פעילים סמויים של הטליבאן השתלטו על אפגניסטן מבפנים

ההצלחה של הרשת החשאית בקאבול, הנאמנה לחקאני, שינתה את מאזן הכוחות בתוך הטליבאן לאחר הנסיגה האמריקאית

לוחם טליבאן בקאבול / צילום: Associated Press, Petros Giannakouris
לוחם טליבאן בקאבול / צילום: Associated Press, Petros Giannakouris

סוכני טליבאן סמויים - לעתים מגולחים, לובשים ג'ינס ומרכיבים משקפי שמש - השקיעו שנים בחדירה למשרדי ממשלה, אוניברסיטאות, חברות וארגוני סיוע באפגניסטן.

ואז, כשכוחות אמריקאיים השלימו את נסיגתם באוגוסט, הפעילים האלה יצאו מהצללים בקאבול ובערים גדולות אחרות ברחבי אפגניסטן, צעד שהפתיע את השכנים והעמיתים שלהם. הם הוציאו את כלי הנשק שלהם ממסתור ועזרו מבפנים לטליבאן להשתלט במהירות על המדינה.

התפקיד המרכזי ששיחקו התאים הסמויים האלה נעשה גלוי רק כעת, שלושה חודשים אחרי הנסיגה האמריקאית. בזמנו, ערים אפגניות נפלו אחת אחרי השנייה כמו דומינו עם התנגדות מועטה של כוחות הממשלה שנתמכו על ידי האמריקאים. קאבול נפלה תוך שעות בודדות, וכמעט ולא נורו יריות בעת כיבושה.

"היו לנו סוכנים בכל ארגון ובכל מחלקה", התגאה מאוולאווי מוחמד סלים סעד, מנהיג טליבאן בכיר שניהל מבצעי פיגועי התאבדות והתנקשויות בבירה האפגנית לפני נפילתה לידי הטליבאן. "היחידות שכבר היו לנו בקאבול השתלטו על המקומות האסטרטגיים".

אנשיו של סעד שייכים לכוח המכונה כוח באדרי של רקשת חקאני, ענף של הטליבאן המוגדר כארגון טרור על ידי ארה"ב בגלל קשריו לאל קאעדה. כשהוא יושב לפני כוורת של מסכי טלוויזיה במעגל סגור במרכז הביטחון של שדה התעופה בקאבול, עליו הוא מפקח היום, אמר: "היו לנו אנשים אפילו במשרד שבו אני נמצא היום".

המלחמה באפגניסטן שנמשכה 20 שנה נראתה לעתים קרובות כקרב בין כנופיות של מורדים מהטליבאן - אנשים מזוקנים שפעלו מתוך מסתורים בהרים - וכוחות אפגניים ואמריקאיים שנאבקו לשלוט בשטח הכפרי. אבל בסופו של דבר מי שעזר לנצח בקרב היו אנשי הרשת הגדולה והסודית של הפעילים בערים.

ב־15 באוגוסט, לאחר שהנשיא אשרף גאני ברח מקאבול, אלה היו האנשים שהשתלטו על העיר בזמן שהכוחות הקונבנציונליים יותר של הטליבאן נותרו מחוץ לה.

מוחמד רחים עומארי, מפקד בדרג בינוני בכוח באדרי, עבד באופן חשאי בחברת המסחר בדלק של משפחתו בקאבול לפני שקיבל הוראה לפעול באותו יום. הוא אמר שהוא ו־12 אנשים אחרים נשלחו למתחם מודיעין אפגני במזרח העיר, שם פירקו מנשקם את הקצינים שהיו במקום ומנעו מהם להשמיד מחשבים וקבצים.

תאים אחרים נשלחו לתפוס מתקנים ממשלתיים וצבאיים אחרים והגיעו לשדה התעופה של קאבול, שם ארה"ב הייתה בעיצומו של מבצע הפינוי הגדול שלה. הם השתלטו על הטבעת ההיקפית של שדה התעופה עד שכוחות טליבאן חמושים טוב יותר הגיע מהאזורים הכפריים בשעות הבוקר. סוכן אחד, מולה רחים, אפילו נשלח לבטח את המכון הארכאולוגי של אפגניסטן כדי לשמור על שכיות החמדה.

עומארי אמר שבכוח באדרי היו תאים מסודרים שעבדו על משימות שונות - לוחמים חמושים, מגייסי כספים ומי שהיו מעורבים בתעמולה ובגיוס.

"כעת התאחדו שלושת סוגי המוג'הדין האלה", אמר. עומארי עצמו הוא כיום סגן מפקד המשטרה במחוז ה־12 של קאבול.

ההצלחה שלהם עזרה להגביר את ההשפעה של "החקאני" בתוך תנועת הטליבאן כולה. כוח באדרי נוסד על ידי באדרודין חקאני, שנהרג בתקיפת מזל"ט אמריקאית בפקיסטן ב־2012. כעת מפקד על הכוח אחיו, סיראג'ודין חקאני, האחראי על ביטחון הפנים באפגניסטן וגם מכהן כשר הפנים בממשלה החדשה.

כוח באדרי, שנקרא כך על שם קרב באדר שבו ניצח הנביא מוחמד בשנת 624, כולל כמה תת־קבוצות. המוכרת ביותר ביניהן היא יחידת הכוחות המיוחדים באדרי 313, שלוחמיה החובשים קסדות משוכללות ושריון גוף נשלחו לשרת סמוך לנחתים האמריקאיים בשדה התעופה של קאבול בשבועיים שבין נפילת קאבול והשלמת הפינוי האווירי האמריקאי.

