"מעיפים לים הכול. שאריות דלק, שמן, גריז": חיילים וקצינים מספרים כיצד בחיל הים מזהמים בשיטתיות את המים

כשמלאו לא' 18, הוא הגשים חלום והתגייס לחיל הים. עבורו, הייתה זו פסגת השאיפות: הזדמנות לתרום למדינה בשירות צבאי משמעותי ביחידה יוקרתית, במקום האהוב עליו ביותר - הים. אלא שהאידיליה סביב האהבה הגדולה לים והרצון להגן עליו, התחלפה במהרה בשגרה מדאיגה של זיהום ים, בפקודה. והוא אינו היחיד. "רק היום, בדיעבד, אני מבין עד כמה היינו פושעי איכות סביבה שם, בספינות", מספר לגלובס צ', חובל במילואים.

א' וצ' אינם היחידים. בידי גלובס עדויות רבות של חיילים וקצינים ששירתו בתקופות שונות ובדרגות שונות בחיל הים, המעידות על תופעה: ספינות החיל מזרימות תערובות מזהמות הנקראות "מי שיפוליים" וכוללות שמנים ודלק, היישר לים. התופעה לא מנוטרת ולא מטופלת, ומתבצעת לא אחת בהוראת המפקדים עצמם, גם אם ישנה אפשרות אחרת, ללא כל הצדקה מבצעית. חלק מהגורמים עמם שוחחנו עדיין משרתים במילואים, ולכן מופיעים כאן ללא סימנים מזהים.

ובטרם נצלול לעדויות, הסבר קצר על "מי שיפוליים": בחדרי המכונה של ספינות אזרחיות וצבאיות נאגרים נוזלים שונים כתוצאה מתפעול שגרתי, עיבוי ממערכות מיזוג, נזילות ולעתים אף כתוצר לוואי תקין של מערכות ההנעה והעזר. הנוזלים הללו מכילים תערובת של חומרי שמן ודלק, חומרים כימיים, מים מתוקים ומים מלוחים. משאבת שיפוליים שואבת את התמהיל המזהם מחדר המכונות, ומאפשרת את סילוקו למכל ייעודי בספינה, עד להגעה לנמל - שם הוא אמור להישאב לטיפול ייעודי. אלא שצוותי הספינה יכולים להחליט להיפטר מהנוזלים המזוהמים על ידי ריקון המיכל בים הפתוח.

אף שלא מדובר בדלק טהור, התערובת מזיקה למערכת האקולוגית הימית ולבעלי החיים עבורם הים הוא בית. מוצרים המכילים נפט או חומרים רעילים ומזיקים, הורגים אורגניזמים ימיים הבאים איתם במגע ומשפיעים על צמיחת האורגניזמים השומרים על בריאות הים. הם גם פוגעים בשרשרת המזון ובבריאות, שכן בני האדם ניזונים מחיות הים. לכך נוספים גם זיהום אוויר ופגיעה אקלימית, כשתכולת הפחמימנים מתאדה לאטמוספירה. גם מי התהום ומי השתייה - המותפלים עבורנו ממי הים, חשופים להשפעתם, כשאלו מוזרמים לים. זו הסיבה שבספינות אזרחיות וגם בחילות ים אחרים קיימים נהלים מסודרים לטיפול בהם ולעתים אף מוטלים קנסות גבוהים על כשלים בטיפול במזהמים הללו.

"לפי הנהלים, לא משחררים שיפוליים לים, אבל בפועל זה כן קורה, בעצימת עיניים", ממשיך צ'. "יש לזה כל מיני סיבות: חוסר לוגיסטי בספינה, לא היו תורנים, רצינו להגיע 'נקיים' לבסיס או למסדר ובדרך לנמל רוקנו הכל לים. מי ביוב, שיפוליים, מה לא. דברים שאסורים ברגולציה בצי סוחר מזה עשורים. התחושה היא שיש חוק, אבל התפקיד שלי הוא להגן על המדינה אז אני פטור ממנו ויכול לעשות מה שאני רוצה. הדברים האזרחיים לא על שולחננו".

