתנה של שנתיים, כי אין מספיק מטפלים מומחים. מי שלא מקבלת טיפול מהיר עלולה להתדרדר להפרעת אכילה, להתאבדות. כבר שמעתי נשים שאומרות: רק אם אנסה להתאבד יקדימו לי את התור.

"המדינה מוציאה המון כסף על פרשת אלון קסטיאל במקום לקטוע את הדבר הזה באיבו. אבל אם יש לנו עשר נשים בטיפול פסיכיאטרי אז עבריין אחד עלה לנו הון, ואז אין לנו כסף למניעה".

אף שהחוק של רוזין עדיין לא עבר, היא מצליחה לראות כבר עכשיו ניצנים לשינוי. "מאז שהצעת החוק הוגשה, ניתנים הרבה יותר מענים - מרכזים טיפוליים וחדרים אקוטיים. במשרד הרווחה התקדמו מאוד בנושא ההוסטל השיקומי, 'הבתים המאזנים', אבל צריך שם תוספת. השגנו מיטות אשפוז פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים.

"היום אנחנו בתהליך מצוין מול משרד הבריאות. יש לנו שר שלנו (ניצן הורוביץ - ג"ו) שקשוב מאוד לצרכים ולנושא. סגרנו תוספת תקציב. הנושא ממש נמצא על השולחן. הפערים הגדולים הם בתחום הטיפול בבריאות הנפש. התורים ארוכים, ודרוש צוות מומחה לנושא, שיש להכשיר ולשלם לו במיוחד על ההכשרה הייעודית שלו, אחרת לא הוא יישאר בשירות הציבורי. טופס 17 לטיפול נפשי על הרקע הזה צריך להיות מתומחר גבוה יותר מאשר לשירות בריאות נפש לא ייעודי, כפי שקורה בתחום הפרעות האכילה. לנושאים האלה בעיקר מיועד התקציב הנוסף".

"לנרמל את הפגיעה המינית"

אלימות מינית כנראה לא תיעלם מהעולם אי פעם, אין לנו אשליה כזו - אבל המציאות עבור אותן נפגעות יכולה להשתנות.

לדברי שרר, הטיפול המוקדם הוא מהגורמים הקריטיים לשיקום. אחד האמצעים לאפשר אותו הוא חדרים אקוטיים - ששרר הייתה מעורבת בהקמת כמה מהם בשני בתי חולים, ולדעתה יכולים לחסוך הרבה מאוד כסף בתהליך. חדר אקוטי הוא חדר סגור שאליו יכולה אישה שנפגעה מינית להגיע אחרי האירוע בידיעה שיחכה לה שם צוות מומחים, שייתן לה תמיכה נפשית, עזרה רפואית וגם סיוע באיסוף ראיות גופניות למקרה שתרצה להגיש תלונה מאוחר יותר. לאחרונה היא הקימה את פרויקט דורותי, שנותן ערכת סיוע לאישה שמגיעה לחדרים האקוטיים אחרי פגיעה מינית.

החדר האקוטי בהלל יפה / צילום: איל יצהר
 החדר האקוטי בהלל יפה / צילום: איל יצהר

"ההשראה היא 'הקופסה הפינית' שניתנת לכל יולדת, שהמטרה המוצהרת שלה היא לתת לכל ילוד התחלה שווה. זו קופסה מאוד בסיסית שכוללת חיתולים ואביזרים שדרושים בימים הראשונים, וגם חוברות מידע בנושאים כמו החייאה, טיפול בתינוק, קווי חירום ומידע על דיכאון אחרי לידה. החבילות הללו הוכחו כמפחיתות דיכאון ומקרי טלטול תינוקות, שמוערכים גם בישראל בעשרות בשנה".

החבילה שמוצעת בפרויקט דורותי כוללת אביזרים בסיסיים מאוד אך חשובים לאישה שמגיעה במצב של טראומה לחדר האקוטי. "כל נאנסת תקבל שמפו, טישיו לניגוב הדמעות, סבון, חטיף. בחדר האקוטי אפשר להתקלח, אבל לא תמיד יש שם סבון. לבקש טישיו כשאת בוכה זו תחושה של חוסר שליטה, זה מעורר לחץ. אם הדברים האלה זמינים לך, זה מקנה תחושה של שליטה. אם הגעת בלי תיק גדול אז הערכה היא גם תיק שאליו אפשר להכניס את המסמכים, את התרופות שקיבלת. נשים אחרי אירוע כזה מקבלות אנטיביוטיקה, תרופות למניעת היריון, תרופות למניעת איידס ומחלות מין אחרות. אבל בגלל הסיטואציה, לא פעם קורה שנשים שוכחות לקחת אותן".

החבילה כוללת גם בובת דובי שהנפגעת תוכל לחבק. "זה נשמע אידיוטי לתת למבוגר דובי", היא אומרת, מוכנה מראש לביקורת. "מה, הם לא יודעים שזו חתיכת בד? יודעים, כמובן. אבל בניסוי שנערך בארה"ב, שבו החלו לתת באופן ניסיוני דובונים כאלה לנשים - ששימשו לפני כן לילדים לפני טיפולי כימותרפיה.

