למה אנחנו כל הזמן מוצפים, ומה אפשר לעשות נגד זה

עמרי גפן מומחה בתחומי השיתופיות, האמון, הגישור והמו"מ. שותף בקבוצת גומא גבים ומחבר הספר "עוצמת השיתופיות - מאגו סיסטם לאקו סיסטם"

"מרוב ישיבות ודיונים לא נשאר זמן לעבוד"... זו אמירה שנשמעת פעמים רבות בארגונים, בעיקר על ידי מנהלים.

מחקרים מצביעים על כך שאנחנו נמצאים באינטראקציה עם אחרים יותר מ-85% מהזמן שלנו. הכלים הטכנולוגיים שכוללים דוא"ל, ווטסאפ, זום וטימס ופלטפורמות שיתופיות נוספות, מייצרים מציאות שאנחנו מחוברים לעבודה עם הקפה הראשון של הבוקר ואל תוך הלילה. התוצאה של עודף השיתופיות היא פגיעה בעבודה, והצפה שמייצרת גם שחיקה.

תקופת הקורונה מעצימה את העומס, גם עם המגמה של התייעלות במעבר מישיבות של שעה לישיבות של חצי שעה. אנחנו מנסים להיות יותר יעילים על ידי דחיסת יותר ישיבות ליום העבודה.

בפועל זה גורם למעברים מהירים מעניין לעניין, לאינטנסיביות מתישה, ולקושי גדל להיות בנוכחות מלאה לאורך היום ובכל ישיבה. לעומס ולהצפה יש השלכות רגשיות ומנטליות שמסכנות את החוסן האישי והארגוני.

מחיר עודף השיתופיות הוא גם באובדן האנשים המוצפים. כל הארגונים כיום מוטרדים מאתגר שימור העובדים. ואחת השאלות היא - היא אם לוקחים בחשבון גם את זה?

אחת מהשפעות הקורונה היא שאנשים רבים הבינו שניתן לחיות אחרת, עם יותר זמן ותשומת לב למשפחה, וקיימת סבירות גבוהה שהם לא יישארו לעד במקומות עבודה שמייצרים עומסים גדולים מדי.

עד כמה זה בידיים שלנו? האם הכל תלוי בגורמים חיצוניים כמו מנכ"לים תובעניים או לקוחות שמצפים לזמינות מלאה?

כנראה שהרבה תלוי בנו, אך זו שאלה של אחריות ובחירה. היא דורשת בחינה מעמיקה של זהות ניהולית, תשומת לב לצרכים שלנו ושל העובדים שלנו, ותחושה שאנחנו ראויים לחיים בריאים ושפויים.

מה ניתן לעשות בפועל?

1. ליצור מראש לו"ז עם גבולות ברורים. הפסקות במהלך היום וסגירתו בזמנים קבועים מראש. כולנו ראויים לכך.

2. זיהוי הנטייה הטבעית שלנו להיות גם בישיבות שאנחנו לא נדרשים בהן והימנעות מכך. הנטייה נובעת מרצון טבעי להיות מעורבים, מ-FOMO, מהעדר בדיקה מראש לגבי מטרות הדיון ולעתים מרצון לבלוט ולהיות בכל מקום.

3. יצירת נורמות לגבי שיתופיות ואינטראקציות. מתי כן ומתי לא, ולצד זאת השקעה במערכות יחסים כדי לייצר שיתופיות יותר אפקטיבית.