הציבור דורש שישמרו עליו מכל דבר - וזה מתמרץ רגולציה עודפת

הציפייה של הציבור היא שהרגולטור ישמור עליו מפני כל דבר רע שעלול לקרות • לכן כשהרגולטור מעמיס על הציבור תקנות, הוא אינו שוקל את העלויות הכרוכות בכך • הגיעה העת לשנות גישה

מיכל הלפרין. ''ההשקפה המקובלת היא שעל הרגולטורים ועל הממשלה לשמור עלינו מכל פגע ומכל אירוע'' / צילום: אביגיל פפרינו באר
מיכל הלפרין. ''ההשקפה המקובלת היא שעל הרגולטורים ועל הממשלה לשמור עלינו מכל פגע ומכל אירוע'' / צילום: אביגיל פפרינו באר

אנחנו שומעים רבות על הנטל הרגולטורי הכבד. האזרח הקטן כורע תחת נהלים, הנחיות, כללים ורשויות שונות. למקרא הדברים ניתן היה לחשוב, שהדבר שמבקשים אזרחי ישראל הוא רגולציה רזה, מינימלית ומכווצת - שיעזבו אותנו לנפשנו.

בפועל, המציאות מורכבת יותר. בצד הביקורת על הבירוקרטיה, על משך הזמן שאורכים תהליכים, על חוסר השקיפות ועל הדרישות הסותרות, מנשבת בציבוריות הישראלית רוח אחרת ודומיננטית בהרבה. ההשקפה המקובלת היא שעל הרגולטורים ועל הממשלה לשמור עלינו מכל פגע ומכל אירוע, בין אם הוא צפוי ובין אם הוא נדיר, בין אם קשה למנוע אותו ובין אם לא ניתן למנוע אותו.

אנשי משרד הבריאות צריכים לוודא שגם בין מיליוני אריזות מזון לא תיכנס אריזה מקולקלת אחת. אנשי משרד האנרגיה צריכים למנוע הפסקות חשמל ללא כל קשר לקיצוניות במזג האוויר. אנשי המשרד להגנת הסביבה צריכים למנוע מכלי שיט בים התיכון לזהם את חופי הארץ. בכל פעם שמתרחש אירוע שלילי, אפילו אם נדיר ובלתי צפוי, בתוך זמן קצר מוצא הציבור הישראלי את הרגולטור שאחראי לכך, ומיד אנחנו מוצאים באתרי החדשות את הידיעות על הרגולטור התורן שנרדם בשמירה, שלא דאג מבעוד מועד, שלא ערך ביקורת, שלא אכף מספיק, שלא יזם רגולציה שתמנע את שהתרחש למרות "שהכתובת הייתה על הקיר".

כך קורה אם יש שריפה ביערות, כך קורה אם בניין נסדק והתמוטט, כך קורה אם חברה גדולה הפכה חדלת פירעון וכך קורה אם התורים לבדיקת קורונה התארכו יותר מן המצופה. דוגמאות רבות צצות חדשות לבקרים במדיה. הרגולטור, מצידו, קשוב לביקורת הציבורית ומגיב לה. הוא מקים ועדות חקירה, שוכר מומחים, עורך דיונים ומסיק מסקנות. לרב כתוצאה מהביקורת הזאת והתהליכים שבעקבותיה מוטלים עוד נהלים ועוד מגבלות כדי למנוע את הישנות המקרה.

התאמה למסרים

הציפייה של הציבור היא שהרגולטור ישמור עליו לא רק מפני אסונות הרי גורל אלא גם מפני כל דבר רע שעלול לקרות לו. ציפייה זאת היא חזקה בהרבה מהציפייה של הציבור להפחתת הנטל הרגולטורי. לכן כשהרגולטור מעמיס על הציבור עוד רגולציה מתוך רצון להגן עליו מפני כל פגע, הוא לרוב אינו שוקל את העלויות הכרוכות ברגולציה הנוספת. הרגולטור מתאים את עצמו למסרים שמועברים לו מן הציבור.

ניקח לדוגמה את משרד הכלכלה. האם ידעתם ששר הכלכלה הקודם, עמיר פרץ, חתם על צו המפחית את כמות הבדיקות לעמידה בתקן בעת יבוא של חלק מן המוצרים לישראל? לא ידעתם? אין פלא, הדבר לא קיבל כמעט כל התייחסות תקשורתית או הכרה ציבורית מסוג אחר. איש לא כתר למשרד הכלכלה, לשר העומד בראשו או לממונה על התקינה כתרים על שהם מקלים על מערך הבדיקות בעת יבוא שורה של מוצרים.

