החברה הערבית | טור סופ"ש

הכאוס בחברה הערבית ממשיך באין מפריע. והשלטון? עוצם עין בכל תחום והיבט

אובדן הריבונות במגזר הערבי מכה שורשים - החל מסכסוכי חמולות במערכת החינוך, דרך תקיפת שוטרים ועד פולגימיה ממוסדת • כל זה לא מניע את הרשויות לטפל בשורש הבעיה • מה עוד צריך לקרות כדי להבין שחבית הנפץ לא תתפרק מעצמה? "תחשוב טוב יהיה טוב" היא לא תוכנית עבודה

עימותים במזרח ירושלים / צילום: Associated Press, Mahmoud Illea
עימותים במזרח ירושלים / צילום: Associated Press, Mahmoud Illea

הסיפור הבא הוא לא יאומן כי יסופר, אך אין ברירה אלא לספר אותו. פסק דין שניתן לפני מספר ימים חשף תיבת פנדורה לאירועים ומעשים שקשה להאמין שמתרחשים במדינת ישראל. המדובר בהליך בבית הדין לעבודה שעסק בטענת איש חינוך מן המגזר הבדואי, לפיה מנהל בית ספר בעיר רהט מונה על ידי משרד החינוך בניגוד למינהל התקין.

במסגרת ההליך, התברר שהבעיה הרבה יותר עמוקה ומדאיגה מאשר מינוי ספציפי של מנהל בית ספר. "מכלול הראיות שהובאו לפנינו עולה תמונה עגומה ומדאיגה ביותר", כתבה השופטת רחל גרוס מבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע. "בעת הליך בחירת מנהלים וסגני מנהלים במגזר הבדואי ולענייננו בעיר רהט, נאלץ משרד החינוך להתמודד עם מקרים של איומים על חייהם של המתמודדים והמנהלים שנבחרים או שכבר מכהנים בתפקיד. כל זאת לצד אלימות פיזית ובכלל זה שריפת כיתות, כאשר המנהל שנבחר אינו תואם את ה’נוף הפוליטי/שבטי’ בבית הספר".

המקרה הנוכחי הוא רק קצה הקרחון. הכשל הוא לכל האורך והרוחב: החל מאיחוד משפחות עם נשים פלסטיניות, דרך פוליגמיה ממוסדת, דיני תכנון ובנייה כהמלצה בלבד, הונאה נרחבת באחוזים מבהילים של הביטוח הלאומי וכמובן נשק לא חוקי שמסתובב בערים הערביות ללא כל מפריע.

מלחמת החמולות במערכת החינוך

במסגרת האירוע ברהט, נחשף מכתב של מנהל אגף החינוך בעיר, שכתב לבכירים במשרד החינוך: "הודעתי לראש העיר שהמצב בשכונה 3 בין משפחת אבו גאנם לבין משפחת נסאסרה מתוח ונפיץ מאוד, במיוחד אחרי השריפה האחרונה. בישיבה שלי עם משפחת אבו גאנם גיליתי כעס רב על כך שהולכים למנות את אמיר אלנסאסרה כמנהל בית הספר, בו בזמן שהובטח להם שהמנהל יהיה ממשפחת אבו גאנם. לכן, הם לא יסכימו בשום פנים ואופן למינוי אמיר, יהיה המחיר אשר יהיה. ברצוני להבהיר שכל מינוי ממשפחת נסאסרה או אבו גאנם הוא פוטנציאל לסכסוך אלים ושפיכת דמים בשכונה.

אציין שנשרפו הלילה כליל שש כיתות בבית ספר אבו עוביידה כפי שהזהיר מנהל בית הספר". אנו מדברים על האנשים שאחראיים על חינוך ילדים וילדות, כן?
מנהלת "תחום רווחה ומינוי מנהלים" במשרד החינוך העידה בחשש אודות הליך מינוי מנהלי בתי ספר במגזר הערבי. "אלו דברים שקיימים בכל מקרה גם אם הוא היה נבחר או לא", סיפרה על דוכן העדים. "דברים אלו תמיד מועלים גם בכל מכרז במגזר הערבי הדתי. במגזרים מסוימים, הטענות האלה מועלות כל הזמן, הנושא של חמולות ונקמות ואנחנו משתדלים לא להתייחס לזה, זה לא שיקולים שלנו. השיקולים שלנו מקצועיים".

בחקירתה בבית הדין לעבודה, נשאלה אותה בכירה האם היא מודעת למה שמתרחש ברהט, תוך התייחסות למקרים נקודתיים: "את יודעת שנבחרה מנהלת בית ספר ואיימו לשרוף את בית הספר אם היא תקבל את הניהול, ואז היא נאלצה לפרוש וגם בית הספר לא נפתח?". הבכירה השיבה: "אני זוכרת משהו".

המפקח מטעם משרד החינוך על בית הספר נאלץ להעיד גם הוא במסגרת ההליך. השופטת גרוס ציינה עד כמה עדותו הייתה מהוססת, ועד כמה הוא פחד לפצות את פיו ולספר את האמת אודות המלחמות האלימות סביב מינוי מנהלים בכל המגזר הבדואי. כך למשל, צוין בפסק הדין כי "ניכר היה שהמפקח מתקשה לומר לבית הדין את האמת הידועה לו על סוגיית האלימות והשבטיות העולה לעיתים בעת מינוי מנהלים בעיר רהט". אולם, יש לציין שלבסוף הוא הודה שהתופעה קיימת בכל המגזר הבדואי.

