עובדת העירייה שהפכה ספרייה מתפרקת בלוד לסיפור הצלחה עם עשרות אלפי מנויים

ב־2014, זמן קצר אחרי שיצא לאור הספר "מלכת היופי של ירושלים" והפך לרב מכר, אמיליה קודיש החליטה להזמין את מחברת הרומן שרית ישי לוי להרצות לקהל הספרייה העירונית בלוד. קודיש רק נכנסה אז לנהל את הספרייה המקומית, והציפיות שלה מהמפגש עם השם החם אז בספרות הישראלית לא היו בשמיים - אבל לכזאת מבוכה היא ודאי לא ציפתה. "ביום האירוע הסופרת הגיעה, העובדות ואני שם, אבל זהו. אף אחד אחר לא בא", היא נזכרת, ומוסיפה בהומור: "לפחות היה מפגש אינטימי".

שמונה שנים אחר כך האווירה האינטימית בספרייה אולי נשמרה, אבל הביקוש לאירועים שמארגנת קודיש וכמות המבקרים בין כתליה זינקו בגדול: מאז נפתחו בה 3 מועדוני קריאה שוקקים, עם מפגשים שבועיים שבהם משתתפים עשרות אנשים, הוקרנו בה סרטים (כולל פופקורן) לקהלים הולכים ומתרחבים, התקיימו מפגשים ספורתיים עם סופרים כמו אתגר קרת, והכי חשוב - מספר המנויים זינק מכ־3,000 בלבד ל־35 אלף.

כדי להבין איך הפכה הספרייה העירונית בלוד ממוסד זניח לסיפור הצלחה שסוחף את מגוון תושבי העיר ההטרוגנית, צריך להכיר את הטיפוס. קודיש, 54, עובדת עירייה ותיקה שגדלה בלוד, ראתה במקום הרבה יותר מחלל לספרים - אלא בית חינוכי שתפקידו לצמצם פערים בעיר שסועה ומורכבת. "זו עיר שהיא מיקרוקוסמוס ומצע אנתרופולוגי", מגדירה זאת קודיש. "בלוד יש מהכל - יוצאי חבר העמים ויוצאי אתיופיה; בני החברה הערבית; חברי גרעין תורני; חרדים ליטאים; חב"דניקים וגם אריתראים".

החזון שלה מהיום הראשון היה לפתוח את הדלת לילדי האוכלוסיות הללו: "בהתחלה צחקו על הפנטזיות שלי", היא מספרת, "אבל מאז כבר יש ילדים שממש גדלים פה. אני והצוות קוראים להם 'ילדי הספרייה'".

"התחלתי לעשות טררם"

הרומן של קודיש עם הספרייה העירונית התחיל הרבה לפני שנכנסה רשמית לתפקיד מנהלת המקום. היא נולדה בלוד להורים שעלו ממרוקו וטוניס, ובעצמה הייתה ילדת ספרייה שנהגה לשוטט בין מדפיה מדי יום: "גדלתי בדיוק כאן בשכונה, ואת רוב שעות אחר הצהריים ביליתי עם האנציקלופדיות בחדרי העיון", היא מספרת. "כשנכנסתי לתפקיד אפילו פגשתי חלק מהספרניות המיתולוגיות שזכרתי מילדותי, רק לאחרונה הן פרשו".

את הספרייה, שנקראת "לדורות", הקימה בשנת 1964 משפחת רוטשילד, וקראה לה על שם הפילנתרופית דורותי דה רוטשילד. כמו קודיש, תושבים רבים זוכרים את המקום בחיבה נוסטלגית, אבל הזמן עשה את שלו והשנים היפות של המוסד כמקום בילוי פופולרי חלפו - כפי שקורה ללא מעט ספריות עירוניות.

