המשחק הכפול של התאגידים הגדולים בפוליטיקת האקלים הגלובלית

הציפיות המקוריות מרפורמת האקלים הגלובלית נשמעות היום כמו בדיחה • רק באמצעות הפחתה מנוהלת מגבוהה של השימוש בגורמים מזהמים תוכל האנושות להשיג שליטה בעקומת הפליטות

זחיחותם של הלוביסטים התאגידיים תתפוגג אם וכאשר יופיעו סימנים להתרופפות שליטתם ברפורמה, כלומר עלייתה של קואליציה בין-ממשלתית דומיננטית שלוקחת את המושכות לידיה / צילום: Shutterstock, Bernhard Staehli
זחיחותם של הלוביסטים התאגידיים תתפוגג אם וכאשר יופיעו סימנים להתרופפות שליטתם ברפורמה, כלומר עלייתה של קואליציה בין-ממשלתית דומיננטית שלוקחת את המושכות לידיה / צילום: Shutterstock, Bernhard Staehli

לפני שלושה עשורים יצאו לדרך שני תהליכים, האחד מוצלח, השני כושל. הראשון הוא הגלובליזציה הכלכלית, שכוננה את העולם כשוק אחד גדול. בתקופת הגלובליזציה של 2020-1990 הצטבר תוצר של 1,612 טריליון דולר, שזה יותר מכלל הכנסות האנושות עד אז.

התהליך הכושל הוא רפורמת האקלים הגלובלית, התארגנות בין-מדינתית בראשות האו"ם למאבק בהתחממות כדור הארץ, שהושקה בפסגת ריו דה ז'ניירו של 1992, ושראשיה התכנסו לאחרונה בפסגת גלזגו. הציפיות המקוריות מן הרפורמה היו לייצב את פליטת הפחמן הגלובלית בואכה שנת 2000, ואז להפחית. היום זה נשמע כמו בדיחה. הפליטה הגלובלית מעולם לא הפסיקה לצמוח, חוץ מאשר ברגעים קצרים של האטה כלכלית בלתי מתוכננת. תחת המשמרת של הרפורמה, נצרכו יותר ממחצית הדלקים המחצביים אי פעם.

בעידן הגלובליזציה, הפליטה צמחה במתאם הדוק עם הכלכלה. שנית, מנועי הצמיחה של הגלובליזציה, והמרוויחים הגדולים ממנה, הם תאגידי הענק הרב-לאומיים. ב-2020, שווי המניות של אלף התאגידים הגדולים בעולם הגיע ל-56% מן התוצר הגלובלי, והמחזור המצרפי שלהם ל-44% ממנו (וזהו ריכוז הון קיצוני וחסר תקדים).

אם המגה-תאגידים ניזונים מן הצמיחה שניזונה מדלקים מחצביים, מה הקשר בין הראשונים לכישלון רפורמת האקלים? פועלה של תעשיית הנפט לקידום הכחשת אקלים וסיכול רגולציה סביבתית הוא גורם מוכר וחשוב, אבל משני. אם התאגידים היו פשוט מתנגדים לרפורמת האקלים הם היו מגיעים להתנגשות עם שאר החברה, שלא בטובתם. לכן הנושא העיקרי הוא האג'נדה החיובית של פיתוח בר-קיימא שקידמו התאגידים, לצד התנגדותם העקבית להגבלת הצמיחה והמסחר, אג'נדה שאפשרה להם להשתלט על הרפורמה ולמסמס אותה מבפנים.

תאגידים, במקום מדינות, הם סוכני השינוי המרכזיים

לאג'נדה גלויה ו"קונסטרוקטיבית" זו שותפים כל התאגידים הגדולים: משברון ועד גוגל, מהונדה ועד נסטלה. ארבעת אלה הם בין חבריה של ה-World Business Council for Sustainable Development: אגודה של 200 תאגידים גלובליים מפורסמים אשר חולשים ביחד על 8.5 טריליון דולר ו-19 מיליון עובדים. קבוצה זו מתיימרת לדבר בשם "גלובל ביזנס", ולהתוות את האג'נדה הסביבתית של הקפיטליזם הגלובלי ככלל.

כבר בפסגת ריו קידמו התאגידים בעוצמה ובהצלחה את הנוסחה שלהם לרפורמה. בריו הם השיקו את הספין של "ביזנס הוא לא הבעיה, אלא חלק מהפתרון", שהפך לקלאסי מאז. בזכות אותו מהלך, הסכם ריו וכל אלה שבאו אחריו נמנעו מכל איזכור של התאגידים, שלא לדבר על הכרה בהם כבעיה שדורשת רגולציה.