הדבר החשוב ביותר הוא אולי חבילת המידע. "נשים יוצאות מהחדר האקוטי בלי הבנה מה לעשות הלאה, מתי לקחת את התרופות, מה תופעות הלוואי שיכולות להיות להן, למי אפשר וכדאי לפנות בהמשך. גם אם מסבירים להן כמה פעמים, הן לא תמיד שומעות".
אז מה פוטנציאל החיסכון הכלכלי של המיזם? "הצוותים בחדרים האקוטיים מעריכים כי חבילה כזו, שעלותה 60 שקל, יכולה לחסוך שניים־שלושה ימים של אשפוז פסיכיאטרי, שעלותם הרבה יותר גבוהה". היא לא מסתפקת בהערכות, ומתכוונת לחלק 1,000 ערכות כדי לבדוק את התוצאה.

לא בטוח שכל הנשים יודעות בכלל שיש חדר כזה.
"המון נשים באמת לא יודעות שיש להן אופציה לעשות משהו טוב יותר מללכת הביתה ולנסות להתנהג כאילו זה לא קרה. באמת יש לפעמים תחושה שמערכת הבריאות לא רוצה להנגיש את החדרים האקוטיים מתוך חשש לעומס. אבל מי שהולכת לחדר האקוטי יכולה לקבל טיפול הרבה יותר מיידי בטראומה, לאסוף ראיות ולהסתייע במימוש הזכויות שלה, נוסף לתרופות המניעה".

שרר משוכנעת שחשיפת העלות האמיתית של הפגיעות המיניות למדינה יכולה לעשות שינוי דרמטי בגישה למימון הטיפול. "יש לנו אסון שמתרחש. אני פוגשת את האסון הזה יום אחרי יום אחרי יום. המדינה שולחת אנשים הביתה והם מתדרדרים. אומרים לי (במערכת הבריאות - ג"ו) שהחדרים האקוטיים יקרים - 1.6 מיליון שקל על מעט אנשים, אלף איש בשנה. אבל אם הם יהיו זמינים לנפגעות רבות יותר, גם נעשה את הדבר הנכון וגם נחסוך מיליונים".

ואם אי אפשר יהיה לשכנע את המדינה שכדאי לכמת פגיעה מינית, שרר לא שוללת אפשרות להגות ביטוח לנושא, גם אם בעלות שמושתת על נשים מעצם היותן נשים. "אחת מחמש נשים נאנסת היום. אולי כדאי באמת שתהיה פוליסה כזו. אולי זה חשוב יותר מפוליסה לתאונת דרכים".

יש מי שיאמרו שפוליסה כזו מנרמלת את הפגיעה המינית, הופכת אותו לחלק מן החיים.
"ועוד איך אני מנרמלת את זה. האג'נדה שלי היא חד־משמעית לנרמל את זה. זה לא כוח טבע, זו בעיה חברתית, רפואית, זה לא קורה במקום רחוק. הפגיעה שלי הייתה מאבא שלי. זה קרה בבית שלי. זה ממשיך לקרות בבניין שלי, ברחוב שלי, בגינה כאן למטה. אז אנחנו ננרמל כי זה מעולם לא היה חריג".

ממשרד הבריאות נמסר: "הסוגיה של עלויות נמצאת בחשיבה בעיקר סביב עלויות של מענים ושירותים לנפגעי תקיפה מינית. קיימת הבנה שנפגעי תקיפה מינית צורכים שירותים רבים לפי סוג הפגיעה, פרק הזמן בה ארכה הפגיעה, הגיל של הנפגע/ת בעת הבפגיעה, מי הדמות שפגעה ופרמטרים נוספים. עדיין אנו נמצאים בקושי להערכת העלויות הכוללות עקב תת דיווח ותת מידע לגבי אירועים של פגיעות מיניות עליהם אנו לא יודעים ושהנפגעים/ות לא באו לבקש סיוע.

"אנו יודעים על פי מחקרים ועל פי הפרקטיקה המקצועית כי לפגיעה מינית בילדות השפעות רבות על ההתפתחות של ילדים הן בהיבטים של בריאות הנפש והן השלכות פיזיות שונות. המאמר של פרופ אורי ינאי מתייחס לעלוית מיידיות של טראומה מיידית עקב צורך בהתארגנות מחדש, חוסר תפקוד ועוד.

"מערכת הבריאות פוגשת את הנפגעות והנפגעים במספר נקודות: לאחר הפגיעה מינית (שבעה ימים) - במידה ובאים לקבל עזרה, ניתן מענה במרכזים האקוטיים - הכולל טיפול רפואי, נפשי ואיסוף ראיות משפטיות. לאור השיעור הגבוה שיש לנפגעי פגיעה מינית באוכלוסיה (על פי המחקרים הקיימים אחד מכל 5 או 3 נשים עברו פגיעה מינית) ניתן לשער כי כלל הצוותים פוגשים מטופלים שעברו פגיעות בשלב מסויים בחייהם. אנו מודעים לכך שאחוז גבוה של אוכלוסיית ברה"נ עברו פגיעות מיניות בילדות.

"יחד עם זאת, קיים קושי לתמחר עלות של טיפול רפואי או טיפול נפשי כי לא תמיד מוקד הטיפול הוא הפגיעה המינית. כיום, הידע הזה, הינו תומך החלטה לסייע לצוותים לאתר נפגעי תקיפה מינית גם כדי למנוע טיפולים ובדיקות מיותרים שנובעים מאבחון שגוי של הבעיה".

צרו איתנו קשר *5988