למה יזמים, כוכבים וספורטאי-על קורסים דווקא כשהם בפסגה?

האם יזמים מגיעים מראש עם קווי אישיות סוערים, שעלולים להתבטא בהפרעה או מצוקה נפשית בהמשך הדרך, או שזהו אופי העבודה שעלול לעורר אצלם מצוקה שכזו? ואולי מדובר בשילוב בין השניים? מחקר מדובר למדי שערכו חוקרים באוניברסיטאות סטנפורד, קולומביה ואוניברסיטאות קליפורניה סן פרנסיסקו וברקלי ב-2018 הראה שיזמים אכן נוטים לסבול יותר מהפרעות ומצוקות נפשיות בהשוואה לאוכלוסייה הכללית. לא סתם יותר, אלא הרבה יותר.

● שאול אולמרט: "עמדתי בפנטהאוז שלי מול קו הרקיע של מנהטן. ואז זה היכה בי: אני כבר לא מכיר את הילדים שלי" 

במחקר השוו בין קבוצה של 242 יזמים לבין קבוצת ביקורת מהאוכלוסייה הכללית שמנתה 93 אנשים. הם גילו שיותר מ־70% מהיזמים דיווחו על מצוקה נפשית שקיימת בחייהם, בין אם חוו אותה באופן אישי (כ־50%) או שקיימת במשפחתם בלבד. 30% מהיזמים דיווחו על דיכאון והפרעת קשב וריכוז; 12% מהם דיווחו על שימוש בחומרים ממכרים ו־11% דיווחו על הפרעה דו־קוטבית. אלה הם שיעורים גבוהים בהרבה בהשוואה לאלה שנמצאו בקבוצת הביקורת. שם, למשל רק 15% מהמשתתפים דיווחו על דיכאון - מחצית בהשוואה ליזמים.

"למה שמישהו ירצה לעבוד שעות ארוכות, כולל בסופי שבוע וחופשות, עם אחריות גדולה, חוסר ודאות כרוני, סיכונים, מאבקים ותעצומות נפש, במקום לנהל קריירה סטנדרטית?", שאלו החוקרים בעבודה מוקדמת יותר. התשובה שנתנו הייתה שיזמים באופן ברור מגיעים עם סט שונה של סדרי עדיפויות בהשוואה לחבריהם השכירים.

ד"ר ירדן לוינסקי, יועץ הפסיכיאטריה הראשי של חטיבת הקהילה בשירותי בריאות כללית, בוא נדבר על הצדדים האפלים של ההצלחה. האם יזמים מגיעים מראש עם קווי אישיות מסוימים, או שזה אופי העבודה שעלול לעורר אצלם מצוקה שכזו? ואולי זה שילוב?
"מה שקורה לפעמים למצליחנים הוא שהם השקיעו את כל חייהם כדי להגיע אל היעד, ואז הם מגלים שנורא קשה להישאר במקום הזה, ונוצרת חוויית שבר. אחד המנגנונים שמופעלים אצל אנשים מהסוג הזה הוא דיבור פנימי. יש להם איזשהו קול פנימי שכל הזמן אומר להם 'אני חייב, אני צריך, אני יכול יותר. אני אתאמץ עוד קצת, אעשה את זה יותר חזק ויותר מהר, אנגן יותר טוב, ואז אני אצליח'. ובכל פעם שזה לא עובד בדיוק כמו שהם רוצים, הקול הפנימי אומר להם: אתה לא מספיק טוב, אתה צריך להתאמץ יותר, למתוח את עצמך עד הקצה.

"זה קול שיכול להיות מאוד מדרבן, אבל הוא גם יכול להיות מאוד נוקשה. אם כל הזמן אתה במרוץ הזה, והקול אומר לך 'אתה לא מספיק טוב, תתאמץ', נוצר איזשהו דיסוננס פנימי שמוביל לנקודת שבר, כי אי אפשר. אי אפשר כל הזמן להשתפר עד אין קץ. מנכ"לים של חברות או סטארט-אפיסטים מצליחים, זה לא רק כישרון. זו גם עבודה מאוד קשה, משמעת, יכולת לדחות סיפוקים, לספוג כישלונות ולהתגבר עליהם. תחשבי על ספורטאי העל שמוכנים לעבוד חיים שלמים, בשביל חמש שניות של 'מאני טיים', למשל הסיפור של המתעמלת סימון ביילס שחוותה מצוקה נפשית באולימפיאדה האחרונה".

