עיר מפלט: האזעקות עולות ויורדות, אך בתי קפה ומסעדות בלביב ממשיכים לפעול

500 ק"מ ושבע שעות נסיעה מערבה מפרידים בין בירת אוקראינה קייב, שממוקמת פחות או יותר במרכז המדינה בציר מזרח-מערב, לבין לביב (לבוב הוא השם הרוסי, והפולני), שמרוחקת 1,032 ק"מ מחרקיב המופגזת שבמזרח המדינה, סמוך לגבול הרוסי. שלוש הערים פחות או יותר באותו קו רוחב. על פני השטח, או אפילו ממבט־על, היא לא נראית כמו עיר על סף מלחמה. אפילו רחוק מכך.

לביב, המוקפת בהרי הקרפטים ממערב, הפכה לעיר מפלט מועדפת בתוככי אוקראינה. בימים אלה המאמץ המלחמתי בעיר לא מתרכז בהגנה מפני טנקים, מטוסים ומסוקי תקיפה, שמתרכזים בעיקר במזרח, בדרום ובמרכז אוקראינה - אלא במאות אלפי פליטים שמציפים בהמוניהם את העיר בשבועות האחרונים, בדרכם אל הגבול.

  

הקרבה היחסית של העיר השישית בגודלה באוקראינה לגבולות המובילים מערבה לאירופה (כ-65 ק"מ למעברי הגבול הקרובים ביותר לפולין, ומאות ק"מ בודדים לסלובקיה, להונגריה ולרומניה) הפכה אותה לעיר מעבר. בדומה לערים קולטות־פליטים בפולין ובמדינות אחרות במזרח ובמרכז אירופה, זורמים לתוכה רבבות אוקראינים. חלקם נשארים, ממתינים לראות כיצד תימשך או אפילו תיגמר הלחימה, וחלקם עוצרים בעיר לזמן קצר, אוגרים כוחות וממשיכים לנוע בשיירות אל עבר הגבול.

לביב היא כעת אזור הקליטה העיקרי אליו מגיע הסיוע ההומניטרי שנכנס למדינה, והיא מאכלסת כמה יחידות ממשלתיות. היא אמורה לשמש עיר־הגיבוי למקרה שקייב תיפול. לכאן אמורה להגיע הממשלה אם רוסיה תכבוש את הבירה.

לביב, יומן מלחמה

הרחובות הומי אדם, לפחות ביום

בינתיים, רחובות העיר עדיין הומי אדם. האדריכלות מימי האימפריה האוסטרו־הונגרית, שריד לשלהי המאה ה־19 וראששית המאה ה-20, משתרעת בעיר על פני קילומטרים רבים. התחבורה הציבורית פעילה ומלאה והחשמליות האירופיות המוכרות והמיושנות נעות על הכבישים. החנויות, שחלקן נסגרו בימים הראשונים של המלחמה, נכנסו לשגרת מלחמה, ונפתחו מחדש באחרונה. כמעט שגרה מלאה, לפחות בשעות היום.

 פסל מכוסה על מנת להגן עליו מנזקי המלחמה / צילום: בר לביא ורועי ברק

כשהחושך יורד העסקים נסגרים בזה אחר זה, עד שבשעה 21:00 כמעט בלתי אפשרי למצוא אפילו דוכן מזון פתוח. היחיד שמצאנו היה דוכן "שווארמה - דונר", שמקבל אך ורק מזומן. בשעה 22:00 העיר, שבשגרה נחשבת לתוססת במיוחד בלילות, נכנסת לעוצר. רק מי שמוגדר כעובד חיוני רשאי להסתובב ברחובות.

העיר אומנם נותרה שלווה ברובה, וגם האזעקות שנשמעות מדי פעם לא מכניסות את התושבים לפאניקה ורובם ממשיכים בחייהם ומתעלמים. אך לכולם ברור שבכל רגע התמונה עשויה להשתנות והאש עלולה להגיע גם לכאן. העסקים ערוכים, או לפחות חלקם. מצאנו את עצמנו למשל בבית קפה מהסוג שקולה בעצמו פולים איכותיים, כשמסביב לחלונות במקום הונחו שקי חול כבדים, כאלה שמוכרים לישראלים רבים מהשירות הצבאי.