 המבנה הוותיק של ספריית ''לדורות'' במרכז העיר. ''אני נלחמת על עתיד הספרייה - אבל השלמתי עם המעבר'' / צילום: שירי דובר

עד שהגיעה אל קודיש, אז סגנית מנהל אגף משאבי אנוש בעירייה, ההצעה לנהל ולשקם את המוסד. "לוד עברה בשנים ההן טלטלה", היא מספרת, "במשך יותר מעשור כיהנה פה ועדה קרואה (במקום ראש עיר קבוע - ש"ד), וגם כשכבר הייתה לעיר תוכנית הבראה, משרד התרבות נמנע מלתת תקציבים לספרייה כל עוד אין בה מנהל - וכך התפקיד הוצע לי. מאז העיר שוקמה, וזה גם מה שמאפשר עכשיו להתמקד בקידום החינוך המקומי. האמת היא שכל השנים פזלתי לכיוון התפקיד, כך שמבחינתי זו סגירת מעגל".

כמי ששימשה בעבר אחראית על כלל מועדוניות הרווחה בעיר, לקודיש היו חלומות גדולים על תיקון פערים וקידום אוכלוסיות - אבל קודם היה עליה לפגוש את המציאות ולהתפנות לעשייה האפורה ביותר: שיפוץ המבנה המתפרק בלי תקציב ובלי כוח אדם. "כשהגעתי לפה המקום היה מוזנח, המעקות נראו זוועה והקירות לבנים וקרים", היא נזכרת. "לדלתות היו סורגים ששיוו להן מראה של כלא. אפילו מזגנים לא היו בכל החדרים. הצוות ואני התחלנו לשבת על הברכיים ולצבוע את המעקות והקירות".

במקביל הבינה קודיש שמעטים בעיר מודעים לקיומה של הספרייה: "אנשים שפגשו אותי ברחוב שאלו מה אני עושה היום, וכשהסברתי שאני מנהלת את הספרייה, הם תמיד נדהמו - עוד יש בלוד ספרייה?". בלי קמפיינים גדולים, החלה קודיש בשיווק מסיבי, דווקא ברגעי היומיום הקטנים: "הזכרתי את הספרייה בתור בקופת חולים, דיברתי עליה באטליז, בכל מקום ציינתי שיש בלוד ספרייה פעילה".

הפרסום דרך הרגליים, היא אומרת, היה קריטי: "לא כל התושבים כאן צורכים מדיה ורואים פרסומים ברשתות. יש פה הרבה משפחות משכילות, ולצדן יש הורים שלא יודעים קרוא וכתוב".

גם לבתי הספר ביקשה קודיש להיכנס כדי להפיץ את הבשורה: "נפגשתי עם צוותי הוראה, עם יועצות, הצטרפתי לקבוצות ווטסאפ. בלבול מוח, אבל צריך את זה. בשנתיים הראשונות לא הסתפקתי רק בסיורים בבתי הספר, בחלוקת פליירים, בהזמנת התלמידים ובמפגשים עם המנהלים והמורים - רציתי טררם גדול: כך למשל הוצאנו את הפעילויות מהספרייה וקיימנו אותן בשכונות המרוחקות; או שכשגיליתי שבאחד מבתי הספר ילדים בכיתה ה' לא יודעים לקרוא, יצאנו בתוכנית משותפת עם ההנהלה, עד שכולם למדו. המורים גם הגישו רעיונות לפעילויות עם התלמידים בספרייה, ותוגמלו באמצעות שוברים". הרעש של קודיש עשה את שלו די מהר: "כשהעירייה ומשרד החינוך והתרבות הבינו שאנחנו על הגל - הם התחילו להזרים כסף".

