אין להם מעסיק קבוע והפנסיה לא מעניינת אותם: המעמד שישנה את פני הכלכלה העולמית

הם צעירים ומשכילים, אבל עובדים בעבודות מזדמנות ואל תדברו איתם על ביטחון תעסוקתי, קביעות או פנסיה • פרופ' גאי סטנדינג, הכלכלן שטבע את המושג "המעמד הפגיע", מסביר בראיון בלעדי כיצד הוא ישנה את הכלכלה העולמית

שליח של וולט / צילום: Reuters, Amir Cohen
שליח של וולט / צילום: Reuters, Amir Cohen

חשבו על השליחים שמזגזגים בין מכוניות ברחובות תל אביב לקראת שעת ארוחת הערב, בדרך ליעד שקיבלו מאפליקציה, על פרילנסרים שחיים מפרויקט לפרויקט, בלי מעסיק קבוע, או על עובדים לפי שעה שלא יודעים כמה משמרות יקבלו השבוע ובאילו ימים, אם בכלל.

הם יכולים להיות סטודנטים שמתאימה להם עבודה גמישה, אפילו שאין בצדה זכויות סוציאליות, והם יכולים להיות עובדים מבוגרים יותר, שצריכים לפרנס משפחה, ושגרת היומיום שלהם מלווה בלא מעט חרדה כלכלית כי זו פשוט הפרנסה שהצליחו למצוא. אלה וגם אלה משתייכים, לפי גאי סטנדינג, למעמד חדש: הפרקריאט, או המעמד הפגיע.

זה מעמד שמתחתיו לא פרושה רשת ביטחון, שהשכר של המשתייכים אליו לא יציב ולא מובטח, ושמעליו מרחפת האקראיות ולעתים גם עננת חובות. והוא גם מעמד שעוד לא הובן כמו שצריך. ולמרות שהפרקריאט גדל והולך, בכל העולם, אף אחד לא מציע לו תשובות. וזה כבר מתכון לחוסר יציבות חברתית ופוליטית. הפרקריאט, לפי סטנדינג, לא רק חי בסכנה: הוא מעמד מסוכן.

פרופ' גאי סטנדינג בהפגנות "אוקיופיי" ב-2011. ניצוץ שהצית להבה / צילום: פרטי
 פרופ' גאי סטנדינג בהפגנות "אוקיופיי" ב-2011. ניצוץ שהצית להבה / צילום: פרטי

סטנדינג הגיח עם התובנות האלה לתודעה העולמית לפני עשור, עם פרסום ספרו "הפרקריאט". זה היה רגע לפני פרוץ המחאה החברתית בתל אביב, במדריד, בניו יורק. ההפגנות האלה, מבחינת סטנדינג, אישרו מיידית את הטענה הגדולה שלו: אנחנו עדים לרחשי התעוררות של מעמד חדש. זוהי הבשורה שנושא סטדינג מאז בספרים, בהפגנות, בהרצאות, בכיכרות במדריד, בלונדון, בוושינגטון. אבל לא רק בהם. סטנדינג גם הציג את משנתו בפני חברי האליטה הגלובלית בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, מעל דפי האקונומיסט, ב-OECD.

בעשר השנים האחרונות הוא חולק את התובנות האלה עם כל מי שמוכן לשמוע בכל העולם. "קרוב לוודאי שהעברתי 500 נאומים ומצגות ב-40 מדינות שונות בעשור הזה", הוא מספר בשיחה מביתו בג'נבה.

אל הסטטוס הזה הגיע סטנדינג מאוחר יחסית. אחרי שסיים דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת קיימברידג' (ב-1977), הוא העביר את רוב הקריירה שלו בארגון העבודה הבינלאומי, אחת מסוכנויות האו"ם. בהמשך לימד באוניברסיטאות באוסטרליה ובבריטניה.

כאשר פרסם את ספרו ב-2011, סטנדינג היה כבר בן 63, ומאחוריו קריירה ענפה של מדיניות ציבורית. "הספר שינה את חיי", הוא אומר, ומספק עוד סטטיסטיקה: "הפרקריאט" כבר תורגם ל-25 שפות, ויצא בחמש מהדורות. מאז סטנדינג גם הספיק להוציא עוד חמישה ספרים.