 מכשולי ברזל זוויתי נגד טנקים (בזנ''ט) / צילום: בר לביא ורועי ברק

באחת הכיכרות המרכזיות בעיר התכנסה להקה בת שלושה נגנים צעירים מצוידים בכינור, בצ'לו חשמלי ובתופים, במגבר ורמקול. במהרה התאסף סביבה קהל מזדמן שמחא כפיים ונהנה מההופעה שנמשכה שעה ארוכה. בסופה קראו הנגנים בשפה המקומית "אוקראינה חופשית! אוקראינה חופשית! אוקראינה חופשית!" וזכו לתשואות ולמחיאות כפיים מהעוברים והשבים והצופים.

תחנת הרכבת הישנה והאזעקות השקופות

ובכל זאת, בנקודות מסוימות בעיר המלחמה מורגשת היטב. אחת מהן היא תחנת הרכבת המרכזית, אליה מגיעים אוקראינים מכל רחבי המדינה. חלקם עוצרים, וחלקם ממשיכים באוטובוסים לפולין. מחוץ לתחנה התכונה מורגשת היטב. אוהלי מתנדבים שמגישים עזרה, הכוונה, משקה חם או מזון מציפים את הרחבה החיצונית. והם נחוצים שם. כמה שהם נחוצים. דקות אחדות לאחר שהגענו למקום נשמעה אזעקה, אך נראה שאיש לא מתרגש. אפילו הילדים במקום המשיכו לקפץ על הטרמפולינה המאולתרת במקום כשהוריהם מביטים באדישות ולא זזים.

המראות במקום לא פשוטים. אמא שמתחננת בדמעות שייאפשרו לילדיה לשהות בתוך אוהל מתנדבים עד שיגיע זמנם להמשיך ליעד הבא, אך היא נענית בשלילה; פרידות משפחתיות מבנות ומבני משפחה שממשיכים לגבול; ואנשים חסרי ידע ואמצעים שבורחים ומפקידים את כל חייהם בידי המתנדבים במקום.

 פליטה בתחנת הרכבת המרכזית בלביב / צילום: בר לביא ורועי ברק

בתוך התחנה הישנה והמוקפדת האי־ודאות זועקת מכל פינה. נשים, מבוגרים וילדים שכל חייהם במזוודה, בדרך אל היעד הבא והלא נודע. ותחנת הרכבת היא לא הנקודה היחידה. מקלטים לילדים שהגיעו מרחבי המדינה נפתחים ומתמלאים זה אחר זה. אנטול, מתנדב מקומי, מספר שמאוחרי הפעילות הרגילה כביכול של העיר מסתתרים מראות קורעי לב ועל הדרישות ההמוניטריות שהולכות וגוברות.

על פניו החיים כאמור מתנהלים כמעט כרגיל, אך אותות הלחימה מורגשים גם במדפי הקניות. בסופרמרקט גדול במרכז העיר מדפים רבים ריקים, תגי המחיר עומדים שוממים, וניכר כי סחורות מסוימות חסרות. המחסור מורגש בשלל קטגוריות, משוקולדים, דרך גבינות ועד לקופסאות שימורים.

ככל שמתרחקים ממרכז העיר, סימני המלחמה מתרבים. ביקרנו במרכז לוגיסטי ענק ומאולתר שהוקם ימים ספורים לאחר פרוץ האש. למקום מגיעים ארגזים על ארגזים, והמתנדבים הרבים במקום ממיינים את התכולה ושולחים את הציוד למי שדורש. בין המתנדבים פגשנו כתריסר רופאים בבגדים אזרחיים הממיינים תרופות ושולחים ערכות מוכנות לעורף. חוץ מהתרופות ניתן למצוא כמעט כל דבר שעולה על הדעת, מבגדים דרך שקי שינה ועד לצעצועים לילדים.