קאמרן, שלא רצה לגלות את שם משפחתו, קיבל משימה להשתלט על האוניברסיטה בקאבול ממנה קיבל את התואר שלו, ועל המשרד לחינוך על־תיכוני.

קאמרן, בן 30 ממחוז ווארדק ממערב לקאבול, אמר שהפך למגייס של הטליבאן כשלמד לימודי תואר שני בערבית באוניברסיטה ב־2017. הוא מעריך שלאורך השנים שכנע כ־500 איש, בעיקר סטודנטים, להצטרף לטליבאן. על מנת לשמור על הכיסוי שלו, גילח את הזקן, הרכיב משקפי שמש והתלבש בחליפות או ג'ינס.

הבינו שהוא מהטליבאן כשהגיע עם אקדח

"הרבה מהחברים שלנו שעטו זקנים הפכו למטרות", הוא נזכר. "אני לא נחשדתי. בעוד שהרבה מהחברים שלנו בדרג נמוך נעצרו, אני לא נעצרתי. הייתי המנהיג שלהם".

רבים ממכריו - חברים לכיתה לשעבר, מורים ושומרים - הבינו לראשונה שהוא חבר בטליבאן כשהגיע עם אקדח ב־15 באוגוסט, כך סיפר. "הרבה עובדים במשרד וכל סגל האוניברסיטה הכירו אותי. הם היו מופתעים לראות אותי", אמר קאמרן, שבתפקידו החדש משמש כמנהל הביטחון של האוניברסיטאות בקאבול.

מאז אימץ קאמרן את המראה הטיפוסי של הטליבאן: טורבן שחוק, קמיז לבן (בגד מוסלמי לגברים) וזקן ארוך. החליפות ומכנסי הג'ינס שלו מעלים אבק בארון. "אלה לא הבגדים המסורתיים שלנו", אמר. "אני לא חושב שאצטרך ללבוש אותם שוב".

תאים דומים של הטליבאן פעלו בערים אפגניות גדולות אחרות. בקנדהאר, העיר השנייה בגודלה באפגניסטן, המרצה באוניברסיטה אחמד וואלי אקמל אמר שביקש שוב ושוב ממפקדי הטליבאן רשות להצטרף למאבק המזוין נגד הממשלה הנתמכת על ידי ארה"ב לאחר שהשלים תואר ראשון בלימודי שריעה.

"הייתי מוכן לקחת רובה קלצ'ניקוב וללכת בגלל שאף אפגאני לא יכול לסבול את הפלישה למדינתו", הוא נזכר. "אבל אז החכמים שלנו אמרו לנו לא, אל תבואו לכאן, תישארו שם, תעבדו באוניברסיטאות בגלל שגם אלה האנשים שלנו והתקשורת והעולם משקרים להם לגבינו".

הטליבאן שלח את אקמל להודו ללמוד תואר שני בזכויות אדם מהאוניברסיטה המוסלמית של אליגאר, סיפר. כשחזר לקנדהאר, היה ממוקד בגיוס ותעמולה עבור הטליבאן. לאחר נפילת קאבול, הפך לדובר הראשי של משרד האוצר בניהול הטליבאן.

פרשטה עבאסי, עורכת דין אפגאנית, אומרת שכבר זמן רב חשדה באדם שעבד לצידה במתחם מבוצר, מחנה בארון ליד שדה התעופה של קאבול, שאירח קצינים בפרויקטים של פיתוח במימון ארה"ב ומדינות מערביות אחרות.

אבל זה לא היה עד נפילת קאבול - כשהאיש הופיע בטלוויזיה ובידיו רובה קלצ'ניקוב - שגילתה שבעצם הוא היה מפקד בטליבאן. "הייתי בהלם", אמרה עבאסי, שכיום נמצאת בלונדון.

האיש, אסאד מסעוד קוהיסטאני, אמר בראיון עם CNN שנשים צריכות לכסות את פניהן.

אדם המכיר את היסטוריית ההעסקה של קוהיסטאני אמר שהוא עבד על פרויקט השקיה במימון USAID ובעבר הועסק כמנהל כספים בסוכנות של האו"ם. כשנשאלה סוכנות האו"ם לפיתוח בינלאומי לגבי קוהיסטאני, ענתה שהיא מעבירה את התוכניות שלה באפגאניסטן לביקורת של סוכנויות העוסקות במניעת טרור.

מחנה בארון, המנוהל על ידי אנשים מערביים, כולל בית מלון עם מסעדה שהגישה בירה ומשקאות אלכוהוליים אחרים. עבאסי, כמו נשים רבות שעבדו במחנה, לבשה כיסוי ראש רופף בשעות העבודה ולעתים אפילו אותו הסירה. "אני לא יכולה לתאר לעצמי כמה הוא בטח רתח עלינו", אמרה.

סעד, המפקד מכוח באדרי, אמר שהיה מזועזע כשנפגש לראשונה עם תושבי קאבול כמו עבאסי כשהגיע לשדה התעופה בקאבול לקבל פיקוד עליו ב־16 באוגוסט ב־7 בבוקר. רבים מהם צעקו לאנשי הטליבאן "אתם המוות", הוא נזכר כיום.

"זה היה כואב לראות נשים אפגניות בורחות לחו"ל, מותירות את התיקים שלהן מאחור", אמר. "הדור של 20 השנים האחרונות לא ראו אותנו בכלל ופחדו מאיתנו".

צרו איתנו קשר *5988