"הכרתי את בעלי כשהוא בא לקנות אצלנו אמפנדס": ביקור במכולת בכיכר מילאנו בתל אביב

לפני 30 שנה, האחיות גבריאלה ופאולה, עולות חדשות מארגנטינה שבקושי ידעו עברית,  לקחו הלוואה מהסוכנות כדי לפתוח מכולת קטנה - ומאז הפכו לשם דבר בשכונה התל אביבית • מהשכן ששכח אצלן את התינוק ועד לרומנים שנרקמו בין המדפים: קפצנו למינימרקט הכיכר • הברזייה

מימין: גבריאלה מוסלי ופאולה וינטר / צילום: איל יצהר
מימין: גבריאלה מוסלי ופאולה וינטר / צילום: איל יצהר

המטבחון של:

מינימרקט הכיכר, מכולת בכיכר מילאנו בתל אביב

משתתפות בשיחה:

1. גבריאלה מוסלי, 52, נשואה ואם לשניים, מרמת השרון. בעלים ומנהלת. שלושים שנה במינימרקט

2.פאולה וינטר 51, בזוגיות ואם לשלושה, מרמת גן. שותפה ומנהלת. שלושים שנה במינימרקט

מה במטבחון:

קפה ותה, מכונת קפה, טוסטר משולשים שמכינות בו טוסטים וחביתות

על מה מדברים? 

מה זה מינימרקט הכיכר: מכולת שכונתית בכיכר מילאנו בתל אביב, שנפתחה בשנת 1992 בידי האחיות גבריאלה ופאולה. 70 מ"ר שיש בהם כמעט כל מוצר שניתן להעלות על הדעת. מעסיקה שלושה עובדים מלבד האחיות.

איך הגעתן: המינימרקט הידוע כ"מכולת של האחיות הארגנטינאיות" נפתח כמעט במקרה. הן עלו מבואנוס איירס אחרי שאבי המשפחה נפטר. "הגענו לאשקלון בנות עשרים", מספרת גבריאלה. "ולקח לי בדיוק חודשיים לעזוב". בהתחלה הן עבדו בחומוסייה בתל אביב. "בכלל לא ידענו מה זה חומוס". אח"כ החליטו לפתוח בית קפה: "שאנחנו ננהל, ואמא תכין את העוגות". הלוקיישן בכיכר מילאנו, 25 מ"ר, עמד להשכרה. בזמן השיפוצים השכן ציין שאין באיזור מכולת שכונתית, וכך נפלה ההחלטה.

מכולת שכונתית: "קנינו הכל יד שניה - הקופה, המקררים. השקענו בפתיחה שלושים אלף שקל מהלוואה של הסוכנות. היום מקרר אחד עולה שישים אלף שקל", אומרת פאולה. ומאיפה האומץ לפתוח חנות כעולות חדשות? "זה בדם שלנו. אין הרבה ארגנטינאים שכירים". את המוצרים הישראליים הן לא הכירו טוב, אבל למדו מהלקוחות: "בהתחלה לא ידענו על תנובה, קנינו חלב עמיד". ליד הקופה הניחו קערית עם סוכריות "לחלק לאנשים, כדי שיהיו במצב רוח טוב". היו שפירגנו, והיו שפחות. "ראו שתי בנות עשרים ואמרו - אלה לא יחזיקו מעמד חודשיים".

להחזיק מעמד: הקורונה סיבכה את העבודה עם הספקים. "יש כאלה שהפסיקו לעשות משלוחים, צריך לנסוע להביא מהם", מספרת גבריאלה. "אני אוהבת לנהל, אבל לפעמים זה מכביד במקביל לעבודה השוטפת. תמיד חסרים עובדים, במיוחד מאז הקורונה. העובד הכי ותיק, שהיה איתנו מהפתיחה - עזב". פאולה היא הסבלנית מביניהן: "גם אם מישהו מנדנד, הוא עוד שתי דקות הולך, אז מה אכפת לי? חבל על הבריאות שלי". הימים דחוסים ועמוסים. גבריאלה "לא אוכלת, לא שותה ולא הולכת לשירותים במשמרת". פאולה לפעמים אוכלת טוסט בעמידה ליד הקופה.

ליד הקופה: נמכרו מאפי אמפנדס, שמלבד המבטא שובה הלב, היו סימן ההיכר של המקום. מדי בוקר בשעה שבע האחיות הביאו מגש עם מאפים חמים במילוי בשר, תרד או תירס, שנגמרו תוך שעתיים. "אמא הכינה את האמפנדס, ובהמשך הסתייעה בחברה". לפני כשנה הופסקה אספקת האמפנדס, כשהחברה נפטרה. "אמא כבר לא יכולה לבד, ואנחנו לא נכין. לא הרווחנו עליהם. אבל הם היו משהו מיוחד, אף אחד לא עושה בצק כזה".

משהו מיוחד: בזכות המאפה הארגנטינאי הכירה גבריאלה את בעלה. "הוא הגיע לקנות אמפנדס כל בוקר, ויום אחד שאל אם אתנגד לשתות איתו קפה. רשמתי לו מספר על פתק שהוא שומר עד היום". היו גם מקרים פחות נעימים במכולת: "שכן אחד שכח עגלה עם תינוק בחנות. מזל שידענו איפה הוא גר". מהעמדה ליד הקופה הן מבחינות בדקויות: "הקורונה העמיקה פערים. יש אנשים שלא עושים חשבון, ויש כאלה שאין להם בכלל. אנחנו רואות את כולם". בני הזוג של שתיהן בהייטק. "אנחנו באים משני עולמות שונים", אומרת גבריאלה. "אני מעבודת כפיים, והוא מעולם של משכורות בעשרות אלפי שקלים".

נשארות בעבודת כפיים: "אנחנו לא גרידיות, לא נפתח רשת", אומרת גבריאלה. לאחרונה פתחו אתר להזמנות אונליין. "יש לנו המון מוצרים, ולפעמים קשה ללקוח לראות. החנות לא מסודרת לפי תורות השיווק, לקחנו יועץ שאמר איך לסדר - אבל לא יצא מזה כלום".

צרו איתנו קשר *5988