מאמינים בזלנסקי, והרבה בזכות הכלכלה

את דרכנו מפולין לעיר עשינו עם נהג בשם לאוניד, שחי כעת בלביב אך במקור הוא מקייב. אשתו ילדיו נמצאים עכשיו בווילנה אשר בליטא. הם עזבו את אוקראינה באחרונה והוא מספר שבעיקר היה להם קשה למצוא דירה לשכור, אפילו שהיה להם את הכסף. "היה קשה. התושבים שם לא מעוניינים להשכיר לפליטים בגלל שככל הנראה מדובר בשכירות לטווח קצר, והם מעדיפים למצוא שוכרים 'רגילים' לשנה ומעלה. בסוף הסתדרנו באמצעות חברים שיש לנו שם, שדאגו לספק לנו כל עזרה שהיינו צריכים".

 פליטים אוקראינים שמצאו מחסה בפולין / צילום: ארגון מקו''ם

לאוניד דובר אנגלית שוטפת ומספק לנו נקודת מבט כלכלית וחברתית על המתרחש במדינה. לדבריו, "אין שום סיכוי שניכנע. מי שמגיע ממזרח המדינה מכיר את פוטין ויודע שהוא אויב. זה נכון שהצבא הרוסי גדול הרבה יותר משלנו, אך תזכרו שהרבה יותר קל להגן מאשר להתקיף. אנחנו חזקים ונחושים". שאלנו אותו איך מתמודדים עם המצב, שבו הגברים נדרשים להישאר בחזית בשעה שהנשים, הילדים והמבוגרים מחפשים מחסה ביעד הבא. "זה הופך להיות הרבה יותר קל כשאתה יודע שהמשפחה שלך בטוחה ובמקום אחר", הוא אומר.

לאוניד מספר גם על המצב הכלכלי שנותן אופטימיות לאזרחים. "תראו מה קורה ברוסיה, המטבע שם קורס. פה, אצלנו, המטבע נותר פחות או יותר על אותה רמה מאז תחילת הלחימה. מחירי הדלק עלו אומנם, אך הממשלה התערבה, הפחיתה מסים וזכתה לתמיכת העם. המחיר היום קצת יותר גבוה ממה שהיה קודם, אבל זה לא מזיז לנו. באופן כללי, לא הייתה פה עליית מחירים דרסטית. הכספומטים עובדים כרגיל והכלכלה בסך הכול מתפקדת".

לדבריו, הגיבור הגדול של העם האוקראיני כעת הוא הנשיא וולודימיר זלנסקי. "זה נכון שכבר בבחירות הוא זכה לתמיכה נרחבת, אבל יש אירועים בחיים שהופכים מנהיג למנהיג גדול. זה מה שקרה עם הנשיא שלנו".

האוכלוסייה צמחה בכ-30% בתוך שבועות

בימים רגילים לביב היא ביתם של 700 אלף איש, בשבועות האחרונים הגיעו אליה עוד כ־200 אלף. תושבי לביב קיבלו את המגיעים החדשים בזרועות פתוחות. עסקים, ממשלה וקבוצות אזרחיות הקימו מגורים מאולתרים בכמעט 500 תיאטראות, בתי ספר, חדרי כושר, סטודיואים ליוגה ובתים. אחרים מחלקים מזון, אבל המתח בכל זאת ניכר. הכסף הציבורי אוזל ושמיכת המשאבים הקצרה גם ביומיום, נמתחת עד לקצה בימים אלה ומאיימת להיקרע לגמרי. ראש העיר קורא לעזרה בינלאומית נוספת בעוד לביב ממשיכה לקלוט עוד ועוד פליטים חדשים, שזקוקים לסיוע מכול הסוגים - תזונה, קורת גג, ביגוד, בריאות, חינוך ועוד.

במקביל, מחוז לביב שמקיף את העיר משמש נתיב אספקת נשק חיוני לצבא האוקראיני. הודות למיקומה של העיר ככמה עשרות ק"מ מהגבול הפולני, ואולי חשוב יותר מבחינה צבאית־אסטרטגית, היותה ממוקמת על פתחה של נאט"ו. המשמעות: לכל מתקפה כאן עשויות להיות השלכות בינלאומיות. ולמרות זאת, מפלס המתיחות עלה גם כאן, למעלה מ-1,000 ק"מ מהגבול המזרחי הרוסי, בשתי מתקפות צבאיות: אחת ביום ראשון שעבר על בסיס צבאי אוקראיני במרחק של כ־20 ק"מ מהעיר, שהדיו נשמעו היטב גם בלביב; והפגזה שנייה של שדה מטוסים ליד שדה התעופה של לביב, ביום שישי האחרון. במתקפות נהרגו כ־35 איש ונפצעו למעלה מ-100, לפי הנתונים האוקראיניים הרשמיים.

