הצוללת | פודקאסט

"התקשרתי לאמא שלי בדמעות. אמרתי לה: אני בת 32, עם תואר שני, ומה שאני עושה זה לחלק פליירים"

למה בבריטניה מנהלים לא יעזו להתקשר לעובדים אחרי 6 בערב, ומקרי התעמרות מטופלים בחומרה; ואילו בישראל רואים תופעות הפוכות • איך משלבים בהצלחה בין עבודה יומיומית לבין תחביב, ואיך נקודת שפל בקריירה יכולה להפוך לנקודת זינוק למקצוע חדש • משוררת חיי העבודה גילי יובל מתארחת בסדרת פודקאסט חדשה ומגלה: "מתתי משעמום במשרד. כך פרצו ממני השירים"

גילי יובל / צילום: יואב פיצ'רסקי
גילי יובל / צילום: יואב פיצ'רסקי

גילי יובל, בת 37, מתגוררת מזה 8 שנים בלונדון עם בן-זוג ושתי בנות ומג'נגלת הלכה למעשה בין שתי משרות: בבוקר היא מנהלת עמותת הידידים הבריטית של מוזאוני האמנות בישראל, ובלילה היא "משוררת של חיי העבודה". מה זה אומר? יובל כותבת שירים על ההוויי של חיי המשרד ובקיצור, על מה שקורה בין התור למיקרוגל במטבחון לבין הישיבה בזום והאימיילים ב-23:00. היא מפרסמת את שיריה מדי שבוע במגזין G של גלובס וגם ליכדה אותם באחרונה לספר חדש בשם "הפעם עם הקובץ". היא גם האישה שעומדת מאחורי עמוד הפייסבוק "והעבד הזה הוא אני", שבו החלה לפרסם את השירים, ומונה כבר יותר מ-11 אלף עוקבים. הנה למשל דוגמה לאחד השירים שלה, שנקרא: "אגו": אתמול הוא שאל אם אוכל להכין לו מצגת; סתם לא היה לו חשק לעבוד. היום הוא הציג את זה בישיבה; וכולם אמרו: כל הכבוד.

יובל - עיתונאית בעברה - מתארחת השבוע בסדרת פודקאסטים חדשה של הצוללת של גלובס בשם "איך אנחנו עובדים", ומספרת על הסיבות שהובילו אותה לכתוב שירים על חיי העבודה ואיך משלבים בין עבודת יום-יום לתחביב. היא גם מדברת על ההתיייחסות השונה לאיזון בית-עבודה בבריטניה לעומת ישראל ומשתפת בכמה מקרים לא פשוטים שחוותה בתחום של התעמרות בעבודה. על כל אלה גם כתבה שירים, כמובן.

נקודת השפל בקריירה שלה, התרחשה עם המעבר ללונדון, כשהייתה בטוחה שהיא עומדת לכבוש את עולם האמנות בסערה. "סיימתי תואר שני באמנות בתוכנית יוקרתית. הייתי בטוחה שאתקבל לעבודה באחד מהמוזיאונים הגדולים, כמו הנשיונל גלרי. כשראיתי שלא הולך לי במוזיאונים הנחשבים אז אמרתי 'טוב אני אעבוד באיזשהי גלריה ממש מגניבה'. גם זה לא קרה. הרגשתי אפס, שאין לי מקום בעולם הזה כי אני לא מצליחה למצוא עבודה.

"אני זוכרת סיטואציות שבהן התקשרתי לאמא שלי בדמעות אחרי שקיבלתי עוד מכתב דחייה, ואמרתי לה: אמא, אני בת 32 אני עם תואר שני, ומה שאני עושה זה לחלק פליירים בירידי אומנות".

איך התחלת לכתוב שירים?
התחלתי לכתוב את השירים במצב שבו הייתה לי עבודה אבל מתתי משעמום. הייתי כמו עציץ במקום הזה. ההתחלתי להסתכל סביב; ראיתי את המשרד היפה; את המסכים והמקלדות ואת הפגישות ואת כל הקודים האלה ואמרתי לעצמי: 'יהיה נורא מצחיק לכתוב את האמת על הדברים האלה מעיניים של אדם מבוגר'. השיר הראשון שכתבתי הלך כך: 'לו הייתי יכולה הייתי עושה את עצמי חולה, ואז בתרמית במקום למשרד נוסעת לגלריה הלאומית'".

למה דווקא שירים על עבודה?
"כתבתי על משהו שאני מאוד כמהה לו. באותה תקופה חיפשתי משמעות תעסוקתית ובכלל אני חושבת שעבודה היא דבר מאוד משמעותי בחיים שלנו ובמאפייני הזהות שלנו. אנחנו מגדירים את עצמנו באמצעות עבודה, באמצעות ההישגים שלנו, באמצעות הטייטל שלנו".

מוטיב חוזר בשירים שלך הוא איזון. הרצון לנסות ולהצליח בכל הזירות בחיים: קריירה, זוגיות, הורות וכן הלאה. וזו נקודת איזון מאוד חמקמקה.
"היא מאד חמקמקה ומלווה זה כל הזמן תחושה של אשמה. או שאני לא בסדר כי לא הייתי מספיק עם הילדים, או שאני לא בסדר כי חתכתי מוקדם מהעבודה כדי להיות עם הילדים, או שאני לא בסדר כי הייתי עם הילדים שלי והייתי מעולה בעבודה אבל הזנחתי את הזוגיות שלי. אני יכולה לחשוב על כל כך הרבה מקרים שבהם לא הלך לי בעבודה וזה מיד השפיע גם על הבית".

לגבי נורמות העבודה בישראל אומרת יובל: "בישראל אפשר להשיג את העובדים בכל שעה; בסוף-שבוע, בחופשות, עם הילדים. זה גם קצת כיף, כי יש בזה סוג של מעורבות ומוטיבציה. אתה רוצה בהצלחה של הפרויקט, אתה רוצה להיות חלק ממשהו. בבריטניה יש הפרדה ברורה בין שעות העבודה לשעות הבית. לא מקובל לעבוד, בטח לא להתקשר לעובדים, אחרי השעה 6 בערב".

מהם הטיפים שלך להצלחה בשילוב בין "דיי-ג'וב" לבין תחביב גדול בחיים, שאצלך הוא השירה?
"זה יישמע קלישאתי אבל זה עניין של תשוקה. כל עוד התחביב ממלא את התשוקה זה מעולה. ברגע שרוצים לעשות מזה משהו שהוא יותר מקצועי, אז צריך הרבה פעמים לשים את הנפש או את התשוקה בצד ולהתייחס לזה בתור 'מוצר'. אל הספר שלי כבר התייחסתי בתור עסק. ולפעמים זה לא קל".