המועד הסמלי של קיץ 2021, עשר שנים אחרי מחאת האוהלים בשדרת רוטשילד, נראה היה כמו הזדמנות טובה לשאול אותו איך הוא רואה את התובנות שלו ממרחק של עשור. אלא שבשיחה איתו מתברר שעבורו עליית המעמד הפגיע דווקא מאפשרת להבין טוב יותר שורת אירועים שקרו בהמשך העשור החולף - מהצבעת הברקזיט, דרך ניצחונו של דונלד טראמפ ועד מרד הסוחרים הקטנים בוול סטריט בשנה האחרונה. הכול חלק מאותו עידן תמורות היסטורי, שאנחנו עדיין בעיצומו.

אל כל אלה מצטרפת כמובן מגפת הקורונה, שהציפה לפי סטנדינג את העובדה שמיליוני אנשים חיים ללא כרית ביטחון מספקת, עם חובות שמקשים עליהם לעמוד אפילו בתקופה קצרה של אובדן הכנסה.

אבל בסיפור של סטנדינג יש גם סוף טוב, או לפחות הבטחה לסוף טוב: פתרון שייתן מענה לבעיית חוסר הביטחון של המעמד הפגיע ולעוד שלל תחלואים של הכלכלה המודרנית. לפתרון הזה קוראים הכנסה בסיסית, קצבה צנועה שאינה תלויה בדבר, שתחולק לכולם, בכל חודש. זה חזון שסטנדינג מקדם כבר עשורים, בין היתר באמצעות רשת ארגונים בינלאומית שהוא אחד ממייסדיה (BEIN). ובעקבות הקורונה, הוא משוכנע, חזון ההכנסה הבסיסית קרוב יותר למימוש מאי פעם.

דונלד טראמפ / צילום: Shutterstock
 דונלד טראמפ / צילום: Shutterstock

הפוליטיקאים לא הסתגלו לשינוי

האם אנחנו מבינים את אירועי 2011 טוב יותר, עכשיו כשיש לנו פרספקטיבה של עשר שנים? לפני שהוא עונה על השאלה הזאת, סטנדינג מציע היסטוריה מקוצרת ביותר של העשורים האחרונים. "בין שאתה נמצא בשמאל הפוליטי ובין שבימין הפוליטי, אתה צריך להיות מסוגל לפרש את הרגע שאנחנו נמצאים בו ככזה של תמורה", הוא אומר, וחוזר למהפכת השוק החופשי של רונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר בשנות השמונים, שבסיפור שלו הביאה בסופו של דבר להשתלטות של מגזר הפיננסים.

"ההון הפיננסי נעשה כל כך דומיננטי, עד שסוג חדש של קפיטליזם התפתח, כזה שבו השיטה הכלכלית כבר לא נשלטת על ידי החברה (society)". לשלב שבו אנחנו עדיין נמצאים, גם אחרי הטלטלה של המשבר הפיננסי, סטנדינג קורא הקפיטליזם של בעלי הנכסים, או הרנטיירים (מלשון rent, או רנטה), שחיים על ההכנסה שלהם מהנכסים שבבעלותם, אם אלה נכסים פיזיים או קניין רוחני. "יותר ויותר מההכנסה וההון הולכים לבעלי רכוש בכל העולם, המשכורות מדשדשות, והפרקריאט גדל. בתקופה הזאת הרעיון הישן של מעמד העובדים הולך וגווע, ואילו הפוליטיקאים לא הסתגלו למבנה המעמדי החדש שמתהווה".

מצב העניינים הזה, על קצה המזלג, הוא מבחינתו ההקדמה לגל המחאות של 2011. "אפשר לפרש את האירועים של 2011 כשלב של מורדים פרימיטיביים", הוא אומר. למה הכוונה? סטנדינג מסביר שזה מה שקורה כשמסה גדולה של אנשים יודעים נגד מה הם יוצאים ומה חוסר הביטחון שהם סובלים ממנו, אבל עדיין אין להם חזון פוליטי חדש או שעוד לא הציעו להם חזון כזה. "ומכאן האופי הצורם של תנועת אוקיופיי וול סטריט למשל. זה היה בלגן. אבל לא צריך להתייחס לזה ככישלון או הצלחה, אלא כאות לבאות, לדברים שלוקח להם זמן להתהוות.

