רואה החשבון שנבחר לעצב את עתיד המקצוע: שכר המתמחים הוא לא הבעיה היחידה

אישי:  בן 50, נשוי לליאת ואב לשלושה, מתגורר בגבעתיים
מקצועי: ראש תוכנית חשבונאות וסגן דיקן בבית ספר אריסון למינהל עסקים באוניברסיטת רייכמן; בעלים של חברת IFRS קונסלטינג

אני: "חותר לניצחון בכל מה שאני עושה - אבל במהות שלי אני חזק מול חזקים, וחלש מול חלשים".

ילדות ומשפחה: "נולדתי בתל אביב וגדלתי ברמת גן, יש לי שתי אחיות גדולות ממני. היינו משפחה לא משופעת אמצעים. אבי היה מוכר בחנות בגדים, ללא עבודה קבועה או מסודרת. אמי, שהייתה תופרת שכירה, הייתה דומיננטית בבית, דאגה שלא יחסר לנו דבר ותמיד שידרה לנו שאנחנו יכולים לעשות הכל. לביאה אמיתית שנלחמה להביא פרנסה הביתה. לא דיברנו על כסף בבית, אבל זה היה מסוג הדברים שמבינים בלי לדבר".

בית הספר: "הייתי תלמיד שמגיע לתוצאות בדרכים לא רגילות. לא הייתי מהמסודרים שמכינים שיעורי בית, אבל תמיד ידעתי לתת תשובה שבאה מחשיבה אחרת. המורים לא מתו על זה".

אקדמיה: "הגעתי לראיית החשבון ממש במקרה. הייתי אלחוטן בחיל קשר והיה לי שם חבר טוב שהערכתי מאוד. הוא השתחרר כמעט שנה לפניי והלך ללמוד חשבונאות. מתוך הערכה אליו חיקיתי אותו עם שחרורי והתחלתי תואר ראשון בחשבונאות ומינהל עסקים במסלול האקדמי במכללה למינהל. כבר אחרי כמה שיעורים ידעתי: זה אני. די מהר הרגשתי שאני יודע לא פחות מהמרצים".

תחילת הקריירה: "לאחר תואר שני במינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון, ב-1998 הועסקתי כיועץ כלכלי לשר הפנים אז אליהו סוויסה. לאחר מכן, עד 2006 כיהנתי בתפקידי ניהול במשרדי רואי חשבון שונים - פאהן קנה ושות'; ליובושיץ קסירר והמשרד האחרון שבו עבדתי - KPMG סומך חייקין".

השינוי: "שנת 2006 הייתה שנת המפנה בחיי המקצועיים: עזבתי את המשרד, הקמתי את IFRS קונסלטינג, חברה פרטית לייעוץ חשבונאי והצטרפתי לאוניברסיטת רייכמן (אז המרכז הבינתחומי), והקמתי את החוג לחשבונאות. החל מ־2010 אני גם מכהן כסגן דיקן בבית הספר אריסון למינהל עסקים. העזיבה לא הייתה קלה, המשרדים היו כמו חממה: מאוד אהבו אותי, ועבדתי עם מותגים גדולים. נראה להם מוזר שאעזוב לדרך עצמאית שבה אף אחד לא הבטיח לי כלום".

ליאת: "אשתי, מכהנת כראש חטיבת ניהול סיכונים בבנק לאומי. היא הייתה סטודנטית שלי, אבל חיכיתי עד סיום הלימודים ורק אז פניתי אליה. שמרתי על כללי האתיקה, השתדלתי לפחות".

IFRS קונסלטינג: "החברה שלי נותנת שירותי ייעוץ לחברות גדולות וציבוריות, בסוגיות חשבונאיות רגישות וקריטיות. לדוגמה, מתי ובאיזה סכום להכיר בהכנסה? במכפילי ההכנסות המטורפים שהיו בשנתיים האחרונות, כל דולר הוא עניין דרמטי לחברות טכנולוגיה שיוצאות להנפקה. במקרים רבים הדירקטוריון מבקש ממני חוות דעת על הטיפול החשבונאי הנכון".

ועדת היגוי: "בפברואר השנה מוניתי לעמוד בראש 'ועדת ההיגוי לעתיד המקצוע', שהקימה לשכת רואי החשבון. הוועדה הוקמה עקב ירידה מתמשכת במספר הסטודנטים בלימודי חשבונאות, וחברים בה נציגים בכירים של המקצוע, כולל מהדור הצעיר. נפרסם המלצות ביניים בתוך חודשיים־שלושה".

המשבר: "יש כיום מחסור אדיר במתמחים ורואי חשבון, שמקרין על כל הסקטור הפיננסי. המשבר נוצר משילוב של התייחסות גרועה למתמחים ובעיית תדמית: יש אי הבנה של המקצוע בציבור. הוא פחות חשוף בהשוואה למשפט, שמופיע מדי ערב בחדשות. וזה עוד לפני שדיברנו על כל הסדרות שעוסקות בעורכי דין. ראיית חשבון נמצאת יותר מאחורי הקלעים. רואים את בעיית התדמית גם בפערים הגדולים בין שכר הטרחה של רואי החשבון לעורכי הדין".

התנאים: "לאחרונה דברים מתחילים להשתנות. משרדי הרו"ח הבינו סוף סוף שיש להם בעיה והחלו לחשוב אחרת על תנאי התעסוקה של המתמחים. אם עד לפני שנתיים מתמחה היה מקבל 6,000 שקלים, כיום הוא מקבל קרוב ל-9,000 - וזה עדיין לא מספיק".

עתיד המקצוע: "צריך להסתכל על ראיית חשבון בראייה רחבה. התחום שלנו חייב להתחבר מהר יותר לטכנולוגיה, להשאיר את המטלות המשעממות והטכניות לבינה מלאכותית וליצור מצב שבו תפקיד רואה החשבון יהיה מהותי, עם ראייה כוללת ורחבה. אולי יהיו פחות חוטבי עצים ושואבי מים, פחות פקידים, אבל זה בסדר, כי לתפיסתי זה לא מקצוע פקידותי. גם הדור הצעיר חושב אחרת, ולא מוכן שיראו בו עבדים. רואה חשבון מבקר צריך לזהות התנהלות בעייתית בחברה, הוא לא יכול להיות עבד, אלא מישהו שמסוגל לחשוב. אם השכר ימשיך לעלות ונאיץ את קצב כניסת הטכנולוגיה, נוכל לנפץ את התדמית שדבקה בתחום. כבר השנה בנתוני הרישום שלי יש קפיצה מטורפת".

פנאי: "אני אוהב כדורסל וכדורגל כי מדובר בספורט קבוצתי ויש בזה משהו שמייצג את החיים העסקיים. בגלל זה אני גם משתמש בהרבה דוגמאות מהספורט בשיעורים שלי. אני אוהד בעיקר את נבחרת ישראל ואת הקבוצות הישראליות באירופה".

טיפ ניהולי: "צריך לדעת להבחין בין הסימפטום לבעיה - זה כלי חשוב בניהול. במקרים רבים אנחנו מנסים להתמודד עם הסימפטום ונלחמים בו, אבל לא שמים לב לבעיה בבסיס".