חוקר האקלים פרופ׳ יוהאן רוקסטרום: "בעוד עשור נפסיד את הקרב על כדור הארץ"

פרופ' יוהאן רוקסטרום, מחוקרי האקלים המובילים בעולם, סבור שאין טעם להאשים את הציבור בהתנהגות לא סביבתית, לא חושב שצריך לשנות כעת את הכלכלה כדי לתקן את האקלים ולמרות המצב הקריטי הוא נשאר אופטימי • ראיון מיוחד לרגל ועידת האקלים

פרופ' יוהאן רוקסטרום, מחוקרי האקלים המובילים בעולם / צילום: Reuters, imago images/Revierfoto via Reuters Connect
פרופ' יוהאן רוקסטרום, מחוקרי האקלים המובילים בעולם / צילום: Reuters, imago images/Revierfoto via Reuters Connect

בסוף שנות התשעים, הגיע יוהאן רוקסטורם, אז דוקטורנט צעיר, למזרח אפריקה במטרה לחקור את המחסור במים, ואת הדרכים להאכיל את אוכלוסיית אפריקה הגדלה בתנאים הסבוכים הללו. "כבר אז התחלנו לראות סימנים לשינוי דפוסי הגשמים, התרחבות עונת הבצורת, התמעטות המים המתוקים, התכווצות המגוון הביולוגי וכריתת היערות המסיבית", מספר פרופ' רוקסטרום שהפך מאז לאחד המדענים החשובים בתחום האקלים, והספיק גם לככב בסרט של נטפליקס - בניסיון לעורר את האנושות להתייחס ברצינות למשבר הגדול בפניו היא ניצבת.

לאורך השנים, רוקסטרום עסק במיפוי שנתי של הסיכונים בפניהם עומדים האנשים הפגיעים בעולם: קהילות עניות בסוואנה ובאפריקה, מדינות איים נמוכות שמאיומות על ידי עליית גובה פני הים. "אין רגע אחד שבו הבנתי שאנחנו בצרות", הוא אומר בתשובה לשאלה האם היה רגע שבו אחז בו ייאוש. "זה משהו שאני מרגיש שמצטבר אצלי במשך 20 שנה. אבל חוט אדום אחד מחבר את כל השנים האלו לשנת 2021: מאוד התקדמנו בידע ובכלים המדעיים שלנו".

לכאורה אלה אמורים להיות ימים של הקלה מקצועית עבור רוקסטרום ויתר חברי הקהילה הבכירה של מדעי האקלים - אחרי שנים שהם משמשים נביאים בשער ומתריעים מפני משבר הולך ובא סוף סוף העולם כרה את אוזנו והוא מקשיב להם ממש: בימים אלה נערך כנס האקלים של האו"ם בגלזגו כדי לדון בהשלכות הכבדות של משבר האקלים.

אבל נדמה שרוקסטרום רחוק מאוד מלחוש הקלה. אם כבר ההפך הוא הנכון: "אם אני מסתכל אחורה על הקריירה שלי, מעולם לא הייתה לי סיבה להיות עצבני יותר מאשר בשנת 2021. כמובן שכבר בשנות התשעים הייתה לי סיבה טובה לדאגה, אבל ככל שאנחנו לומדים יותר וככל שהמדע מתקדם, אנחנו מקבלים עוד ועוד הוכחות לדחיפות בה אנחנו נמצאים. אנחנו חייבים לפעול כעת מהר מאוד. ככל שיש לנו יותר תצפיות והוכחות מדעיות חדשות כך אנחנו נוכחים לגלות שהדברים גרועים מכפי שחשבנו - הם משתנים בקצב מהיר בהרבה משחשבנו, ומחמירים מוקדם משחזינו. החוט האדום המחבר בין כל שנות המחקר מסביר לנו שכוכב הלכת שלנו רגיש יותר משחשבנו ושיש לנו סיבה טובה לכעוס ולדרוש מהמנהיגים לנקוט באמצעי זהירות".