יותר מסלוגן, "התאגידים כפתרון" הוא מרשם מעמיק להפרטת רפורמת האקלים. המרשם מגדיר שתאגידים, במקום מדינות, הם סוכני השינוי המרכזיים. הרפורמה מונעת על ידי אימוץ תאגידי למטרות רווח של פרקטיקות ירוקות - מה שנקרא "אקו-יעילות" או "סביבתנות תאגידית". בצורתה זו, פעולה אקלימית אינה מנוגדת לצמיחה מואצת וסחר חופשי, אלא להפך, היא מותנית על ידם.

מאז שנות ה-90, כל התאגידים הגדולים, מנפט וכימיקלים ועד הייטק ופיננסים, אימצו את הסביבתנות התאגידית והפכו את עצמם לסוכני שינוי. ניהול הרפורמה עבר אליהם ואל כוחות השוק, בעוד שגופים ציבוריים הוצבו בעמדה מסייעת, חסרת סמכות ויוזמה ביחס לרפורמה.

במונחי מדיניות, רפורמה המבוססת על דיווח-עצמי של תאגידים ולחצים חיצוניים "רכים" עליהם מצד צרכנים ומשקיעים יוצרת כר פורה להתחזות והתחמקות ("גרין וושינג")-תופעה שאין חולק על ממדיה העצומים. מעבר לזה, כבילתה של הרפורמה לשיקולים עסקיים ולצו הצמיחה מעקרת אותה ממה שנחוץ על מנת לשלוט בפליטות.

הפרדוקסים האלה בוטים ופשוטים להבנה, לכאורה, אבל מנגנוני תפלול מסווים אותם ביעילות. הצפת הזירה במלל ומיצגי ראווה מטשטשת את העובדה שהפליטות ממשיכות לצמוח באין מגביל. בגלזגו, לדוגמה, ה-WBCSD הסירה את הלוט מפעולת ההסחה התורנית: "המניפסט העסקי לשיקום האקלים", הקורא לתאגידים לאמץ תכניות לקידום יעדי הסכם פריז ("Corporate Determined Contributions"). זו יוזמת "בלה-בלה", כמאמר גרטה תונברג, כי הצהרות של תאגידים על פעולות עתידיות, שאינן נתונות לפיקוח ואכיפה (ואפילו ההצהרה עצמה היא וולונטרית), הן הכלי הכי פחות אפקטיבי לקידום דה-פחמניזציה שאפשר להעלות על הדעת. מי יוכל לטעון אחרת? אבל מאות יוזמות ריקות כאלה, עם שמות מרשימים, השתלטו לאורך השנים על שיח המדיניות ועל הכותרות, כי צמרת הקפיטליזם הגלובלי הניחה את משקלה מאחוריהן.

אמצעי מיסוך נוסף הוא הקרנת אופטימיות חסרת בסיס. על גלזגו אומרים ב-WBCSD: "הפסגה הזאת היתה יחידה במינה", "ראינו האצה אמיתית של אמביציה" וכו'. על רקע דמעות האכזבה שיו"ר הפסגה הזיל בנאום הסיכום שלו, נשיא ה-WBCSD סייג במעט את המסר: "הסכם גלזגו הוא מקרה של חצי כוס מלאה, חצי ריקה. אני מעדיף לקחת את הזווית האופטימיסטית…".

זחיחותם של הלוביסטים התאגידיים תתפוגג אם וכאשר יופיעו סימנים להתרופפות שליטתם ברפורמה, כלומר עלייתה של קואליציה בין-ממשלתית דומיננטית שלוקחת את המושכות לידיה מתוך כוונה להביא שינוי, לשם שינוי. רק באמצעות הפחתה מנוהלת מגבוה של השימוש בגורמים מזהמים תוכל האנושות להשיג שליטה בעקומת הפליטות. ניהול כזה יכפיף את השווקים והצמיחה לצרכי המאבק בשינוי האקלים, ולא להפך, כפי שהיה עד כה. על הציבור המודאג, ובתוכו אנשי עסקים בעלי אחריות חברתית ללא המרכאות, לדרוש ממנהיגיו הנבחרים לקחת בחזרה את ההגה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

הכותב חוקר פוליטיקת אקלים גלובלית. מלמד בחוגים לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה ולימודי עבודה, באוניברסיטת תל אביב

צרו איתנו קשר *5988