או מייקל פלפס שהוכתר כשחיין מטאור; הטוב בהיסטוריה האנושית. מה עוד אפשר לרצות?
"ומה קרה אחר כך? הוא נשבר. הוא סבל מדיכאון קשה. אותו המנגנון שמניע אותך קדימה, גם גורם לך לשלם מחירים מאוד כבדים. הוא על הפודיום, הוא הכי טוב בעולם, אבל מה עכשיו?"

ריקנות? בדומה לרוקסטאר שמגיע הביתה אחרי ההופעה והבית קר ובודד?
"בוודאי. ריק. אז יש את האדרנלין והדופמין שמשתחררים בעוצמות מטורפות ויש את האקסטזה של ההצלחה הגדולה. אבל מיד אחרי זה אתה פוגש את המציאות. והמציאות היא לא הצלחה כל הזמן. נניח, מכרת את החברה שלך ועכשיו יש לך 100 מיליון דולר בבנק. ונניח שקנית מכונית מדהימה. ומה עכשיו? האתגר החדש שתצטרכי להגיע אליו כדי שייחווה כחוויה משמעותית, צריך להיות יותר גדול מהקודם".

נשמע כמו התמכרות לסמים.
"זה דומה במובן מסוים. נניח, אמן מצליח שיש לו אלבום מצוין. זה לא נגמר שם. הוא צריך עוד אחד, נכון? הוא צריך שסדרת ההופעות החדשה תהיה יותר מדהימה. מה שיש, מה שהושג, זה אף פעם לא מספיק".

ובאמת רואים לא פעם שסמים ואלכוהול מעורבים גם בחייהם של מצליחני הייטק ואחרים. השמועה מספרת שסצנת ההון סיכון היום שופעת סמים.
"יש לזה כל מיני סיבות. הרבה פעמים זה מתחיל במה שנקרא "Self-Medication". טיפול בעצמי בעזרת תרופות או חומרים שהמטרה שלהם היא לעזור לי להתגבר על החרדות, על הבדידות, על קשיי השינה או חוסר האנרגיה. כל אחד והבעיה שלו. אז אנשים משתמשים בכל מה שנמצא סביבם, ואם הם משתמשים במשהו עם פוטנציאל שלילי, אז יש סיכוי די גבוה שישתמשו בו בצורה לא נכונה".

אילו תכונות מאפיינות מצליחנים מהליגה הגבוהה ביותר? אלון מאסק למשל צייץ לא פעם על כך שהוא סובל מעליות וירידות במצב הרוח והזכיר הפרעה דו-קוטבית.

 סימון ביילס. דיברה בגלוי על ההתמודדות הנפשית / צילום: Associated Press, Gregory Bull

"ראשית, דרוש מרכיב מסוים של נרקיסיזם. שנית, אופטימיות יתר. שלישית, פחד מכישלון. ורביעית, איזושהי חוויה של עקשנות, או אולי יותר נכון לומר התמדה. לכל אלה יש היבטים מאוד חיוביים. האמונה בזה שאת או אתה הבן אדם הנכון; אתה זה שיצליח, שישנה את האנושות. את תמכרי מוצרים יותר טוב מכולם. אתה תתגבר על כל הכשלים בדרך.

"ומי שמפחד להיכשל לא ייתן לעצמו להיכשל. אבל לכל אחד מהדברים האלה יש גם את הצד השני, ההופכי, אצל אותו אדם. הצד ההופכי של הנרקיסיזם הוא שתכף יתפסו אותך; תכף יתברר שכל התדמית הזו היא העמדת פנים. החרדה מכישלון היא הרבה יותר חזקה בעת שנוגעים בהצלחה. כי קודם הייתי פוטנציאל לא ממומש, ועכשיו אני פוטנציאל ממומש. הנפילה תהיה הרבה יותר חזקה. זה מעלה את רמת החרדה.

"לכאורה הגענו למקום שבו הכול נפלא, כולם אוהבים אותי, כולם מוחאים לי כפיים, עושים עליי תוכניות בטלוויזיה, יש לי מלא כסף, הכול נהדר. בפועל זה לא ככה. צריך להמשיך לנהל את העסק, ותמיד יש תקלות".

והמתחרים נושפים בעורפי.
"גם זה, וגם: בעוד כמה דקות אני אהיה זו שהייתה או זה שהיה. Has Been. בשביל להישאר רלוונטי - זו מילת מפתח כאן, רלוונטי - המצליחנים צריכים עכשיו להתאמץ כפליים, ולהצליח כפליים. נניח שרצית להנפיק את החברה שלך בבורסה ועשית את זה. אז עכשיו את כבר לא בענייני הצלחה, את בענייני לא ליפול מהאולימפוס. זו יכולה להיות גם חוויה מאוד מאוד בודדה. להיות לבד בראש הפירמידה".