רוסיה הצהירה כי המתקפה שלה כוונה נגד משלוחי אספקת נשק של המערב לאוקראינה. ארה"ב הכחישה כי המתקפה שיבשה את העברת הנשק.

מפלס החרדה והמתיחות בעיר עולה

נראה כי יום אחר יום מפלס החרדה והמתיחות בלביב עולה וכך גם תפקידה כעיר מרכזית בנתיב האספקה המערבי של אוקראינה, עכשיו משרוסיה קשרה חגורת חנק מסביב למעברי הים השחור בדרום המדינה, כאשר העיר מריופול נצורה ואודסה מאוימת.

השיטוט ברחובות העיר מעלה כי החופש־לכאורה, בטח ביחס לערים אחרות באוקראינה, הוא חופש מדומה. הפעמונים לא מצלצלים בעיר. הכיתות והאולמות ריקים ברובם, וחצרות בתי הספר דוממים. בחלק ניכר ממוסדות הלימוד שרק בחודש שעבר עדיין למדו בהם מאות אלפי תלמידים, מתגוררים כעת פליטים.

המלחמה לשימור התרבות:

הנורמלית בלביב היא רק אשליה

לאורך השנים החליפה לביב בעלות כמה וכמה פעמים. פעם הייתה שייכת לפולין, אז לאימפריה האוסטרו-הונגרית שקרסה עם תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918, אחר כך שוב לפולין, אז לברית המועצות לתקופה קצרה הודות להסכם ריבנטרופ-מולוטוב ערב מלחמת העולם השנייה, לגרמניה הנאצית ולאחר החלוקה מחדש של גבולות פולין בתום המלחמה שוב לבריה"מ, כחלק מהרפובליקה הסובייטית של אוקראינה, עד להתפרקותה ב-1991. הזעזועים האלה קרו בתקופה זמן קצרה בסך הכל של כ-100 שנה. מי שנולד באזור לפני מלחמת העולם הראשונה וחי עד שנות ה-90 של המאה הקודמת, עשוי היה להיוולד באוסטריה, ללמוד בבית ספר בפולין, להתחתן בגרמניה, להוליד ילדים בבריה"מ וללכת לעולמו באוקראינה - כל זאת מבלי לעזור את העיר שבה הוא גר אפילו ליום אחד.

בעוד שקייב היא הבירה, לביב נחשבת בפי רבים לבירת התרבות של אוקראינה. היא ממזגת ארכיטקטורת בארוק עם תרבות בתי קפה וינאית וגישה אוקראינית לאומית. הכול מעורבב אחד בשני. לביב תמיד הייתה אחת הערים הבודדות באוקראינה שתושביהן מדברים אוקראינית מושלמת (לא רוסית) והיא ידועה בכך שהיא אינה מסבירת פנים לדוברי רוסית.

בעת סיבוב בעיר, קולטים מדי פעם ריחות של קפה באוויר, במיוחד בעיר העתיקה. הכול נראה נורמלי. חנויות רבות פתוחות. אנשים יוצאים עם ילדים. אך בימים אלה, ברור שהנורמליות שמשתקפת היא רק אשליה.

אחד הדברים שממחישים תדיר שהפסטוראליות מטעה ושלביב הפכה בכל זאת לאזור ספר של המלחמה, הוא המראה של פסלי הענק והאנדרטאות ברחובות, שניתן לראות לרוב בערי אירופה, מכוסים חלקם בבדי ענק ובלוחות עץ.