צ' מספר את הדברים הללו בצער, ובעדותו תומכים חיילים וקצינים רבים ששירתו או משרתים בחיל הים, ושרטטו תמונה זהה. "לצערי, יש לא מעט כלי שיט שמרוקנים הכל ישר לים. הרבה חיילים רואים את זה ומתבאסים, אבל מרגישים שזה מאבק אבוד, אז הם אפילו לא מתלוננים", מספר חייל באחד הבסיסים. קצין שהשתחרר בעת האחרונה, מוסיף: "כשהייתי חייל צעיר שיתפתי פעולה עם הדברים האלו שנים. זה היה הנוהג. עם הזמן, הבנתי עד כמה זה חמור".

 ספינת סער 6, מהחדשות ביותר של חיל הים / צילום: Reuters, Imago Images

הסיבות להתנהלות, שעליה מעידים החיילים, הן מגוונות. מחד, הבעיה מתרכזת בעיקר בספינות ישנות, המהוות את מרבית הכלים בחיל: הסטי"לים מהדור הישן (רק ארבע מהן חדישות), הדבורות, הצוללות והסנפירים. בחלקן אין כלל מתקן ייעודי לאגירת מי שיפוליים, ולחיילים עומדות שתי ברירות: להשאיר אותם בשיפולי הספינה ולטפל בהם בנמל לאחר ההפלגה, או לסלקם היישר אל הים הפתוח. אך גם בספינות שבהן יש מערכות אגירה, לאורך שנים הן לא הושמשו - ועתה אינן פועלות באופן רציף. חיילים אף מספרים שהשימוש במערכות הפינוי של מי שיפוליים לעיתים מסורבל, קשה, לא ידידותי ודורש מאמץ פיזי גדול הרבה יותר - ולכן המפקדים בוחרים פעמים רבות "לדלג" על המשימה.
גם במקרים שבהם ניתן לאגור מי שיפוליים, כמו בהפלגות קצרות, לא אחת מתקבלת החלטה להטיל אותם בים כדי לחסוך זמן, או כפי שמספרים חיילים - פשוט מפני שאפשר, גם ללא כל צידוק מבצעי או בטיחותי. "בצבא כמו בצבא, הרבה פעמים השקובית (המיכל ברציף שאליו פורקים את השיפוליים; ש.א) בנמל התמלאה, והתורן עסוק, ואז מגיע מפקד הספינה וצורח עליך - 'זאת פגיעה מבצעית, תפרוק לים'", אומר צ'. "וזה מה שעושים, גם אם לא ממש רוצים ויש אפשרות אחרת".

ישראל חתומה על שתי אמנות למניעת זיהום ים

כדי למנוע זיהום ים, חתמה ישראל על שתי אמנות בינלאומיות: אמנת ברצלונה, שמטרתה להגן על הים התיכון, ומחייבת את המדינות השונות לנקוט את כל האמצעים הדרושים על מנת למנוע זיהומי ים. לצידה, אמנת מרפול מתמקדת במניעת זיהום ים מאוניות. למרות שצה"ל כפוף לחוקים של מניעת זיהום בחוף, הוא מוחרג מיישום אמנת מרפול העוסקת במניעת זיהום ים בשמן, ונתון לפיקוח עצמי בלבד בנושא פריקת מי השיפוליים, הרחק מטווח העין או דריסת רגל אכיפתית של המשרד להגנת הסביבה. כך, בעוד שבצי האזרחי הנהלים לגבי טיפול במזהמים ברורים והפרתם עלולה להוביל לתביעות ענק, הצבא נותר בשטח האפור.

מה אומרות הפקודות הצבאיות? בצה"ל סירבו לענות לשאלות גלובס, אך חיילים מספרים כי לפי הנהלים, חל איסור להטיל (בעגה בצבאית - לשאוב) לים שיפוליים, אלא במרחק 12 מייל מהמים הטריטוריאליים, הפלגה של כמה שעות מהנמל. "הדהים אותי שכתוב שזה אסור, אבל כולם עושים את זה במרחק קצר בהרבה מהמותר, אפילו קרוב לעתלית או לאשדוד, כל הזמן", מסביר ת'. "גיליתי שיש סתירה עם נוהל אחר שכתוב בו שספינה צריכה לרוקן את כל מה שיש לה לפני הכניסה לרציף, וזה מה שעושים".

