נגב | דעה

חוק אחד לדרום וחוק אחד לכל השאר - חוסר המשילות מתפוצץ לנו בפנים

במצב הנוכחי בנגב לכולנו ברור שזה עניין של זמן עד שהשד הלאומני ייצא שוב מהבקבוק: חכם יותר, גדול יותר וזועם יותר • חרף זאת, הממשלה נכשלת בכל הפרמטרים בכל הנוגע להחזרת החוק והסדר לנגב

השר לביטחון הפנים עמר בר-לב. הממשלה נכשלת אפילו בדיבורים, שלא לדבר על מעשים / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט
השר לביטחון הפנים עמר בר-לב. הממשלה נכשלת אפילו בדיבורים, שלא לדבר על מעשים / צילום: מארק ישראל סלם - הג'רוזלם פוסט

רבים מתושבי הנגב הוותיקים רואים בעצמם כמי שכפו עליהם להתגורר שם. תמיד תמצא מי שיספר כיצד הם היטלטלו באוטובוסים אחרי שהבטיחו להם "תל אביב" או "כפר סבא", עד שבחסות החשכה פרקו אותם אל המדבר, משאירים אותם לגורלם - ללא הסברים, ללא התנצלויות.

זה היה ונגמר, העולים החדשים מהתפוצות כולן בנו כאן ערים ועיירות לתפארת, וכולנו מוקירים להם תודה. כמה נעים לגור בינות להרים השחומים והקרירים של המדבר.

לצערנו, נכדיהם של אותם חלוצים מהדרום חשים היום בדיוק כך: הפקירו אותנו לגורלנו.

לאחרונה התפרסם כי כל 16 העצורים בגין חשד למעורבות באירועי האלימות הקיצוניים מחוץ לבית החולים סורוקה, שוחררו ממעצר. המשטרה נמנמה, התנהלה בעצלתיים, סרטי האבטחה לא נבדקו במלואם, וחבורה שלפחות חלק מחבריה בעלי פוטנציאל גבוה מאוד לאירועי אלימות - שוחררו.

מאז הספיק להתפרסם כי חושדים שהיורה עצמו ככל הנראה נמלט לשטחי הרשות, שתי תגרות אלימות פרצו בבית החולים סורוקה (באחת מהן דווח כי האבטחה כלל לא הגיעה למקום), בימים האחרונים ירי נוסף ברחובות העיר באר שבע (נעצרו חמישה תושבי הפזורה), עוד קטטה (וירי) בבר נרגילות בבאר שבע, איסור על פרסום פנים גלויות של חיילים הנאבקים בהברחות בגבול מחשש שיבולע להם, ואפילו מעבר להרי הנגב נלקח נשקו של רבש"צ ענתות שניסה להגן על היישוב מפני בדואים שהתעמתו איתו. כלל האירועים הללו - ורבים אחרים - הזכירו לנו שהאלימות לא הורידה ראש. ובכל זאת, עולם כמנהגו נוהג.

מי אמור לשמור עלינו?

מה שקורה בנגב, נשאר בנגב. או, אם להתנסח בצורה מעט בוטה יותר: חוק לנגב, וחוק לכל השאר.

לא עזרו לרוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר שבע, ולבני ביטון, ראש עיריית דימונה, ראיונות כאובים וכועסים. ראש הממשלה מתעלם, השר לביטחון פנים ממלא פיו מים, וגם המועמד לרשת את בנט בעוד פחות משנתיים לא ממש מדבר. אנחנו כאן בנגב מביטים זה בזה ותוהים מי אמור לשמור עלינו בדיוק, למי עלינו לפנות בבקשת עזרה, ומה עלינו לעשות במידה ועזרה כזו לא מגיעה.

את הפעם הראשונה (כיוון שמאז היו עוד פעמיים) בה ניסו פורעים "לזרוק" אותי מהכביש, אני זוכרת כאילו זה היה היום. זה קרה לפני כ-13 שנה. הייתי אז אמא טרייה שנסעה לבקר חברה ביישוב להבים. בדרך חזרה בכביש עוקף באר שבע נצמד אליי מאחור טנדר טויוטה, וניסה להסיט אותי ממסלולי אל השוליים. ניסיונות ההימלטות לא צלחו, ומצאתי את עצמי הולכת ומגבירה מהירות בניסיון לתפוס מרחק מהטנדר, תוך שאני מחייגת למוקד המשטרה. האם קיבלתי מענה? ובכן, אם אתם קוראים לתשובה הלקונית "אין ניידות באזורך" ולעצה החמה "תגיעי לתחנה להגיש תלונה" מענה, אז כן, קיבלתי מענה. התחנה, אגב, מרוחקת כ-20 קילומטרים מזירת ההתרחשות. תודה לאל שהצלחתי להגיע לצומת עומר ללא פגע: פניתי, מזועזעת, ימינה אל באר שבע. הטנדר המשיך ישר ונעלם.