לא עושים מספיק. תמונה קבוצתית של מנהיגי העולם בוועידת האקלים בגלזגו, השבוע / צילום: Associated Press, Alberto Pezzali
 לא עושים מספיק. תמונה קבוצתית של מנהיגי העולם בוועידת האקלים בגלזגו, השבוע / צילום: Associated Press, Alberto Pezzali

"עכשיו או לעולם לא"

והמנהיגים האלה, מהם דורש רוקסטרום לנקוט אמצעי זהירות ולהבין שאנחנו נמצאים ב"חירום פלנטרי", עלו השבוע בזה אחר זה על הבמה בגלזגו והצהירו על מחוייבותם לפתרון המשבר הגדול המאיים על דורנו, אלא שרוקסטורם וקהילתו כבר שבעו מהבטחות. במשך עשורים, מנהיג הולך ומנהיג בא, אך מהצהרה להצהרה כמעט דבר לא משתנה. מאז הסכם פריז שנחתם ב־2016 ובו נקבע כי המדינות מגדירות באופן עצמאי את יעדי הפחתת הפליטות שלהן, במטרה להגביל את ההתחממות הגלובלית ל־1.5 מעלות צלזיוס עד שנת 2050 - פליטות הפחמן ממשיכות ועולות.

רוקסטרום מזהיר כי הגענו לרגע המכריע: "זה רגע של 'עכשיו או לעולם לא' שבו המדינות צריכות להתחייב ולספק את הסחורה. נכון לעכשיו, אנחנו יודעים שסין, הודו, ארה"ב, אוסטרליה, ברזיל, קנדה ואחרות מדדות מאחורי העולם. המנהיגות האקלימית היחידה שקיימת כיום בעולם, היא האיחוד האירופי. ארה"ב עושה צעדים ראשונים ועולה על המגרש, אבל יש הרבה מאוד שצריך לקרות כדי שנחתוך באופן משמעותי את הפליטות. כרגע אנחנו מאוד רחוקים משם".

מה לדעתך יהיה שונה כעת בגלזגו?
"ועידת גלזגו היא רגע שמחייב את המדינות גם מבחינה משפטית לבוא עם תוכניות ולהתאים אותן למדע. לפי ההערכה המדעית, נותר לנו עוד עשור של פליטות לפני שאנחנו מפסידים את הקרב, ובעצם מאבדים את הסכם פריז".

מה אתה חושב שצריך להשתנות?
"המנהיגים צריכים לנהל את המשבר ולהבין שאין דרך לשמור על כדור הארץ, אם לא נשמור על המערכות האקולוגיות שלו. אנחנו לא יכולים לאבד את יערות הגשם באמזונס, ולא את יער הגשם הקונגולזי או היערות שמווסתים את הטמפרטורה בקנדה. כעת הם נמצאים תחת איום כבד בגלל כריתת יערות אקטיבית, בצורות, שריפות יער ותנאים אקלימיים שמאפשרים למזיקים להתפשט". אם לשפוט כבר כעת, לא נראה שמנהיגי העולם מבינים לעומק את אזהרותיו של רוקסטרום: יותר מ-100 מדינות חתמו בימים האחרונים בועידת גלזגו על אמנה להפסקת בירוא יערות, אך למרות האיומים הממשיים והכבדים שרוקסטרום מונה - הציבו מנהיגי המדינות יעד רחוק למימוש ההתחייבות: שנת 2030 בלבד".

"אלו לא רק דיונים אינטלקטואליים אקדמיים", מבהיר רוקסטרום, "אנחנו צריכים להפסיק להשקיע בפחם ובדלקים מאובנים ובמקביל חייבים לעצור את כריתת היערות המסיבית. אם אנחנו רוצים לייצר ביטחון למערכת האקלימית ולשמור על המגוון הביולוגי, אנחנו לא יכולים להמשיך לכרות יערות שלמים. בגלזגו יש נקודות מוצא למשא ומתן אקלימי קונסטרוקטיבי".