אבל אם במקרה ייכנסו לארץ מוצרים שמפרים את התקן וייגרם מכך נזק, מובטח לנו שהציבור יראה במשרד הכלכלה, שר הכלכלה והממונה על התקינה אשמים מרכזיים בכך שלא מנעו את כניסת המוצרים שמפרים את התקן לישראל. חלק משמעותי של הציבור סבור כי תפקידו של הממונה על התקינה לבדוק עמידה של כל פריט ופריט שנכנס לארץ בתקן הנדרש.

הציבור צודק כמובן ברצונותיו לקבל את השירות המיטבי ממשרד הכלכלה, מהממונה על התקינה ומכל משרדי הממשלה האחרים. דרישותיו של הציבור אינן מוטעות. הציבור גם אינו טועה בכך שהוא מותח ביקורת על משרדי הממשלה. לא בכך העניין. העניין הוא בחוסר ההתאמה הברור בין דרישותיו של הציבור לקבל הגנה מוחלטת כולל במצבים נדירים ולא צפויים ובמקרים שלא באחריות הממשלה, לבין הצורך להפחית את הנטל הרגולטורי. המקור של חוסר התאמה זה הוא בשניים:

ראשית, לא ניתן משקל מספיק לקושי של משרדי הממשלה לייצר הגנה מוחלטת והרמטית על הציבור. המונח "ניהול סיכונים" להבדיל ממניעה מוחלטת של סיכונים, אינו מוטמע מספיק ואינו מוסבר מספיק. לעיתים לא ניתן למנוע נזקים ואסונות, ולעיתים אין זה כלכלי לעשות זאת, כי המחיר שהציבור ישלם על מנת להימנע מאסון נדיר גדול באופן לא מוצדק.

נכון - הממונה על התקינה אחראי למנוע יבוא של מוצרים בניגוד לתקן. אך הוא גם כבול במגבלות הנובעות ממה שאפשר ומה שכדאי לעשות כדי למנוע יבוא שכזה. לא ניתן למנוע באופן הרמטי כניסתם של מוצרים שמפרים את התקן לישראל. היכולת להבין שתפקידו של משרד ממשלתי היא לנהל סיכונים ולא למנוע אותם זרה לציבור. לעיתים הסיכוי לנזק הוא מספיק נמוך שלא כדאי ולא נכון להכביד את ההכבדה הרגולטורית הנדרשת כדי למנוע אותו.

שנית , הציבור אינו זוקף לזכות משרדי הממשלה פעולות שהם עושים כדי להפחית את הנטל הרגולטורי.

ללכת על בטוח

שני האלמנטים האלה יוצרים תמריץ ברור לעובדי הציבור לא לקדם מהלכים להסרת הנטל הרגולטורי. מבחינת משרדי הממשלה "עדיף ללכת על בטוח", לא להקל, לא לשחרר, לא להסתכן. עדיף לסגור כל פינה של כל סיכון באמצעות פיקוח ורגולציה נוספת. אם ידאגו משרדי הממשלה להפחתת הנטל הרגולטורי, איש לא יזקוף זאת לזכותם. אך אם כתוצאה מהפחתת הנטל הרגולטורי תיווצר פירצה, יהיה המשרד הממשלתי אחראי גם אחראי.

בימים אלה הולכת הממשלה לקראת מהלך מקיף ורחב של הפחתת הנטל הרגולטורי. זהו מהלך נדרש כדי להעמיד את ישראל בין המדינות המודרניות וכדי לקדם את הכלכלה, הפריון והמשק. המהלך מצריך גם תמיכה ציבורית רחבה. גם אנחנו האזרחים צריכים לשנות גישה ולחשוב קצת אחרת על הציפיות שלנו מהממשלה. אם נפרגן מעט יותר למשרדים שמעזים ומקלים ונבקר מעט פחות אירועים נדירים שנופלים במסגרת ניהול סיכונים סביר, נעשה את חלקנו להורדת הנטל הבירוקרטי.

הכותבת היא עמיתה בכירה במרכז לממשל ועסקים באוניברסיטת הארוורד וכיהנה עד לאחרונה כממונה על התחרות

צרו איתנו קשר *5988