ביהמ"ש קבע שהדירה אינה שייכת לאישה אבל איפשר לה להתגורר בה למשך 15 שנה

בית המשפט פסק כי בית מגורים אמנם שייך לאביו של הבעל, אולם העניק לאישה (כלתו) זכות מגורים למשך 15 שנה, אף שבני הזוג התגרשו

 

 

פסק דין / צילום: Shutterstock
פסק דין / צילום: Shutterstock

הכותבים הם שותפים מייסדים במשרד עורכי הדין "הופמן & פרידנברג" המתמחה בענייני משפחה וירושה

בית המשפט לענייני משפחה נדרש לסכסוך מורכב בין בני זוג לבין אבי הבעל. מכוחו של הסכם שנחתם טרם הנישואין, בית המשפט הגן על זכויות האב בנכסי מקרקעין הרשומים על שם בנו, אולם ביחס לבית מגורים ששייך לאב ושבו מתגוררת האישה על פי הסכם שכירות שעליו חתמה, נקבע כי זכות המגורים שניתנה לה תמשיך לעמוד 15 שנה נוספות לאחר הפירוד. כדי לאזן בין זכות השימוש של האישה ובין זכות הקניין של בעל הנכס נקבע כי ניתן יהיה לפנותה מוקדם יותר, בתשלום פיצוי שכר דירה עד לתום התקופה האמורה.
¡ עובדות המקרה: בני הזוג נישאו בשנת 2000, כשהאישה הייתה בת 17. הבעל עבד עם אביו, והאישה גידלה ארבעה ילדים. ימים מספר לפני החתונה חתמו האיש ואביו על הצהרה משותפת שלפיה רכוש שהיה רשום על שם האיש שייך למעשה ב-57% לאביו, והאישה ואביה חתמו על מסמך זה כעדים. זכויות שהיו לבעל טרם הנישואין בקרקע פנויה הפכו במהלך הנישואים לדירת פנטהאוז שנרשמה על שמו ולשם כך נטלו הבעל והאישה משכנתה של 1.4 מיליון שקל.

ב־2020 התגרשו בני הזוג. האישה הגישה (בין היתר) תביעה לזכויותיה במחצית הזכויות הרשומות על שם האיש ואביו שנצברו בתקופת הנישואים, לרבות בית מגורים הרשום שנים רבות בבעלות אביו, שהאישה וילדיה התגוררו בו על פי הסכם שכירות שעליו חתמה.

ההחלטה: ההצהרה שנחתמה ערב הנישואין איננה הסכם ממון אלא הסדרת בעלות בין האיש לאביו, ולפיכך היא תקפה ללא אישור ביהמ"ש. דירת הפנטהאוז נצברה במהלך הנישואין כתוצאה ממאמץ משותף שעיקרו בתשלומי המשכנתה מן החשבון המשותף ולכן האישה שותפה במחצית מחלק הבעלות (43%) של הבעל.

באשר לבית האב שבו התגוררו הצדדים נקבע כי שכר הדירה שנקבע בהסכם השכירות לא שולם בפועל ומכאן שלא מדובר בשכירות אלא ברשות שניתנה במתנה וניתנת לביטול בכפוף לנסיבות. טענות האישה כי בשיפוץ הבית הושקעו כחצי מיליון שקל לא הוכחו. במקרה הזה מצא בית המשפט לקבוע כי המגורים נעשו במסגרת הסכמות משפחתיות רחבות ואשר בגינן פיתחה האישה ציפייה והסתמכות על המשך מגוריה בבית גם במקרה של פירוד. היא ויתרה על קידומה האישי והתמקדה בגידול הילדים בזמן שהבעל ואביו משתפים פעולה בעסקיהם. בנסיבות אלה קבע בית המשפט שזכות המגורים של האישה בבית תעמוד 15 שנה מיום הפירוד.

המשמעות: פסק הדין מקדש את דרישות הכתב הסטטוטוריות לגבי עסקאות במקרקעין. כדי לזכות בבעלות המנוגדת לרישום החוקי יש להוכיח נסיבות חריגות. בד בבד, נכסי מקרקעין המעורבים בהתנהלות משפחתית ייבחנו בראייה כוללנית הקשורה בנסיבות המשפחתיות הקונקרטיות וייתכן שבמקרים מסוימים יהא ניתן לחפות על היעדר זכויות חוקיות באמצעות זכויות עקיפות - כמו זכות שימש לתקופה ממושכת.

תלה"מ 34496-10-18