אנחנו הרי רואים שבשעה שנשיא צרפת ונשיא ארה"ב מצייצים על חשיבות השמירה על האמזונס ומביעים דאגה לשלומו - הכל נמשך כרגיל. גם ההסכם שנסגר בתחילת הכנס על הפסקת בירוא היערות מתייחס ל־2030: עוד עשור אבוד.
"אני מבין את הגישה הפסימית. אבל שימור יער זה משהו שחייב לקרות. יש הרבה מאוד ארגונים לא ממשלתיים ומדענים שידחפו חזק במסגרת הוועידה לכלול אמצעי מדיניות בנושא שמירה על מערכות אקולוגיות שלמות - מדינות כמו קולומביה, קונגו, קוסטה ריקה וברזיל מחזיקות בנכסי טבע גדולים המאחסנים פחמן וחיוניים לאנושות כולה. אבל לא בטוח עד כמה המנהיגים בחדר המשא ומתן מצליחים להבין את הדברים האלו.

המשמעות היא שצריך לא רק לדרוש, למשל, מנשיא ברזיל להפסיק לכרות את יערות האמזונס, אלא גם לבוא עם כסף על השולחן. אנחנו צריכים לייצר 'תוכנית אשראי' לנכסי הטבע. אלו מערכות שהן נחלת הכלל בעולם, כולנו תלויים בהן. אז כולנו חייבים לתרום לשמירה עליהן".

"הגבולות הקריטיים נחצו"

פרופ' רוקסטורם (בן 55), מנהל מכון פוטסדאם לחקר השפעות האקלים בגרמניה, השתתף לאחרונה בהשקת מרכז הקיימות החדש של האוניברסיטה העברית בישראל. ברבות השנים הפך למרצה מבוקש, עם הרצאת טד מפורסמת, והשנה אפילו השיק סרט פופולרי בנטפליקס עם מי שנחשב לאליל בתחום הסביבה: סר דיוויד אטנבורו. בסרטם, "Breaking Boundaries", השניים מציגים תמונת מצב קודרת של ערעור או שבירת הגבולות, בזה אחר זה, והנזקים שנגרמו לאנושות עצמה בשל חצייתם. בסרט, רוקסטורם וחבריו המדענים מראים כיצד האנושות דוהרת על מסלול של חימום כדור הארץ וזיהום שלו, הפיכת האוקיינוסים לחומציים ואף קטלניים לצורות חיים רבות (כמו למשל שוניות האלמוגים העומדות בפני הכחדה).

אבל עיקר עניינו של רוקסטרום הוא מחקרו העוסק בגבולות הפלנטריים של כדור הארץ: רוקסטרום עומד בראש צוות של 26 חוקרים אשר ניסח 9 גבולות פלנטריים - התמוטטות של כל אחד מהגבולות האלה יכולה להוביל את האנושות למעגל של אסונות ושל גוויעת מערכות הכרחיות עבור קיום האנושות. הזירות אותן מזהה רוקסטרום הן שינויי האקלים, אובדן המגוון הביולוגי, העמסה של חנקן וזרחן, החמצת האוקיינוסים, שינוי שימוש בקרקע, שימוש במים מתוקים, הידלדלות שכבת האוזון, זיהום אוויר, וזיהום כימי. בכל אחת מהזירות הללו, ישנה סכנה לנקודות מפנה בלתי הפיכות.

לפי מחקרו של רוקסטרום האנושות חצתה כבר ארבעה גבולות קריטיים: אקלים, אובדן יערות, חומרים מחזור החנקן והזרחן והכחדה של המגוון ביולוגי. הדבר הראשון שיש לשאוף אליו, לפי רוקסטורם, הוא הפסקה של השימוש בדלקים מאובנים כדי לבלום את התחממות כדור הארץ על מעלה וחצי. "מעלה וחצי אינה מספר שרירותי, זה לא מספר פוליטי. זה גבול פלנטרי", הוא קובע. עליה גבוהה יותר של הטמפרטורה תגדיל את הסיכון לשינויים בלתי הפיכים באקלים.

