מענקי אי היעדרות מהעבודה הם כשל מוסרי

במקומות עבודה רבים, במגזר הציבורי והפרטי כאחד, קיים שנים רבות מנגנון לתמרוץ עובדים להגעה רציפה לעבודה, הידוע בשם "מענק אי היעדרות". במרבית המקרים, מדובר במנגנון המעוגן בהסכם הקיבוצי במקום העבודה, הקובע כלל פשוט: עובד שלא ייעדר מהעבודה במשך תקופה מסוימת (חודש, רבעון, שנה), או שייעדר עד כמות מסוימת של ימים, יקבל תגמול כספי מעבר לשכרו הרגיל.

הרעיון ברור: למעסיק יש אינטרס שעובדיו יתייצבו לעבודה באופן רציף ויבצעו את המוטל עליהם. לעובדים יש אינטרס לקבל תגמול, מעבר לשכרם הרגיל, עבור התמדה בעבודתם והגעה רציפה. גם הבעיה שהמענק נועד לפתור ברורה ואמיתית לגמרי: שני הצדדים, המעסיק והעובדים, מניחים, ובצדק, שעובדים נעדרים מעת לעת באמתלה של "מחלה" על חשבון מכסת ימי המחלה הצבורים להם, כאשר הם למעשה בריאים לחלוטין אך אין להם כל קושי להשיג אישור רפואי להיעדרותם.

יתרה מכך, במרבית מקומות העבודה ימי מחלה בלתי מנוצלים אינם ניתנים לפדיון בסיום יחסי העבודה (בניגוד לימי חופשה), כך שנוצר לעובד תמריץ נוסף "לנצל" את ימי המחלה הצבורים לו. במילים אחרות - למה לי להגיע לעבודה אם אני יכול להיות "חולה" ולקבל כסף? "מענק אי ההיעדרות" נועד לתת פתרון לבעיה ולהוות משקל נגד לתמריץ המובנה של העובדים להיעדר מהעבודה על חשבון מעסיקם, למרות שהם כשירים לחלוטין לעבוד.

האומיקרון מציף מחדש את הנושא

הנושא רלוונטי בימים אלה לאור הגל החמישי של נגיף הקורונה. בחלק ניכר ממנגנוני "מענק אי היעדרות", היעדרות מפאת מחלה שוללת מהעובד את הזכות לקבלת המענק. מה יהיה עתה על כל אותם עובדים הנעדרים ממקום עבודתם עקב היותם מאומתים? או בשל היותם מחויבים בבידוד? האם יאבדו את זכאותם למענק הנכסף?

מעבר לשאלה המעשית שמעלה הסיטואציה הנוכחית, יש בה כדי לחשוף את שני הכשלים המהותיים העומדים בבסיס "מענק אי ההיעדרות". הכשל הראשון: הנחת המעסיקים לפיה המענק מגביר את הכמות הכוללת של ימי העבודה של העובדים - במקרים רבים אינה נכונה.

כך, התוצאה המעשית של המענק עשויה להיות שעובד שאינו מרגיש טוב יגיע לעבודה רק כדי להבטיח את זכאותו למענק, אולם שכרו של המעסיק ייצא בהפסדו כיוון שאותו עובד עלול להדביק עובדים אחרים ולגרום להפסד רחב בהרבה של ימי עבודה. האינטרס האמיתי וארוך הטווח של המעסיק הוא שעובד שאינו חש בטוב יישאר בביתו. הדבר ברור כאשר מדברים על וריאנטים מדבקים במיוחד כמו האומיקרון, אבל נכון גם לגבי שפעת ומחלות אחרות.

הכשל השני הוא מוסרי: מחלה אינה ב"אשמתו" של העובד, והיעדרות מפאת מחלה היא זכות סוציאלית בסיסית הקיימת בחוק. מנגנון המתמרץ עובדים "להיות בריאים", כך שעובד מסיים את החודש עם שכר גבוה משל חברו רק משום שהחבר נעדר בשל מחלה - אינו מוסרי. גם כאן, הדבר נכון לגבי הקורונה כפי שהוא נכון לגבי מחלות אחרות.

ניתן וצריך לחשוב על פתרונות יצירתיים לבעיה הקשה של היעדרויות עובדים מפאת מחלה "מדומה", הנובעת מן הקלות הבלתי נסבלת של השגת אישור רפואי. זוהי בעיה הפוגעת משמעותית בפריון העבודה במשק ומצריכה הסדרה ברמת כלל המשק, בין אם בשינוי החקיקה הקיימת ובין אם בהסכמה קיבוצית רחבה בין הממשלה וארגוני המעסיקים לבין ארגוני העובדים. פתרון הקסם הקיים כיום אצל מעסיקים רבים, בדמות "מענק אי היעדרות", הוא בעייתי ביותר והגיע הזמן שיעבור מן העולם.

הכותב הוא שותף במשרד רובין שמואלביץ, המתמחה בדיני עבודה