סרטים, פופקורן ושיעורי עברית

בשמונה השנים שחלפו מאז לקחה על עצמה את מושכות הספרייה, החזון של קודיש לצמצום פערים דרך הספרים כבר קורם עור וגידים. אל הספרייה מגיעים מדי יום ילדים מכלל שכבות האוכלוסייה, כשקודיש מתאימה לכל אחד מהם מענה אישי משלו. כך למשל, כשהגיעו לספרייה ארבעה אחים למשך שעות ארוכות כל יום - הבחינה קודיש שהם זקוקים ליחס שונה. "אלה היו אחים מהקהילה האתיופית שגרים באחת משכונות המצוקה. הבנתי שההורים חוזרים מאוחר, והספרייה משמשת עבורם כבייביסיטר". קודיש הזמינה את האחים למשרדה, שם הבינה שלמרות גילם המתקדם הם עדיין לא יודעים קרוא וכתוב, והחליטה ללמד אותם בעצמה.

זה לא היה המקרה היחיד שבו קודיש פרצה את גבולות התפקיד הפורמלי עבור ילדי העיר - כך היה גם כשפגשה בשכונה ילדה צעירה מהחברה הערבית, שהגיעה עם אמה לעיר לאחר שהוברחו אליה כדי להגן על חייהן. "דיברתי איתן, וכבר למחרת הילדה הגיעה לספרייה ועשתה מינוי. כשהבנתי עד כמה קשה המצב בבית, הזמנתי אותה ואת אמה אליי לארוחת שישי".

הרגישות של קודיש למי שזקוקים לעזרה נולדה כבר בשנות ילדותה בלוד. "כשהייתי בכיתה ז' הבחנתי בילדה אבודה על המדרכה ברחוב. היא סיפרה לי שברחה ממוסד סגור. לקחתי אותה למקלט בבניין שלנו, והבאתי לה שמיכה ואוכל. כשסיפרתי להוריי, הם הסבירו לי שחייבים לדווח עליה לרווחה. היא חיה אצלנו חודשיים עד שלקחו אותה. בהמשך הוריי החליטו שהם יהיו משפחת קלט לילדים כאלה. בכלל, אמא שלי בת 84, ועדיין פעילה ומתנדבת".

"לא אחכה שמישהו אחר יעשה"

כמו הבית שבו גדלה, גם הספרייה הפכה עם הזמן לכתובת עבור תלמידים שאינם מוצאים את עצמם במסגרת בית הספר. "היה פה ילד שעבר תהליך משמעותי ואפילו זכה בתואר 'מלך הקריאה' החודשי", מספרת קודיש על תלמיד נוסף שנכנס ללבה, "אבל אז הקורונה באה וטרפה את הקלפים. בוקר אחד, בדרך לעבודה, הבחנתי בו מסתובב ברחוב במקום להיות בכיתה. הוא סיפר שהשעו אותו. הודעתי לו שאת הזמן הוא יעביר בספרייה ולא ברחוב, ובאמת הוא הגיע לכאן מדי בוקר ועזר לספרניות".

בשלב הבא החליטה קודיש לרתום לפעילות גם את הסטודנטים המתגוררים בעיר, רבים מהם כחלק מפרויקטים של עמותות כמו איילים ואחרות: "אחת הסטודנטיות הציעה שהם יעזרו לתלמידים, ואמרתי לה שהיא מתפרצת לדלת פתוחה. הגענו יחד לכיתות והזמנו ילדים להגיע, להיעזר במחשב, ללמוד ולשחק, כשיש מי שעוזר ומלווה אותם, משהו שלא תמיד קיים בבית".

קודיש לא מסתפקת בקידום התלמידים בתוך בתי הספר עצמם ומסתכלת גם לטווח הארוך, במטרה להגביר בלוד חשיפה לאקדמיה. "הצטרפנו לעמותת מחשבה טובה יחד עם אוניברסיטת בר אילן, והבאנו תוכנית שבמסגרתה תלמידים מבקרים במרכז המוח באוניברסיטה במחיר סמלי. סוד ההצלחה הוא שיתופי פעולה. עם כל רעיון שעולה אני אומרת שאשיג את המימון - קודם תנו לי אנשים".