בשבועות האחרונים, מאז החלו ההפצצות של שכונות אזרחיות במדינה, האוקראינים פועלים נגד השעון כדי להציל את המורשת התרבותית שלהם מההפצצות. בלביב פועלים אזרחים פשוטים לצד עובדי מוזיאונים להצלת נוף התרבות שלהם, ובעיקר הפסלים ההיסטוריים ואוצרות תרבות אחרים שפזורים ברחבי העיר. בנוסף הם חשדניים מאוד, עד כדי כך שלאחר שצילמנו יצירה שהוסתרה בדיקטים ניגש אלינו אזרח ודרש מאיתנו למחוק את התמונות. הוא לא עזב עד שראה שכך עשינו.

המאמצים מגיעים על רקע ההסלמה האחרונה בלביב. שלא כמו בשבועיים הראשונים של המלחמה, בשבוע וחצי האחרונים נשמעו ברחבי העיר אזעקות ככל שהצבא הרוסי התקדם מערבה בתקיפותיו. המתנדבים החלו לעטוף את הפסלים בניילונים ובבדים עבים וחלונות ויטראז' של כנסיות לדוגמה כוסו בקרשים, חלונות בגובה המדרכות כוסו בשקי חול, ופסלים ויצירות אמנות הוצאו בחלק מהמוזיאונים מעמדותיהם והועברו למחסנים בטוחים יותר.

לביב הצטרפה לרשימת המורשת העולמית של אונסק"ו בשנת 1998. העיר שנוסדה בסוף ימי הביניים, היא בעלת המספר הרב ביותר של אתרים היסטוריים ואדריכליים באוקראינה. בשל שורת אירועים היסטוריים היא ידועה כמרכז רב־תרבותי ודתי, בהשראת הקהילות האתניות השונות שמתגוררות בה.

לאחר מלחמת העולם השנייה, ארגון אונסק"ו, שבסיסו בפריז, יצר מגן כחול־לבן, לטובת קיבוע שלו במקומות בעלי חשיבות תרבותית יוצאי דופן בעתות של סכסוכים וקרבות, כדי שמפקדים צבאיים ידעו לא להפגיז אותם בטעות. ביום שני שעבר הוחלט בשיחה משותפת בין ארגון שימור מורשת לביב לבין יו"ר אונסק"ו כי המגנים לא ייתלו מחשש, שהכוחות הרוסיים ינצלו זאת לטיווח ממוקד שלהם.

הצלת התרבות שומרת על ערך החיים

להגנה על המורשת התרבותית יש חשיבות יוצאת דופן. בעוד שההגנה על חיי אדם והצלתם היא בעלת חשיבות עליונה במלחמה, להגנה ולשמירה על התרבות יש משמעויות שחורגות מעבר "לכאן ולעכשיו". אבני היסוד של אומות, לאומים או קבוצות מורכבות מהיסטוריה, מזיכרונות משותפים, ממיתוסים מכוננים, מנרטיבים מאחדים ומיצירות תרבות מכל הסוגים והמינים, שמתעדות ומבקרות את כל אלה - על כך מתחנכים דורות חדשים של ילדים.

עם שנכסי התרבות שלו נלקחים ממנו, הוא כמו אדם עם מחלת שכחה - זר בעולם, וזר לעולם. לכן המאמץ, הן של המדינה והן של האזרחים הפשוטים, להצלת התרבות, הוא לפני הכול מאבק חשוב בעל פרסקטיבה היסטורית לשימור ערך החיים ולא רק החיים עצמם.

כפי שקרה בהיסטוריה פעמים רבות, עמים ושבטים שנכבשו, בעיקר בתקופות קדומות יותר, ונכסי התרבות הרוחניים המשותפים שלהם הושמדו, החלו במסע לשכיחת העבר והמאחד ביניהם. עם השכחה, באה ההיטמעות ומאוחר יותר גם ההיעלמות, עד כדי הפיכתם במקרה הטוב, לכמה שורות בספרי ההיסטוריה או מוצגים ארכיאולוגיים במוזיאונים ובמאמרים מצהיבים.