יזם הטכנולוגיה שאול אולמרט למשל מדבר בשנה האחרונה בגילוי לב על זה שהזניח את משפחתו על מזבח ההצלחה. במשך חמש שנים כמנכ"ל פלייבאז הוא שהה בניו יורק ומשפחתו בישראל. זה מצב קיצוני, אבל אני מניחה שהדפוס הזה משתחזר אצל מצליחנים באופנים שונים.
"בדרך להצלחה הרבה יזמים מצליחים משכנעים את עצמם, ואולי במידה מסוימת של צדק, שהדרך היחידה להצליח היא 'להקריב את הכול'. ועל זה אני תמיד אומר לאנשים שאני פוגש במסגרת טיפולית - כשתהיה על ערש דווי, לא תגיד לעצמך 'הייתי יכול להרוויח עוד 100 מיליון דולר'. אתה תגיד לעצמך, מה איבדתי בדרך. מה פספסתי בדרך, איזה אנשים השארתי מאחור. כי בסוף כולנו בני אדם, ואנחנו בודקים את עצמנו לא לפי כמה נשאר לנו בחשבון הבנק, אלא לפי הקשרים המשמעותיים שהיו לנו. לפי החוויות המשמעותיות שהיו לנו".

לפני כמה שנים, כשאמרתי בראיון לנשיאת אוניברסיטת בן גוריון לשעבר, פרופ' רבקה כרמי - "העבודה לא תחבק אותך בלילה" - היא השיבה: "החיבוק הזה לא יהיה לנצח". היא התכוונה לכך שמגיע היום שבו הילדים עוזבים את הבית, ולכן חשוב שלאדם תהיה גם קריירה משמעותית.
"לא צריך לוותר על הקריירה או על הרצון להשאיר חותם בעולם, או אפילו על הרצון להיות הכי הכי באיזשהו תחום. צריך למצוא איזון, וזה מאוד אינדיבידואלי. יש אנשים שהאיזון שלהם יהיה 80% קריירה ו-20% משפחה; ויהיו אנשים שהאיזון שלהם יהיה 100% משפחה ו-0% קריירה. זה בסדר. העיקר שבסוף היום, בסוף השנה, בסוף העשור, נוכל לומר לעצמנו שהצלחנו במדד האישי שלנו, במדד התפישה שלנו של מהי הצלחה, ושלא נסתובב יותר מדי עם תחושות של החמצה".

אז מה השורה התחתונה? שלא נאחל לעצמנו להצליח "יותר מדי?"
"לא. מה שכדאי לנו לאחל לעצמנו זה שכשאנחנו בדרך למעלה, וזה יכול להיות אפילו להיות סמנכ"ל של איזושהי חברה, אז נלמד להחזיק את החוויות של ההצלחה אצלנו גם בחוסר הצלחה. למה אני מתכוון? נניח שמישהי היא מנתחת כוכבת ויש איזשהו ניתוח חדשני שהיא מנצחת עליו. והיא עושה אותו פעמיים בשנה. בשאר הזמן היא תעשה ניתוחים פשוטים, כי רוב הניתוחים הם רוטיניים.

"אם היא לא תדע ליהנות גם מההצלחות הקטנות ומהקולגות; אם היא כל הזמן תרגיש צורך להוכיח את עצמה בפני אחרים, ולשמוע מהסביבה כמה היא מעולה וכוכבת, אז כשיגיע הניתוח הגדול, היא תחווה משבר".

אתה מכיר אנשים מצליחים מאושרים?
"כן. הרבה פעמים הם מוצאים סיפוק בעשייה שלהם. הם כל הזמן מחפשים להתחדש ולהתגוון, והם מחוברים גם לקרקע. הם מוצאים את הדרך לעשות 'גראונדינג'. נניח, יש להם את קבוצת החברים הקרובה שאתה הם עושים ספורט פעם בשבוע, חברים שהכירו אותם עוד מלפני הימים שהיו מצליחים, שם הם יכולים להיות האנשים הרגילים עם האסיפירציות ועם החולשות.

"זה חשוב, כי אנשים שחווים הצלחה ותהילה מחצינים לסביבה רק את מה שטוב. המנכ"ל הכוכב שמתראיין לגלובס מספר איך הוא התגבר ואיך הוא התמודד מדהים. הוא לא מספר על הדיכאונות ועל איך הוא נפגע מאנשים מסוימים".

או שאשתו כמעט זרקה אותו מהבית.
"שאשתו אמרה לו שהוא חרא של בנאדם, ושהילדים לא מדברים איתו. והתוצאה היא שהוא מנציח את התדמית הזאת של הצלחה בתור משהו נפלא ונהדר, שאין לו אחיזה במציאות".