חלק מהחיילים איתם שוחחנו, פקחו את עיניהם כשנחשפו לכללים הנוקשים בצבאות אחרים בעולם. "הפלגנו ליוון ואיטליה", מספר ת'. "המים בנמל עצמו כל כך צלולים, שרואים את תחתית הספינה. בבסיסים שלנו זה לא ככה, הם שחורים ואטומים. ביוון, כשאונייה שלנו מגיעה, מגדרים אותה כי יודעים שהיא מזהמת. שמים מצופים מיוחדים, כך שאם יזלוג שמן, הוא לא יתפשט".

טיפת מים בים התיכון מתחלפת פעם ב־80 שנה

באימון עם צי זר, גם צ' נחשף לסטנדרטים אחרים. "אתה מגיע לפיראוס או לרציף של נאט"ו והמפקדים אומרים לך בתדרוך בחרטום הספינה - 'אסור בתכלית האיסור לפרוק שיפוליים או ביוב'. המים צלולים, רואים הכל, יש ממול מרינה אזרחית ומקבלים על זה קנסות. לפעמים יש צחקוקים של החיילים בסיטואציה הזו, שואלים למה אצלנו זה אחרת. על יוון הגיוני לשמור, אבל חיפה ואשדוד זה פח זבל, החצר האחורית? זה לא נתפס".

באזורים הנחשבים למוגבלים או סגורים, על כלי שיט נאסרת פריקה של מי שיפוליים גם במים הטריטוריאליים, בשל הרגישות האקולוגית הרבה. כך, בים התיכון, הים הסגור הגדול והעמוק בעולם, אותו חולקת ישראל עם 20 מדינות נוספות, וכ־200 מיליון תיירים מדי שנה. הים התיכון הוא מעין "אמבטיה" סגורה, ותחלופת המים בו היא איטית במיוחד - טיפת מים אחת מתחלפת בתדירות של פעם בשמונים שנה. כלומר, הזיהום נותר בו לפרק זמן ארוך, ומסכן את בעלי החיים (בים התיכון מתגוררים יותר מ־17 אלף מיני בעלי חיים, רבע מהם אנדמיים) ובתי הגידול הייחודיים.

"שליש מכל הספינות בעולם עוברות בים התיכון, למרות שהוא מהווה רק כשלושה אחוזים משטח הים בעולם. נחלים רבים זורמים אליו וכל הפסולת והזיהום שמגיעים אליו נשארים ומשפיעים על המגוון הביולוגי שבתוכו, מהדולפינים והצבים, ועד לאצות ומיקרואורגניזמים המאפשרים את השגשוג למינים אחרים", מסביר ד"ר נועם ואן דר האל, עמית מחקר באוניברסיטת חיפה. "כשספינה אחת מזהמת וחושבת שזה כלום, מדובר בזיהום שהולך ומצטבר, של עוד ספינה אחת, ועוד אחת. בים התיכון, כל ספינה יכולה לעשות הבדל. עצם המעשה, שפיכה של פסולת כזו או אחרת לים, צריך להיות עניין של ייהרג ובל יעבור".

ההקפדה על קיום מניעת זיהום ים לפי האמנות הבינלאומיות בנמלים האזרחיים במדינות המפותחות בעולם היא גבוהה, וכך גם בישראל בעקבות הרגישות של סביבת הים התיכון.
אנשי מקצוע איתם שוחחנו מספרים כי בנמלי אירופה, אוניות סוחר נדרשות להראות באיזה נמל פרקו מי שיפוליים, וכמה שילמו על כך. בנמלים הישראליים, במסגרת הביקורות, בודקים פקחי המשרד להגנת הסביבה את ספר השמן של האוניות באדיקות. שם נדרש הצוות לתעד כל פרט קטן, והפקחים משווים את הרישומים למצב הקיים במכלים. כך בשנת 2021 נפתחו שבעה תיקי חקירה בגין רישומים לא תקינים בספר השמן.