כל מה שאת מתארת פה, זה בכלל תפקיד של ספרייה עירונית?
"אני לא אחכה שמישהו אחר יעשה. גם הייתי הראשונה שהקרינה סרטים בעיר עם פופקורן, כי אין קולנוע בלוד".

לפצח את אתגר הקריאה

בעוד הספרייה הלכה ושגשגה, בחייה האישיים קודיש עברה שנים קשות. זמן קצר לפני פרוץ המגפה נפטר בעלה לשעבר: "עזרתי לטפל בו למרות שהייתה לו בת זוג. הוא אמר שאני נותנת לו כוח". במקביל היא התאוששה מסיבוך רפואי חמור בעצמה: "עברתי שלושה ניתוחים מצילי חיים בארה"ב. אמרו שאני נס מהלך".

גם בתקופה הקשה המשיכה קודיש בעבודתה בספרייה, אף שבתחילת הקורונה נאלצה להשבית את הפעילות. "אבל אז, כשכולם עוד היו בפאניקה, מיד התעשתתי והתחלנו בשת"פ עם מוניות לוד, שעשו עבורנו משלוחי ספרים לאנשים עד הבית. גם כשסגרו את האוניברסיטאות, דאגתי לסטודנטים ובשקט בשקט הזמנתי אותם. בהמשך הצטרפו סטודנטים לרפואה שמתגוררים ברהט, נתתי להם בשבתות את המפתחות, שייכנסו וישבו ללמוד בנוחות".

בין האתגרים שקודיש עדיין מתאמצת לפצח נמצא למשל עידוד הקריאה בקרב האוכלוסייה הערבית: "בעזרת תמרה, ספרנית מהחברה הערבית, החלטנו לחזק את הרכש של ספרים בשפה. אז בינתיים יש לנו ספרים בערבית, אבל עדיין אין מספיק קוראים".

אתגר נוסף הוא בני הנוער בעיר. "יש נוער שקורא, אבל לא הרבה לצערי", היא אומרת, ״קשה להטמיע תרבות קריאה בגיל מאוחר. למשפחות אני אומרת - שימו בסלון ספרים. ככה יוצרים תרבות. בגרעין התורני למשל כולם קוראים - יש 12 מינויים לכל משפחה".
בינתיים היא מוצאת נחמה בדמות מועדוני קריאה ששמם כבר יצא למרחוק. "כשהקמתי מועדון לז'אנר הרומן הרומנטי", היא מספרת בגאווה, ״אמרו לי שזה לא ילך. אבל אני טענתי שאני מכירה את הקוראים שלי. והנה, היום למועדון מגיעים אלינו אפילו מנתניה, מאשקלון ומגן יבנה".

העתיד מעורפל

לאחרונה קודיש מוטרדת מעתיד הספרייה. לאורך 60 שנות קיומה פועלת הספרייה מבניין במרכז העיר, אלא שסלילת כביש עוקף לוד ופרויקט תמ"א, מחייבים העתקת הספרייה למבנה חלופי. בינתיים היא עוברת למקום זמני. "אני נלחמת על הספרייה", היא מציינת, "אבל כבר השלמתי עם המעבר".

חשוב לה מאוד להישאר במרכז העיר, "גם אם בתנאים פחות טובים. הציעו חלופות, אבל חשוב לי שנהיה במרכז כדי שהילדים ימשיכו להגיע".

איפה תהיי בעוד חמש שנים?
״לא פה״, היא מחייכת. "אני אהיה במקום אחר, אבל רק כזה שגם בו אוכל להשפיע".

אמיליה קודיש (56)

אישי: בזוגיות, אמא לשלושה וסבתא לחמישה, מתגוררת בלוד
מקצועי: בשמונה השנים האחרונות מנהלת הספרייה העירונית "לדורות" בלוד. בעלת תואר שני במדעי המדינה ותעודת ספרנות ומידענות. עובדת עיריית לוד זה 27 שנה
עוד משהו: חובבת שחייה בסגנון TI ועיצוב עוגות