הילדה שגדלה בשכונת מצוקה והפכה לקצינה המבצעית הבכירה ביותר במשטרה

אישי: בת 52, אם לשתיים, מתגוררת בכפר סבא
מקצועי: ראש אגף המבצעים במשטרה

ילדות: "נולדתי בירושלים של שנות השבעים, בשכונת קטמון ה'. אבי עבד כאינסטלטור ואמי כמטפלת. הם עבדו ללא לאות כדי לאפשר לנו להתקדם. כבכורה הוטלו עלי הרבה תפקידי הורות. הייתה לי ילדות של קושי ומצוקה, אבל גם של שמחה ואהבה. אבי דאג למלא את כל מחסורנו, ואמי אישה עוצמתית ומעוררת השראה. היא לימדה אותי נחישות ואומץ לב, לקפוץ ראש ולעולם לא לחשוש מלהיפגע".

בית הספר: "כנערה למדתי בבית ספר שהייתה בו אינטגרציה. מאז אני מבינה את המשמעות של גזענות, כי חוויתי אותה מקרוב בתור מי שסומנה כ"זאת מהקטמונים". כניצב במשטרה חשוב לי להעביר לשוטרים תחתיי ערכים של אהבת אדם ללא קשר למוצא, צבע עור או מין. לכן מפריע לי כשמכלילים את החרדים כאילו הם לא ממלכתיים, וכואב לי כשצועקים 'מוות לערבים' בזירת פיגוע שבה שוטר ערבי נהרג. אני מאחלת לכולנו יותר סובלנות ואחדות".

צבא: "בחרתי לתרום את המקסימום שיכולתי ושירתי כקצינת קישור, תפקיד משמעותי שהיה פתוח אז לנשים. ריגש אותי ללבוש מדים ולעשות למען המדינה. ההורים שלי, חדורי ציונות תמימה, התרגשו מהבת שמגיעה עם דרגות קצונה הביתה. משהו בזה סימן להם שאצליח בחיים, ושהם הצליחו איתי".

הסמויה: "לאחר הצבא התגייסתי ליחידה הסמויה במשטרה. עד היום אני לא יכולה לספר מה עשיתי. אולי דווקא מתוך החשאיות אפשר להבין כמה התפקיד היה מרגש ומרתק. מהרגע שהתחלתי לעבוד ביחידה, נפשי נקשרה במשטרה. הייתי אישה צעירה, שקיבלה אחריות אדירה: נדרשתי ליצירתיות, אומץ לב ומסירות והשתתפתי בלחימה בפשיעה. כאן הבנתי שלא אמצא מקום משמעותי ומעניין יותר, שזו הדרך שלי".

קריירה: "התחלתי בתפקידי השטח הזוטרים ומשם צמחתי לתפקידי פיקוד, ללא קיצורי דרך. כמעט בכל תפקיד בכיר שביצעתי, זכיתי להיות על תקן 'האישה הראשונה': הייתי מפקדת המרחב הראשונה, סגנית מפקד המחוז הראשונה והיום אני ראש אגף המבצעים הראשונה. לעיתים היו הרמות גבה, לעיתים שובל של כותרות, אבל מבחינתי זה היה מסלול טבעי. כן הרגשתי שלפעמים אני נתפסת כמקרה מבחן ליכולת של נשים לפקד בציר המבצעי, שאני נמדדת לחומרה במקומות שגברים זוכים לחסינות אוטומטית. אני חושבת שעמדתי בציפיות, אבל אראה בעצמי פורצת דרך של ממש כשאדע שלצידי ומאחורי הרבה נשים נוספות".

אגף המבצעים: "האגף עוסק באבני היסוד של המשטרה: הסיור, האבטחה, ההיערכות לחירום, המערך האווירי ומערך החבלה. זו אחריות לאומית להוביל אגף כזה. נדרש קשב רב וחיבור תמידי לשטח. וגם חשיבה אסטרטגית: לראות את תמונת העתיד, להיערך לאיומים ולהצטייד בכלים העדכניים ביותר".

הפיגוע בדיזנגוף: "אותגרנו באופן קיצוני על ידי המון שביקש לסייע ועל ידי כלי תקשורת שהפריעו לעבודת הכוחות. במקום להתרכז בחיפושים, מצאתי שוטרים שלא מצליחים לנער את הצלמים והכתבים מעליהם. לצערי, החוק במדינה לא מחייב שמירת מרחק מכוחות, מה שמכביד מאוד על המשטרה".

הגנה: "פגשתי בשירות אלפי מקרים מסובכים, כמה מהם לא עוזבים אותי. כשהייתי מפקדת תחנת פתח תקווה הצטברה שורה של אירועים בבית חולים פסיכיאטרי, והתעורר בי חשש שזה רק קצה הקרחון. הלכתי עם האינטואיציה והתעקשתי על חקירה מקיפה שחשפה התעללות מזעזעת שהובילה לסגירת המקום. בעיניי זו תמצית עבודת המשטרה, להיות מגן למי שקולם לא נשמע".

משפחה: "יש לי שתי בנות: תמר, שמטיילת בדרום אמריקה, וליה, חובשת קרבית. הן בבת עיני, ואין מרגש יותר מלראות אותן צומחות לנשים צעירות. אני מקווה שהצלחתי לצקת בהן את הערכים והנחישות שיצקו בי הוריי".

פנאי: "הלב שלי נמשך אחרי ספרות טובה, תיאטרון וסרטים בסינמטק. לצערי, האינטנסיביות והטוטאליות מסיטות אותי מהעולמות האלו. קרה שבאמצע ביקור בהצגה נאלצתי לצאת בבהילות. זה מורכב, לעבור ברגע מאולם תרבות לעולם של שיטור, מבמות תיאטרון לזירות אמיתיות. אבל בקריירה מבצעית צריך ללמוד לחיות עם זה".

המלצה: "אני תמיד חוזרת למשוררת ויסלבה שימבורסקה. השירים שלה מאירים ברגישות את הקיום האנושי. יש לה ראייה חדה ומפוכחת, אך מלאה בחמלה".