"הספינות הישנות מזהמות בכל הפלגה"

בשנת 2016, רכשו בזרוע הים מערכת חדישה לטיפול במי שיפוליים והציבו אותה בבסיס בחיפה, כדי לרכז את המים המזוהמים ולהובילם לטיהור ביולוגי. בצבא הצהירו שהפרויקט יוביל לחיסכון של מיליוני שקלים וימנע זיהום ים. אך בפועל, הוא אינו משמש את כלל האוניות. ת', ששירת עד לאחרונה כצ'יף בספינות, מסביר: "הספינות הישנות מזהמות בכל פעם שהן יוצאות לים, אלא אם כן הצ'יף מחליט שהוא יכול לצבור נוזלים בהפלגה ולפרוק אותם בנמל, שבו יש מתקנים ייעודיים לטיפול בנוזלים המזוהמים האלו. באוניות החדשות, יש מערכות אגירה והפרדה וזה מוסדר יותר. אבל כך או כך, מאוד קל שלא להקפיד, ומאוד קשה שכן".

"גם אם יוצאים להפלגה של יום, או לתרגיל, פורקים הכל בים. בחלק מהכלים בהוראת המפקד", מספר א'. "בבסיס יש מתקן טיהור שפכים מהמתקדמים בעולם. אבל זה לוקח יותר זמן, לפעמים על חשבון להיות בבית. מעיפים הכל לים, קילומטרים בודדים מהחוף, חוזרים ריקים, חוסכים זמן והולכים הביתה. זה אומר שכמה עשרות כלי שיט בשבוע, באופן עקבי, מרוקנים שאריות דלק, שמן מכונות, גריז ונפט לים. כמה אלפי ליטרים ביממה לים לכלי שיט אחד. כשמכפילים את זה בעשרות כלי שיט בשבוע לאורך שנים, מקבלים זיהום שיטתי בממדי ענק. גם אם זה לא רציונלי, בקיץ, כשאני נכנס לים, אני חושב על זה. חושב על האם אני שוחה בים מזוהם, באשמתנו. שמן הידראולי ושמן מכונות נשפכים קרוב לחוף, במדינה שבה מי השתייה מגיעים מהים. כלי שיט אזרחי שהיה מזהם ככה, היה סופג קנס של מיליונים".

לאחר שהבין שמדובר במפגע סביבתי, ת' החליט לא לשתף פעולה ולנסות להילחם בתופעה. "נתקלתי בחומות. אני חולה ניקיון, ספגתי את זה שחדר המכונות מעט מלוכלך כי לא רציתי לזהם את הים. המפקד נכנס יום אחד למכונה שלי, ונתן לי פקודה לפרוק את הכל לים, אחרת זה סירוב פקודה", הוא מספר. "מאוד התעצבנתי, החלטתי להתעלם מהפקודה. הוא שכח מזה, אבל מבחינתי הייתה שם נקודת שבירה. זה היה נראה לי כמו פקודה לא חוקית, הייתי מוכן להישפט על זה. חשבו שאני מגזים. קצינים אחרים קראו לי 'צעיר' ו'חצוף' כי הקפדתי. כשהתקדמתי, החלטתי שאני לא עושה את זה אף פעם. השמשתי את המערכת המתקדמת בספינה שאיפשרה לי לא לזהם את הים ולאגור. עבדנו יותר קשה, המכונה הייתה טיפה יותר מלוכלכת, אבל הייתי שלם עם עצמי".

המפקדים מודעים לבעיה, אך נוזפים בחיילים שמקשים בנושא 

פעילות ספינות חיל הים חשובה לביטחון המדינה. אך צי מיושן המביא עמו זיהום, לצד פקודות לא ברורות וחוסר הקפדה בתחום הגנת הסביבה, מובילים לפגיעה סביתית, גם אם היא נסתרת מעיני הציבור. האם ניתן לשנות את הדברים? הגורמים איתם שוחחנו, סבורים שכן. ראשית כל, נדרשת מודעות. בצער רב, מודים אנשי החיל שהמפקדים הבכירים ביותר מודעים לנושא, ובעבר אף נזפו בחיילים שהקשו בנושא - והורו להם לא לעסוק בכך.