לביב והיהודים:

מהקהילה השלישית בגודלה בפולין שרדו רק מאות 

לביב הייתה מרכז יהודי חשוב במשך מאות שנים. העיר נוסדה במאה ה‏־13 וכבר אז יש עדויות לנוכחות יהודית, ויש מי שמתארכים את ראשוני המתיישבים היהודים אף לתקופות מוקדמות מכך. באמצע המאה ה־14 היא נכבשה על ידי המלך הפולני קז'ימיש הגדול, שנחשב לידיד היהודים. במטרה להפוך את פולין למתקדמת, הזמין המלך את היהודים לתחומי המדינה שלו. כדי למשוך אותם להתיישב בפולין, הוא ניסח כתב זכויות שנתן להם מעמד שווה לשאר אזרחי פולין, והגן עליהם מפני פרעות וגניבות.

בדמה לערים אחרות בהן חיו היהודים בפולין, תחת אישור בכתב הזכויות ששודרג מדי פעם על ידי המלך התורן, גם בלביב מילאו היהודים תפקיד חשוב בכלכלה. חלקם שימשו פקידי אצולה ומלוכה והיו אחראיים לגביית מסים והלוואת כספים (בריבית). כמו כן, היו ביניהם גם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים ובעלי בתי שיכר בצדי הדרכים. כמו כן, הם היו מעורבים מאוד במסחר בין מזרח למערב מחוץ ובתוך פולין.

מאבקים כלכליים שהפכו לעיתים לפוגרומים

מסמכים היסטוריים מעידים שב־1550 גרו בה 352 יהודים ב־29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה עוד 559 יהודים שהתגוררו ב־52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה גדולה של קראים.

במאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים בעיר ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים מקומיים שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים שאיפשרו להם להמשיך לסחור מול האוכלוסייה הנוצרית, עוררו כפי שקרה במקומות רבים אחרים, מחאות מצד העירוניים. לעתים, המחאות הללו, שהמוטיב המרכזי שלהן היה מאבק כלכלי ולא דתי, הפכו לפוגרומים ופרעות.

בדומה לערים מרכזיות וגדולות אחרות כמו קרקוב שהייתה מקום מושבו של המלך, לביב הפכה לאחד המרכזים החשובים של היהדות בפולין. לביב הייתה אחת הקהילות המרכזיות בוועד ארבע הארצות - ארגון-העל היהודי, ששימש בין אמצע המאה ה־16 לאמצע המאה ה־18, כהנהגה הפנים־קהילתית והחיצונית מול המלכים והאצילים של יהדות פולין.

מהגטאות הגדולים במלחמת העולם השנייה

ערב מלחמת העולם השנייה, 110 אלף איש מתוך 340 אלף תושבי לביב - כשליש - היו יהודים, והיה הייתה העיר השלישית במספר היהודים שבה אחרי ורשה ולודז'. בעיר היה מרכז תוסס של חיים יהודיים, שכללו פעילות פוליטית ענפה של חרדים, חסידים, ציונים, בונדיסטים וקומוניסטים.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 העיר עברה לשלטון הנאצי, ובנובמבר 1941 הוקם בה גטו. בשיאו איכלס הגטו, מהגדולים שבפולין במלחמת העולם השנייה, כ־120 אלף איש, כולל יהודים מסביבת לביב. רבים מיהודי הגטו נרצחו במחנות השמדה בלז'ץ, שנמצא לא הרחק משם, סוביבור ואושוויץ, וכן ברחובות הגטו, במקומות עבודות הכפייה ובמחנות אחרים אליהם הועברו.

לביב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. מיד לאחר מכן הוקם במקום ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגטו לביב. אפרם של חלק ממתי לביב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלביב הוקמה מצבת זכרון לנספי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

עוד זווית:

אונסק"ו מסייע לאוקראינה בשימור המורשת התרבותית

לאורך ההיסטוריה, בנוסף למחיר שגבו בחיי אדם, סכסוכים מזוינים הובילו גם להרס רחב היקף של מורשת תרבותית. על רקע זה, ארגון אונסק"ו של האו"ם - שמטרתו לתרום לשלום העולמי על ידי קידום שיתוף פעולה בינלאומי בחינוך, מדע ותרבות - נכנס למלחמה הנוכחית.