סכנה ממשית. כריתת עצים בלתי חוקית ביערות האמזונס בברזיל / צילום: Associated Press, Felipe Werneck
 סכנה ממשית. כריתת עצים בלתי חוקית ביערות האמזונס בברזיל / צילום: Associated Press, Felipe Werneck

 

אם אנחנו רוצים לחיות בעולם בטוח, כך הוא סבור, על הממשלות לא רק לאפס את פליטות גזי החממה, אלא גם להגן על ביצות, קרקעות, יערות ואוקיינוסים שסופגים את הפליטות שלנו, לשחזר מערכות שנפגעו - ולדאוג שתהיינה בריאות, וגם לשנות את האופן שבו אנחנו מגדלים וצורכים מזון. ואם נתרשל? שינויי האקלים, הגבול הידוע ביותר מבין תשעת הגבולות הפלנטריים שאליהם אנו חודרים, מציג דוגמה טובה לאופן שבו תהליך שיווי המשקל הפלנטרי עובד, ומה הסכנות הכרוכות בחצייתו.

אבל למרות כל מה שהוא יודע ולמרות שנים של נבואות זעם שהולכות ומתממשות לנגד עיניו, רוקסטרום ממשיך לראות גם את הצדדים המעודדים במאבק על האקלים. "בתחילת הראיון שאלת אותי אם יש רגע אחד שבו הרגשתי מתוסכל לחלוטין. אני חושב שבשנתיים האחרונות זה קרה לי הרבה", הוא מודה, "כשאנחנו מתחילים לאבד חלקות טבע ענקיות וקריטיות בשעה שאנחנו מבינים שאי אפשר לסכן יותר את ערבות הטונדרה בסיביר. אי אפשר לסכן את האמזונס. אי אפשר לסכן את אזורי הביצות. אבל נקודת האור היא שעכשיו, סוף סוף, אנחנו רואים שגם הציבור מבין את זה. בוצע סקר ב-g20 שפורסם לאחרונה שהראה ש-73% מהאנשים החיים במדינות ה־g20 מאוד מודאגים מהכיוון שכדור הארץ והאקלים נעים לעברו, בדגש על נקודות האל חזור. אנחנו רואים עלייה הדרגתית של העיסוק והמודעות לנושאים האלו בעולם".

דאגה ציבורית רחבה זה חשוב אבל אנשים לא מצביעים לפי זה בקלפי וגם לא ממהרים לשנות את אורחות חייהם.
"זה מדאיג מאוד, כמובן. יש כמה מחקרים בסוציולוגיה, אקלים ופסיכולוגיה שמנסים לשים את האצבע על למה אחוז גדול כל כך מאוכלוסיית העולם רוצה פעילות אקלימית, אבל לא משנה הרגלים. אני חושב שהסיבה העיקרית היא שאנשים חושבים שאלו בעיות שיקרו, אולי, בעתיד. זה מרגיש מעט כמו הימור: האדם מנסה לייצר לעצמו מציאות שבה הוא יכול להמשיך את החיים כרגיל כי הוא אינו יודע בוודאות מה יקרה בעתיד הרחוק.

אבל אולי יותר חשוב מזה, אנחנו תקועים במוד של 'החיים עצמם'. לרוב האנשים קשה לצאת מהפרספקטיבה היומיומית שלהם, של תרבות הצריכה המודרנית, ושל הצורך להפחית שימוש בדלקים מאובנים. אנחנו כן רואים ומזהים טרנדים בעולם. באזורים אורבניים עם השכלה גבוהה אנו רואים ירידה בצריכת בשר, אנחנו רואים עלייה במודעות ואקטיביזם שלא ראינו בעבר. זה לא שהמצב של האינדיבידואל הוא סטטי".