"זה מה שאני מנסה לטעון בספרים שלי: הסוציאל-דמוקרטים הישנים, מפלגות העבודה, נצמדים לרטוריקה הישנה שלהם, לרעיונות הישנים שלהם, למושגים הפרוגרסיביים שלהם. אבל הם איבדו קשר עם רוח התקופה. רק לאחרונה ראינו את מפלגת הלייבור מתפוררת לחלוטין (בבחירות המקומיות שנערכו בבריטניה בחודש מאי - א"פ), וזה כאשר יש לנו את המיתון הכי גדול בבריטניה מאז שנות השלושים של המאה שעברה ואת שיעור המוות הגבוה ביותר מקורונה בכל העולם המתועש, חוץ מבלגיה.

הם היו צריכים להצליח יפה, ובמקום זה הם מתפוררים. הם מתפוררים בהולנד, הם מתפוררים בצרפת, הם הושמדו במדריד. הפוליטיקה הסוציאל-דמוקרטית הישנה מתה. היא איש מת מהלך. ואנחנו בשלב שבו מעמד חדש מתחיל להתהוות".

חוששים שאין הווה

אבל כדי להבין טוב יותר איך הפרקריאט קשור למחאות ומה קרה לו מאז, צריך להבין על מי בכלל אנחנו מדברים. הפרקריאט (מונח שנולד משילוב של המילים פרולטריון ו-precarious, פגיע) מורכב מכמה קבוצות שונות, וסטנדינג נותן בהן סימנים.

"החלק הראשון הוא מי שאני קורא לו האטביסטים (כלומר מי שרוצים לחזור לימי אבותיהם - א"פ): אנשים שבאו מרקע ישן של מעמד העובדים, ולהורים שלהם היו משרות מכובדות של עובדים מאוגדים, אבל אין להם הרבה השכלה, והם מקשיבים לפופוליסטים כמו טראמפ, ומצביעים לפתרונות קיצוניים כמו הברקזיט. ובוא נהיה כנים: הקבוצה הזאת תהיה מוכנה לתמוך בפוליטיקה ניאו-פשיסטית, גזענית בכל מובן. אבל הקבוצה הזאת כבר הגיעה לשיא הגודל שלה, והיא מזדקנת. לחלק הזה של הפרקריאט עדיין יש השפעה, אבל היא תקטן.

"אם החלק הראשון של הפרקריאט הם הנוסטלגים שחוששים שהם איבדו את העבר, החלק השני הם כאלה שחוששים שאין להם הווה. אלה הם המהגרים, בני המיעוטים שמרגישים שאין להם בית בשום מקום. זו קבוצה שבאופן כללי מתרחקת מפוליטיקה, אבל מדי פעם יש לה ימי זעם. ראינו קצת מזה בישראל לאחרונה, ואנחנו רואים את זה בכל העולם: מדי פעם יש התפרצויות גדולות של חוסר נחת, אי־ביטחון אמיתי ודחיקה לשוליים".

הקבוצה השלישית בפרקריאט, לפי סטנדינג, היא הצעירים המשכילים. "אלה האנשים שאני, עם רבים אחרים, דיברתי אליהם בתנועות של 2011. אבל הם נסחפו משם הלאה לדברים אחרים, בגלל שהם היו צריכים לחזור לאוניברסיטה, או למה שלא יהיה, ובכיכרות נותרו בסופו של דבר אנשים משולי החברה.

"הקבוצה הזאת, של הצעירים והמשכילים, היא החלק של הפרקריאט שנמצא בצמיחה בכל העולם. אנשים כותבים לי מדי יום, מכל מקום, כי הם חשים את חוסר הביטחון של הפרקריאט. הם מחפשים פוליטיקה חדשה (פוליטיקה של גן עדן, כפי שאני מכנה אותה בספר שלי), ולא מוצאים אותה אצל הפוליטיקאים שסביבם. בגלל זה הם נשארים בבית, ושיעורי ההצבעה בבחירות נמוכים. והשמאל הישן עדיין לא הבין איך לפתח אוצר מילים חדש, איך לפנות אליהם".

"כך שמבחינתי, אנחנו חיים בתקופת מעבר. מובן שעבורנו, שחיים בתקופה הזאת, זה מרגיש כאילו הזמן חולף לאטו. אבל אני חושב שהדברים משתנים במהירות".
מבחינת סטנדינג, כך זה נראה, אין חזרה לעבר, וגם לא בטוח שצריך לחזור לעבר.

המעמד הפגיע אולי סובל מחרדה, הוא מבהיר, אבל גם נהנה מחופש. מבחינתו, בחוסר היציבות של המאה ה-21 יש גם טוב. ומכאן, בין היתר, העוינות והבוז שהוא מפגין לאג'נדה הסוציאל-דמוקרטית הישנה, למוסדות שמקדמים אותה וגם לעצם הדאגה למעמד הביניים, שלא משאירה מקום לנונקונפורמיסטים.