הסיבות למצב הזה הן חוסר מודעות של הדרגים הבכירים והחיילים, היעדר פיקוח ואכיפה והיעדר שיטות ברורות או חוסר בציוד ייעודי לטיפול במי שיפוליים על חלק מהספינות. רגע לפני שפרצה הקורונה, אף עלה רעיון ראשוני בפרויקט "צבא הגנה לטבע" של צה"ל והחברה להגנת הטבע: לבצע פיילוט להתקנת מערכות שאיבת שיפוליים בספינות החסרות או הסבת מיכל מי נטל לא שמיש, לאגירת שיפוליים בזמן ההפלגה. ואולם, הרעיון לא קודם מאז 2019.

חיילים ומפקדים בבסיסי חיל הים והחיילים עמם שוחחנו, הם אנשי ים האוהבים את הים, חשים מחויבות עמוקה כלפי הטבע, וכמהים לכך שחיל הים שאף שימש להם בית במשך שנים, יפעל לשינוי, בעידן שבו הגנת הסביבה היא עניין מובן מאליו. "כמו שמחליטים שמערכות הנשק צריכות להיות מתוחזקות, צריך להחליט לשמור על נהלי איכות הסביבה", מסכם צ'. "בהפלגה של 10 ימים, אין ברירה, וחייבים לפרוק לים. יש הבדל בין זה ובין שגרת היומיום, שמאפשרת אפשר לפרוק בנמל. אפשר לדאוג ליותר שקוביות בנמלים, ולספוג על הספינה שמן בסמרטוטים למשל, ולא לרוקן אותו החוצה".

חיל הים כבר הצליח בעבר לקחת לידיו טיפול בזיהום סביבה, ולבצע שינוי משמעותי ומבורך. לפני שני עשורים, אסרו בחיל לחלוטין פריקת שיפוליים בנמל עצמו. "אם יראו היום כתם שמן בנמל, זה יהיה אוי ואבוי. הנוהל ברור, מפקד הספינה, מפקד הצוות ומפקד הבסיס חוששים מזה מאוד. כשזה קורה, זה תמיד מדווח, ומישהו מסתכן בעונש מאסר", מספרים החיילים.

"אנחנו רואים את השלולית השחורה שהשארנו, ושואלים את עצמנו האם בגללנו סוגרים את חוף זיקים כי הוא מזוהם. חיילים לא צריכים לחיות עם המחשבה הזאת", מסכם ת'.

תגובת דובר צה"ל: "בחיל הים קיימים פקודות ונהלים סדורים בכל הקשור לטיפול במי שיפוליים, שפכים ודלקים. ככלל אין אישור לרוקן את מי השיפוליים בים ובקרבה לחוף, למעט במקרים חריגים אשר עלולים ליצור סיכון לספינה ולצוותה. חיל הים משקיע מידי שנה משאבים רבים לטובת שדרוג רציפים ומערכות הובלת נוזלי השיפוליים למתקני טיהור, אשר נותנים מענה באמצעות שימוש בטכנולוגיות מתקדמות. בשנים האחרונות, כחלק מההכרה בחשיבות הנושא קידם חיל הים מספר פרויקטים לאיכות הסביבה כגון פרויקט 'גל ירוק', מתקן טיהור שקולט מי שיפוליים מהספינות ומפריד את הנוזלים המזהמים מהמים ומקדם שימוש חוזר במים ובפסולת. בנוסף, חיל הים משקיע תקציבים רבים ברכישת אמצעי ספיגה ייחודיים המותאמים לספיגת כתמי שמן וזיהומי ים. כל אירוע המהווה חריגה מהנהלים מתוחקר ונלמד לצורך הפקת לקחים".