בתקופה ההיא, רוב חבריי הרימו גבה כאשר ניסיתי לשתף אותם בבעיה הענקית של הפזורה בנגב. בעיה שהיא של הבדואים עצמם לא פחות משהיא של כל שאר התושבים. הם לא באמת הבינו מה אני אומרת להם, הרי כבר אז איש לא באמת טרח לזכות אותנו במבט נוסף, בטח שלא כלי התקשורת. האירוע שהפך - מבחינת התודעה הציבורית - את הקערה על פיה היה הסרטון המפורסם של פורע כשפלג גופו העליון מחוץ לרכבו, והוא אוחז (ויורה) בנשק.

מאז מים רבים עברו בירקון, הרשתות החברתיות סייעו להציף עוד מאות אירועים אלימים המהווים חלק מהשגרה באזור, אזרחים מכל קצוות הארץ למדו עוד דבר או שניים על פוליגמיה, פרוטקשן, עסקאות נשק וסמים - אבל דבר אחד לא השתנה: היחס של הממשלה, רשויות האכיפה ובתי המשפט למצב העגום של הנגב.

סליחה, אמרתי "לא השתנה"? מתנצלת. השתנה, בהחלט. לרעה.

למדינה אסור להרשות לקיים אקס-טריטוריה

בקושי חודשים ספורים מהקמת הממשלה הנוכחית, ואנחנו למדים כי לא רק הכרה ביישובים חדשים (לא רעיון רע לכשעצמו, בתנאים מסוימים) עומדת על הפרק, אלא אספקת חשמל לרובה ככולה של הפזורה, צעד שהוא לא פחות מהרסני, מכת מוות לכל סיכוי קלוש שהיה לפנות את הנגב ולהוביל את כולם לחיים של נוחות ואת המדינה להשגת המשילות המיוחלת.

תקראו לזה פטרונות, תקראו לזה התנשאות או תעטפו בזה דגים - השורה התחתונה נותרת זהה: למדינה אסור להרשות שיתקיים מצב שבתוככי ישראל ישנה אקס-טריטוריה, אזור בו אין חוקים. אין דין ואין דיין. אסור לה להגיע למצב בו אין לה יכולת לאתר אזרחים (כשאין כתובת, לא ניתן למצוא איש), מצב בו המדבר מכסה על הכל, בו ההרים שומרים סודות של דיכוי נשים והזנחה של ילדים, אליו נמלטים כשלא רוצים להימצא. לראשי המשפחות, בניגוד לעבר הרחוק, כבר אין השפעה. הם אולי היו רוצים לחשוב כך, אבל כבר שני עשורים לפחות שהם לא בשליטה. השיחות של בכירים עימם הן דבר חשוב, בעיקר עבור מראית עין - אבל לא באמת מועיל.

מה הפחד הגדול של ממשלות ישראל? מהתפרעויות? ממלחמה בכוחות הבטחון ובמפנים? האין זה מגוחך לתת לאיום הזה לגדול עוד ועוד? כבר הבנו שמעבר למניע הפלילי, המוטיב הלאומני הולך ומתחזק כאן בנגב. זה לא ייעלם, לא יצטמצם ולא יירגע.

בתקופת "שומר החומות" גם הנגב חווה שורה של אירועים אלימים, התנכלויות והתפרצויות. כבישים נחסמו, אבנים יודו ואזרחים חששו לעשות שימוש בדרכים הבינעירוניות. לכולנו ברור שזה עניין של זמן עד שהשד הלאומני ייצא שוב מהבקבוק: חכם יותר, גדול יותר וזועם יותר. חרף זאת, הממשלה נכשלת אפילו בדיבורים, שלא לדבר על מעשים.

שוב זרקו אותנו במדבר.

שוב מקווים שמה שקורה כאן, יישאר כאן. אולי נסתדר, ואולי לא.

הכותבת היא פעילה חברתית ותושבת דימונה

צרו איתנו קשר *5988