מקום עבודה מסודר אומר שיש מעליך בוס, וגם המדינה הסוציאל-דמוקרטית כרוכה מבחינתו במידה של פטרנליזם. גם אם השיטה הכלכלית שמציע הימין נכשלה לשיטתו, הרי שלאלטרנטיבה משמאל הוא שומר חצים אפילו יותר מושחזים.

זה גם מסביר אולי מדוע כשאני שואל מה דעתו על ג'ו ביידן, שמצהיר בכל הזדמנות שהוא רוצה לשנות את האג'נדה שהביא איתו רונלד רייגן, סטנדינג לא יוצא מגדרו. הנשיא האמריקאי הוא הרי חובב גדול של איגודי עובדים ומקומות עבודה מסודרים - אבל לא שם העתיד, לגישתו. "אני הייתי בין אלה שנאנחו אנחת רווחה ענקית כשנפטרנו מדונלד טראמפ, וביידן החזיר תחושה של שפיות לפוליטיקה הבינלאומית. אבל נראה. אני לא מצפה ממנו להיות אדם רדיקלי, אבל עד כה היה לו ירח דבש טוב מאוד, פעיל מאוד, עם הרבה דברים מעניינים".

גו ביידן / צילום: Shutterstock, Perry McLeod
 גו ביידן / צילום: Shutterstock, Perry McLeod

עם זאת, ההתפתחות שבאמת מעניינת את סטנדינג מתרחשת במקום אחר. "בשנה החולפת התבקשתי להעביר כמאה הרצאות וירטואליות במקומות שונים על נושא שאני מנסה לקדם כבר 30 שנה - הכנסה בסיסית. התרשמתי מאוד מהאנרגיה שמגויסת לכך ברחבי העולם, ובעיניי הסיכוי שנראה בקרוב מאוד מדינה גדולה מציגה הכנסה בסיסית הוא 50%; וברגע שאחת או שתיים יעשו את זה, זה יהפוך לעוגן חדש של מערכת חלוקת הכנסה, שתגיב לחוסר הביטחון הגובר שאנחנו רואים מסביב לעולם. זו התפתחות בריאה.

הייתי מעורב בכמה פיילוטים מסביב לעולם שבמסגרתם אלפים רבים קיבלו הכנסה בסיסית. באפריל דיברתי על הנושא בסדנה שנערכה בסיאול, בדרום קוריאה, שבה ביקרו 600 אלף איש".

בעיצומה של המגפה הוזמן סטנדינג להשתתף בעוד מיזם: קליפ לאלבום Eutopia של אנשי מאסיב אטאק, להקת המוזיקה האלקטרונית הבריטית, שזכתה להצלחת ענק בשנות התשעים. בקליפ, שאפשר למצוא ביוטיוב, מופיעה גלריה של פרצופים אנושיים מתחלפים, שמתמזגים זה בזה, וברקע סטנדינג שוטח את משנתו: "כולם זקוקים לביטחון כלכלי. זהו מוצר ציבורי, והוא ישפר את בריאות הציבור. הכנסה בסיסית צנועה וקבועה, שתשולם לכולם - כזכות, ללא תנאים. היא גם תגביר את הביקושים למוצרים ושירותים בסיסיים ותתמוך בכלכלה הריאלית".

"בבריטניה", אומר סטנדינג, "32 מועצות מקומיות החליטו לערוך פיילוטים של הכנסה בסיסית, וגם המפלגה הלאומית הסקוטית רוצה לעשות פיילוט במדינה. אני חושב שהיוזמות האלה מגיעות בחלקן מהדיונים סביב הפרקריאט, וזה הרבה יותר מלהיב פוליטית ואינטלקטואלית מחלק מהצעדים שננקטו בתגובה לקורונה, כמו תוכניות החל"ת, שאני שונא. הן מאוד רגרסיביות, הן מעוותות את שוק העבודה ואת המערכת הכלכלית, ומגדילות את אי־השוויון.

"כך שביידן עוד עשוי להתברר כדמות טרנספורמטיבית בעל כורחו - למרות שאני לא בטוח שזה מה שיקרה. אבל אני כן בטוח שתהיה אנרגיה פוליטית חדשה שתשתחרר עם סוף הסגר", אנרגיה, סטנדינג מודה, שיכולה ללכת לכיוונים חיוביים וגם שליליים.