בסרט שלך ושל אטנבורו אתם לא עוסקים בכלל בתרבות הצריכה. אפשר לדבר על משבר האקלים בלי לדבר על צריכה ועל התרבות שלנו?
"כן, את צודקת לחלוטין. היינו צריכים להדגיש יותר את הצורך בכלכלה מעגלית. אנו צריכים לעשות שינויים כבירים בדרך החיים שלנו ולהפסיק את צרכנות היתר שאנחנו מטפחים כבר עשרות שנים. אני חושב שאפשר לשנות את התהליך הזה, אבל יש עוד המון עבודה כדי להגיע לשם. העיקר הוא שאי אפשר להפיל את מירב האחריות על האדם הבודד. האחריות נמצאת בידיים של הפוליטיקאים. הם צריכים לקבל החלטות שיובילו לשינוי התשתית, ובין היתר לדאוג למעבר לאנרגיה ירוקה. הרי אם אנחנו נקבל חשמל מהשמש או רוח, החיים המודרנים שלנו לא ישתנו, סגנון החיים לא ישתנה, אבל בין-רגע נהפוך לחברה ניטרלית-אקלימית, לעומת המצב כיום של חברה פוגעת-אקלימית. לכן אין טעם להמשיך בדיוני סרק ארוכים על אחריות האינדיבידואל, על למה האדם הפרטי לא משנה את התנהגותו".

"נאיבי לחשוב על כלכלה חדשה"

בשעה שרוקסטרום לא תולה תקוות בשינויים אישיים של הציבור, הוא בהחלט מעודד מההתקדמות ומהשינויים בעולם העסקי: "קחי לדוגמה את תעשיית הרכב שכעת בתחרות אגרסיבית לקראת תחבורה חשמלית. האיחוד האירופי כבר שם תאריך יעד לסיום מכירה של מכוניות עם מנועי בעירה פוסילים. אפילו החברה שהמציאה את מנוע הבעירה הפנימי, מרצדס־בנץ, שמה יעד להפסקה ייצור רכבים בעלי מנוע בעירה - שנת 2039 ולאחרונה קבעה תאריך חדש - 2031. נכון, מדובר במועד מאוד רחוק, אבל תחשבי על כך - 'ילד הפוסטר' של מנוע הדיזל יפסיק לייצר כאלה מנועים בעוד עשור. לפני 5 שנים לא היינו יכולים לחלום על כזה דבר. לפני 5 שנים לא הייתי חושב שדבר כזה יקרה עוד בימי חיי - לראות את ענקיות הרכב אומרות 'לא עוד'. אנחנו לקראת סוף עידן רכבי הבנזין, זה קורה מהר.

אבל אולי הכלכלה הקפיטליסטית לא יכולה לקדם את השינוי מספיק מהר? אולי הפתרון הוא לארגן מחדש את כל מודל הצמיחה שלנו סביב קיימות?
"זו אכן השאלה הגדולה, ו'חבר המושבעים לא הכריע על כך'. יש היום הרבה אנליסטים שמדברים על פוסט־צמיחת הכלכלה. אני מכבד ועובד עם רבים מהם, כמו טים ג׳קסון. אבל אני לחלוטין אגנוסטי לצמיחה, אם לומר את האמת. אני חושב שאנחנו נוטים להיתקע בדיונים הללו, ואני לא חושב שזה מביא אותנו לתוצאות. אני גם חושב שזה מאוד מסוכן, כי אנחנו במצב חירום, ואני חושב שבמצב כה קריטי זה נאיבי לחשוב שאפשר לדבר על בניית פרדיגמה כלכלית חדשה כתנאי מקדים לפתירת משבר האקלים. אנו חייבים לפתור את המשבר הזה בתוך הכלכלה מבוססת התל"ג שלנו. אין לנו את המותרות ואת הזמן להתמודד עם המשבר לאחר שאנו משנים את המערכת הכלכלית. אומנם אני לא אפסיק להילחם בשיטה הזו, אבל אני לא חושב שזה בהכרח הקרב הנכון כרגע, גם אם הוא פופולרי.