"בהתחשב בכך ששימור המורשת התרבותית הוא בעל חשיבות רבה עבור כל עמי העולם ולכן זקוק להגנה אוניברסלית, אומצה 'האמנה להגנה על רכוש תרבותי במקרה של סכסוך מזוין' בחסות אונסק"ו', הידועה בשם 'אמנת האג משנת 1954'", נכתב באתר הארגון. האמנה שמה לה למטרה להגן על רכוש תרבותי, כגון מונומנטים של אדריכלות, אמנות או היסטוריה, אתרים ארכיאולוגיים, יצירות אמנות, כתבי יד, ספרים וחפצים אחרים בעלי עניין אמנותי, היסטורי או ארכיאולוגי, כמו גם אוספים מדעיים מכל סוג.

ביום שישי הודיע הארגון כי ייספק תמיכה לאוקראינה בשימור המורשת התרבותית וקרא לרוסיה להימנע מהפגזת, החרבת והחרמת חפצי ערך תרבותיים. ההחלטה התקבלה בישיבה מיוחדת של ועדה פנימית שדנה בהגנה על מוצגים וחפצי תרבות במקרה של סכסוך מזוין.

הוועדה קראה לרוסיה "לעמוד בהתחייבויותיה על פי אמנת האג משנת 1954 ולאשרר את הפרוטוקול, לעצור כל צורה של שוד, ונדליזם, שימוש פסול או פגיעה ברכוש תרבותי, וכן להימנע מלהחרים כל רכוש תרבותי־אמנותי הממוקם באוקראינה.

עוד זווית:

עיר מקלט לנמלטים מהרוסים: שלום עליכם ולביב

בימי ניסיון המהפכה של 1905 ברוסיה, כאשר הצאר ניקולאי השני שלח את הקוזקים כדי לפרק את המסיבה, רבים נמלטו מרוסיה. ביניהם גם הסופר היידישאי שלום עליכם, שחי אז באודסה שהייתה באותה תקופה חלק מהאימפריה הרוסית, שהגיע ללביב (אז באימפריה האוסטרו-הונגרית) בדרכו לארצות הברית.

בספר "שלום עליכם" של אשר ביילין, הוא מספר על מכתב שקיבל בדצמבר 1905 לאחר שנמלט מרוסיה. "ביילין יקר, נמלטנו מרוסיה ברכבת האחרונה וכבר נשאנו עליך קינה על הישארך בארץ האומללה. שער נא בנפשך את שמחתנו הפעם, כשנודע לנו, כי לא זו בלבד שעברת בשלום את הגבול, אלא שגם חי אתה עמנו בצל קורה אחת. ינעם לנו מאוד לראותך. הרינו גרים בחדרים תשעה ועשרה. שלך, שלום־עליכם".

גליציה, חבל הארץ שנחלק כיום בין אוקראינה לבין פולין, שבה ממוקמת לביב, הייתה התחנה הראשונה בדרך נדודיו של שלום עליכם, כותב ביילין, "הוא נס מרוסיה כנס מתבערה ובא לגליציה במקרה, משום שהיא הייתה המקלט הקרוב ביותר להימלט אליו. הוא בא שמה עם משפחתו הגדולה בת עשר נפשות (הוא ואשתו, ארבע בנותיו, שני בניו, חתנו ברקוביץ וחותנתו), כשם שבאו אז עוד אלפי פליטים, בורחים מאימת פוגרומים, נודדים בידיים ריקות, בלי דעת מה יילד יום... בואו לגליציה היה בלי הגזמה חוויה עמוקה ומאורע כביר בחיי הגליצאים".

ביילין מספר שהוא הופתע לשמוע את שלום עליכם מקריא את יצירותיו כגליצאי מלידה. "ימים אחדים לאחר בואו ללביב כבר התרגל לדבר במבטא המקומי, וגם את הניגון וההטעמה המיוחדת למד 'שוּלים עלייכם' דנן. 'אי אפשר לדרוש', אמר לי, 'מהמון של אלפי מאות יהודים שילמדו לדבר אידיש אוקראינית בשביל שלום־עליכם אחד שבא אליהם. מחובתו של שלום־עליכם האחד להסתגל לשפת מאות האלפים".