קצבת ההכנסה הבסיסית, אגב, היא רעיון שזוכה לתמיכה וגם לביקורת מימין ומשמאל כאחד. אחת השאלות שמלוות אותו היא מהיכן יגיע הכסף. כדי להימנע מהביקורת שאנשים עובדים יממנו גם את מי שלא עובד, סטנדינג מציע לממן את הקצבאות לא באמצעות מיסוי מהסוג המוכר, אלא באמצעות 'קרן נחלת הכלל', ברוח קרנות העושר הלאומיות שבהן מחזיקות עשרות מדינות (כולל ישראל, שבה אמור יום אחד להצטבר הון בקרן רווחי הגז). לפי ההצעה שלו, קרנות נחלת הכלל ימומנו בידי מסים על מה שהוא מגדיר "ניצול של נחלת הכלל", כלומר מס על פליטות פחמן, על רווחים שנוצרו משימוש במידע האישי שלנו, על העברת עושר, על עליית ערך קרקע, על נוסעים מתמידים ועוד. מהכסף שיצטבר בקרן יחולקו דיבידנדים בדמות תשלומי הכנסה בסיסית.

משפחות מנסות לייצר רווחים

יש עוד צורות שבהן אפשר לצאת נגד השיטה, חוץ מהפגנות. ויש מי שחושב שבאביב האחרון ראינו אירוע כזה, כשהמוני משקיעים קטנים באמריקה התארגנו בפורומים ברדיט, בסרטונים בטיקטוק, בהאשטגים בטוויטר, ויצאו להטיס לירח את שוויין של כמה מניות קטנות, כמו גיימסטופ או הרץ - כשבדרך הם גרמו הפסדי עתק לקרנות גידור שהימרו נגד המניות האלה.

היה מי שפירש את ההתרחשות הזאת כמרד של המשקיעים הקטנים בוול סטריט, היה מי שזיהה כאן הרצת מניות קלאסית בתוספת קמצוץ רשתות חברתיות, והיה מי שמצא את ההסבר בשילוב של מענקים ממשלתיים לכל משק בית, שעמום בסגר ואפליקציות חדשות למסחר בבורסה.

איך אתה רואה את הדברים?
"בעיניי זה משקף מתח שקיים כרגע. בשנות השמונים זמן האחזקה הממוצע במניה היה שבע שנים. רגע לפני הקורונה זה כבר התקצר לשבעה חודשים בממוצע. בכלכלות הגדולות אנחנו כבר לא בקפיטליזם של בעלי המניות, אנחנו בקפיטליזם של סוחרי מניות. ולזה מתלווה גידול בקרנות הון פרטיות, בקרנות הון סיכון, במנהלי נכסים גדולים בהובלת בלאקרוק ובפיננסיזציה המוחלטת של כל המערכת הכלכלית שלנו. בבריטניה, למשל, הנכסים הפיננסיים שווים יותר מפי עשרה מהתוצר. המגזר הפיננסי הוא גדול מכדי ליפול, הוא מוגן על ידי הקלה כמותית ובנק אוף אינגלנד ובלה בלה - בדיוק כמו בארה"ב ובמדינות אחרות".

משקי הבית, ממשיך סטנדינג, מגיבים למציאות הזאת. עברנו ממצב שבו "משק הבית קונה נכסים ככל שהוא מתעשר כדי שיהיה לו סגנון חיים טוב יותר" למצב שבו "משק הבית קונה נכסים למטרות ספקולטיביות, ומנסה לייצר רווחי הון ללא הרף.

"אם אתה נמצא בכלכלת בועה, שבה איגוח הוא שם המשחק וחברי הפרקריאט חיים כל הזמן על סף חוב שלא ניתן לעמוד בו, בסופו של דבר הם מגיעים למצב שבו הם אומרים 'אנחנו כבר פשוט יכולים להמר על זה, ולהשתתף בחגיגת רווחי ההון'. אתה יודע, בתקופת המגפה הבורסה בארה"ב עלתה, למרות שהכלכלה התרסקה. זה מטורף. כך שבמובן מסוים אפשר לפרש את התופעה הזאת כתגובה לעובדה שקפיטליזם הרנטיירים נמצא בשלב קיצוני.