"יתרה מכך, את יודעת שחלקים רבים מהאנושות זקוקים לצמיחה כלכלית. אלו שלא צריכים את הצמיחה הם דווקא אלו שפגעו במערכות האקלימיות ויצרו את המשבר: המדינות העשירות. אם נתבונן טוב נראה שהצמיחה הכלכלית במדינות הללו כבר האטה כמעט לחלוטין. יפן לא צמחה כלכלית כלל ב־15 שנים האחרונות. ואם מסתכלים על הכלכלות הבוגרות באירופה, הצמיחה הכלכלית בהן היא מאוד מאוד איטית. אני לא מתכוון שהיא מדשדשת ולא זזה, אבל היא כבר לא כוח דומיננטי.

"יש נטייה לתקשורת הכלכלית לדווח על מספרי התל"ג ולשים על כך דגש רב. צמיחה מבוססת תל"ג היא במסלול התנגשות ישיר בגבולות הפלנטריים, אבל יש כיום הבנה שכלכלה טובה והוגנת היא הרבה יותר מצמיחה כלכלית. המגפה לימדה אותנו שלבריאות, ביטחון ואיכות חיים יש חשיבות הרבה יותר גבוהה מתל"ג. תחשבי על הסגרים במדריד ופריז, ואיך אנשים אמרו לעצמם: 'אלוהים אדירים, אם לא היה לי פה פארק ירוק קטן עם כמה עצים מחוץ לדירה, כבר הייתי מת!'. אנחנו מבינים שמה שחשוב לנו בחיים זה שיהיו לנו כמה עצים ואוויר נקי בשכונה, ותחושת ביטחון בסביבה הקרובה. אז אני חושב שבמובן מסוים אולי השנתיים האלו, דווקא יובילו לשינוי סדר העדיפויות בתוך המערכת הכלכלית, ולשינוי שלה בפועל".

סר דיוויד אטינבורו אמר עליך בסרט שאתה מדען אופטימי. זה נכון?
"זו שאלה טובה מאוד. אני צריך להיות כנה איתך. יש הרבה סיבות טובות והרבה ימים שבהם אני נוטה יותר לכיוון התסכול וההערכות השליליות מאשר לאופטימיות ביחס לעתיד. צריך להודות בכך. מדוע סר דיוויד אטנבורו בכל זאת הציג אותי כמדען אופטימיסט? המדע אכן מראה שאנחנו מתמודדים כעת עם האתגרים הכי גדולים שאי פעם צפינו או ניצבנו בפניהם. החדשות הטובות הן שלמרבה המזל ה'איבחון' שלנו של החולה במקרה הזה, מגיע עוד לפני המחלה. ברוב המקרים בהיסטוריה האנושית קודם עושים את הטעויות הגדולות, ורק אחר כך מנסים לתקן. קודם הבית עולה באש, קודם אנחנו יוצאים למלחמה, קודם רעידת אדמה מחריבה את העיר. ואז אנחנו מנסים לבנות מחדש. כאן, יש לנו הזדמנות לבנות מחדש לפני האסון.

"יש לנו מדע שמודיע לאנושות שעליה לבחור בדרך אחרת. למרות שאנחנו כבר רואים לנגד עינינו את אירועי הקיצון ואת ההשפעות הכואבות שאנחנו חווים היום, הן עדיין נמצאות ברמה הניתנת לניהול. המצב שלנו לא טוב, הוא ממש רע. אבל עדיין לא הובלנו להתמוטטות מוחלטת או לנקודת האל חזור. אבל האופטימיות שלי לא נובעת רק מכך שיש לנו עדיין חלון פתוח - גם אם בקושי, אלא שיש לנו היום כל כך הרבה ראיות מדעיות וגם עדויות בשטח, לכך שעתיד בר קיימא ואפס פחמן יהיו טובים בהרבה עבור האנושות. המלחמה על בריאות כדור הארץ היא המלחמה על זה שזה הדבר הטוב ביותר לעשות עבור הבריאות שלנו, עבור כלכלה בריאה יותר שמספקת יותר מקומות עבודה, וגם סביר להניח שעבור השלום העולמי. זה מסע של וין־וין, וזה גורם לי לאופטימיות. אני יודע שאנחנו הקבוצה המנצחת, ושדרך הקיימות, היא הדרך המנצחת. אין ספק לגבי זה.
זה כמעט כמו סכיזופרניה אצלי כרגע: מצד אחד, ברור לי שיש סיבה לדאוג מאוד כי אנחנו בסכנה ממשית, אבל מצד שני יש סיבה טובה להתרגש כי אנחנו בפני הזדמנות ענקית. אנחנו רואים שגם תהליכים רציניים מתחילים להתרחש, וזה נותן לנו פתח לתקווה, גם אם אסור לנו בשום אופן להיות נאיביים".