"וכאשר אני מדבר עם פוליטיקאים, אני אומר להם שהמשימה שלהם היא לפרק את הקפיטליזם של הרנטיירים, כך שתהיה לנו כלכלת שוק כהלכתה, שבה אנשים שמייצרים מוצרים ושירותים מתוגמלים, ואנשים שסתם עושים ספקולציה לא רושמים רווחים גדולים. זה הטיעון הבסיסי, והפרקריאט מרגיש את זה באופן אינטואיטיבי - הכעס שם, וזה מה שנותן לי תקווה".

תקופה של ניקוי הסיפון

לסיום אני חוזר עם סטנדינג, בכל זאת, למחאה של 2011 ולניסיון להבין את המשמעות שלה. בפרשנות שלו, מי שעמד מאחורי המחאה הוא המעמד הפגיע, שיצא נגד השיטה, שבה הוא סובל מחוסר ביטחון בסיסי. אבל יש מי שרואים את הדברים אחרת. למשל פרופ' נתן זוסמן, מנהל חטיבת המחקר בבנק ישראל לשעבר, שהסביר בראיון ל'גלובס' שלדעתו, המוחים שיצאו לרחובות תל אביב בקיץ לפני עשור היו בני העשירונים העליונים, שפשוט מחו על מחירים גבוהים מדי ובייחוד על עליית מחירי הדירות בתל אביב. עבור זוסמן ההתמקדות שלהם במחירים וביוקר המחיה היא בדיוק אחד המאפיינים של השיטה הכלכלית בימינו. כך שמבחינתו לא מדובר כאן במחאה על השיטה עצמה.

נתן זוסמן / צילום: תמר מצפי
 נתן זוסמן / צילום: תמר מצפי

סטנדינג, כצפוי, לא מסכים. "צריך להבדיל בין הניצוץ שהצית את הלהבות לגורמים המבניים יותר שגרמו לאנשים להתאחד. תסתכל למשל על מה שקרה בצ'ילה בשנה שעברה: מחאות ענקיות נגד הנשיא, שהוצתו על ידי עלייה במחירי הנסיעה באוטובוסים. אבל זה לא אומר שכל המחאה הייתה בבסיסה על יוקר המחיה, זה היה הניצוץ. ההתנקשות בארכידוקס פרדיננד, באוגוסט 1914, הייתה הניצוץ שהוביל למלחמת העולם הראשונה. אבל היא לא גרמה לו.

"כשאנשים אומרים שזה היה בגלל מחירי הנדל"ן, מחירי התחבורה או שכר הדירה, אלה האלמנטים שאנשים יכולים לדבר עליהם. אבל למעשה - ואלה בוודאי התגובות שאני מקבל מאז 2011 - מה שמאחד אותם הוא חוסר שביעות רצון בנוגע לדרך החיים, תחושה של עתיד אבוד. הפרקריאט חש שהוא איבד את העתיד. לפניו ניצבים חיים של לקושש מפה ומשם, של הסתדרות והישרדות, שהקשרים החברתיים בהם הם שוליים, זמניים, חוזיים".

מה שאין בתמונה הזאת, לדבריו, הוא חזון מעורר השראה של איך יכולה להיראות החברה הטובה. בשני צדדי המפה הפוליטית, שמאל וימין, לא מציעים כאמור לדעתו חזון כזה. "כך שמה שנותר הוא חוסר שביעות רצון מבעבע", וכמובן "זה קשור למשבר האקולוגי, למשבר חוסר הביטחון, להשתייכות לפרקריאט. הכול קשור, וזה מה שהופך את זה למלהיב אינטלקטואלית".

בסופו של דבר, אחרי כל הדיאגנוזה הזאת, סטנדינג אופטימי. "אני חושב שזו תקופה של ניקוי הסיפון מהשרידים הישנים, מדרכי החשיבה הישנות. ואנחנו נכנסים למאה ה-21, שבה ישרור מובן חדש של נאורות, של חופש, שוויון ואחווה".

גאי סטנדינג (73)

מקצועי: השלים ב-1977 דוקטורט בכלכלה מאוניברסיטת קיימברידג', ולאחריו שימש בשורת תפקידים ב-ILO, סוכנות האו"ם האחראית על תקני תנאי העבודה הבינלאומיים. משמש כיום כחוקר באוניברסיטה של לונדון (SOAS). ספרו 'הפרקריאט' מ-2011 היה לרב מכר ותורגם ל-25 שפות.
עוד משהו: ממייסדי BIEN, ארגון המקדם את רעיון ההכנסה הבסיסית בעולם

צרו איתנו קשר *5988