תשעת הגבולות הפלנטריים של רוקסטרום


1. שינויי האקלים. עלייה בריכוזים של גזי חממה באטמוספירה, המובילים לעלייה בטמפרטורה העולמית. עברנו את הגבול הבטוח של 350 חלקיקי פד"ח למיליון בשנת 1988.

2. ישויות חדשות. בני אדם יצרו 100 אלף חומרים חדשים שכל אחד מהם יכול לפגוע בסביבה כשהוא בא איתה במגע. דוגמה לכך היא הסכנה הנשקפת מ־CFC לשכבת האוזון או מ־DDT למגוון הביולוגי. מיקרופלסטיק אינו מתכלה, וייוותר לזהם את הטבע אלפי שנים אחרי עידן בני האדם.

3. שכבת האוזון. הפגיעה בשכבת האוזון ממזהמים כימיים אנושיים התגלתה לראשונה בשנות השמונים והובילה לפרוטוקול מונטריאול ולפעולה משותפת עולמית מוצלחת. שכבת האוזון מראה סימני התאוששות ומוכיחה שהאנושות יכולה לשתף פעולה ולנהל את מערכות כדור הארץ באחריות.

4. אירוסולים אטמוספריים. זיהום אוויר חלקיקי פוגע בבריאות האדם, אך יכול להשפיע גם על מערכות סרקולציית האוויר והאוקיינוסים ועל האקלים עצמו. זיהום אוויר כבר הורג 7 מיליון בני אדם בשנה ומקצר את חייו של האזרח הממוצע בשלוש שנים.

5. החמצת האוקיינוסים. עליית רמות הפד"ח (פליטות פחמן דו־חמצני) באטמוספירה מעלה את החומציות של האוקיינוסים, מסכנת את המגוון הביולוגי ובמיוחד חסרי חוליות שקליפותיהם מתמוססות במים חומציים.

6. מחזור החנקן והזרחן. שינינו באופן עמוק את מחזורי הזרחן והחנקן הטבעיים של כדור הארץ, באופן שבו החומרים הללו פוגעים במערכות האקולוגיות השכנות למערכות החקלאיות.

7. מים מתוקים. חקלאות, תעשייה ואוכלוסייה גלובלית גדלה מעמיסות יותר ויותר על מחזור המים המתוקים, בעוד שינויי האקלים משנים את דפוסי מזג האוויר הגורמים לבצורות באזורים מסוימים והצפות באחרים.

8. שינוי מערכת קרקע. לשינויים בשימוש בקרקע, במיוחד כריתת יערות גשם והפיכתם לאדמות חקלאות, יש השפעה גדולה על האקלים בגלל ההשפעה על ריכוזי הפחמן הדו־חמצני באטמוספירה, המגוון הביולוגי, המים המתוקים והרפלקטיביות של פני כדור הארץ.

9. שלמות ביוספירית. השלמות התפקודית של מערכות אקולוגיות היא גבול לבה פלנטרי בגלל השירותים האקולוגיים הרבים שהן מספקות, מהאבקה ועד אוויר נקי ומים. מדענים מודאגים מהירידה המהירה באוכלוסיות צמחים ובעלי חיים, הידרדרותן של מערכות אקולוגיות ואובדן המגוון הגנטי שעלול לשבש שירותי ביוספירה חיוניים.

צרו איתנו קשר *5988