בינתיים, עצימת העין השלטונית ממשיכה

"אנו ערים לקושי העצום עמו מתמודד משרד החינוך", כתבה השופטת גרוס בפסק הדין אודות המקרה ברהט. "המשרד נדרש להתמודד עם מקרים של איומים על חייהם של מתמודדים ומנהלים שנבחרים, או שכבר מכהנים בתפקיד וכן עם אלימות פיזית ובכלל זה שריפת כיתות, ואין צורך להכביר מילים על כך. ואולם, אין לקבל מצב בו האיומים, האלימות וסוגיית השבטיות הפוליטית תהווה חלק משיקולי ועדת היועצים, תוך מסווה כי מדובר בוועדה ששיקוליה הינם מקצועיים בלבד".

אם כך מתמנים אנשי החינוך - אותם האנשים שאמורים לחנך את הדור הצעיר לשמירה על החוק ולחיים נורמטיביים וערכיים - מה הפלא שמדינת ישראל מאבדת את שליטתה על שטחים הולכים ונרחבים לטובת הכאוס? עצימת העין השלטונית ממשיכה בכל תחום ובכל היבט.

לאחרונה פורסם שכרבע מכלל אזרחי ישראל הערבים הלומדים באקדמיה בוחרים לעשות זאת במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית. כבר ב-2012 מכון המחקר והמידע של הכנסת מצא כי "כיום לומדים באוניברסיטת חברון מאות סטודנטים ישראלים לתואר ראשון בתחומי החינוך וההוראה. מספרם הכולל של הסטודנטים הישראלים הלומדים במוסדות להשכלה גבוהה ברשות הפלסטינית בכל תחומי הלימוד - רובם הגדול בשתי האוניברסיטאות שבג’נין ובחברון - נתון בעלייה מתמדת, והוא מוערך כיום ב-1,300 סטודנטים". ב-2019 המספר כבר עמד כ-7,500 סטודנטים. לטענת אבי שליו ב־Ynet, כעת המספר נע בין 9,000 ל-15,000.

קשה לעכל עד כמה המצב מופרע. המחנכים של ילדי ישראל לומדים כיצד לחנך באוניברסיטאות בג’נין ובחברון. אותן אוניברסיטאות שמהן יוצאים פעילי גי’האד בקצב מסחרר ומדמם.

זו דוגמה בלבד לכאוס ששולט במגזר הערבי ובמגזר הבדואי תחת עינו המנמנמת של השלטון הישראלי. הציפייה שהמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט יצליחו להתמודד עם התופעה - היא "קו בר לב המודרני". גם אם המערכת תצליח להגביר (והיא לא) את האכיפה פי 2-3, וגם אם הענישה תוחמר דרמטית (והיא לא), עדיין מדובר בקצף על פני המים ובטיפול בתסמינים ולא בבעיית השורש. מבצע "שומר החומות" הייתה קריאת השכמה למערכת, אך נראה שבכירי המערכת כיבו את ההתראה וחזרו לישון.

לא אחת אנו מצפים שמערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט יעשו "הוקוס פוקוס" ויפתרו את בעיות העומק של מדינת ישראל באמצעות כתב אישום או בחריצת גזר דין. אולם המציאות היא אחרת. עם כל הביקורת, וצריכה להיות לא מעט ביקורת, על המערכת - האתגר גדול עליה בעשרות מונים.

מערכת אכיפת החוק יכולה לטפל, בהצלחה מוגבלת, בעבריינות כאשר היא מהווה חריגה מובהקת מן הנורמה, וכשיש לה לגיטימציה ציבורית רחבה. המדינה יכולה לטפל בעבריין סורר כאשר סביבתו מתנערת ממנו, במיוחד כשמדובר באירוע חריג מאוד. ככל שיש יותר עבריינים וככל שיש לגיטימציה רחבה יותר לפעולות העברייניות, היכולת של המדינה להפסיק את מכת המדינה הולכת ומידלדלת עד כדי אובדן מוחלט של המשילות והריבונות.

מציאות הזויה בדרך לאובדן הריבונות

רוב צורכי האקטואליה כנראה לא שמעו על כך, אך השבוע התרחש אירוע מזרה אימה נוסף ברחובות עיר הבירה של ישראל, זאת על רקע מותו של חשוד ביידוי אבנים על כוחות הביטחון בהר הבית לפני כחודש. מסע הלווייתו כלל התפרעויות קיצוניות וחריגות של המוני ערבים ממזרח ירושלים. ההתפרעויות כללו זריקת בלוקים מגגות, זיקוקים בכינון ישיר, שימוש בסלעים, פלטות וברזלים כיד הדמיון והמתפרעים. המשטרה הצליחה לעצור 11 חשודים מתוך המוני המתפרעים, אולם השופט ציון סהראי מבית המשפט השלום בירושלים שיחרר את כל החשודים - חרף בקשת המשטרה להאריך את מעצרם בשבעה ימים.

השופט סהראי קבע שמדובר בחשדות לביצוע עבירות חמורות ביותר, שאין להקל ראש בהן. עם זאת, הוא קבע: "החומר שצורף לעיוני לא מגבש חשד סביר בעוצמה הנדרשת וזאת לנוכח העובדה שהחשד הסביר מבוסס אך ורק על הימצאותם במקום, הא ותו לא".

סהראי נקלע למציאות הזויה. המשטרה תפסה 11 חשודים מתוך התפרעות מוחלטת ברחובות ירושלים שבנס הסתיימו בפציעות קלות בלבד של השוטרים. אולם למשטרה לא הייתה כל ראיה נגד החשודים מלבד עצם הימצאותם במוקד ההתרחשות. המשטרה חשפה בכך את אוזלת-ידה ואת הכשל הממסדי באובדן הריבונות במזרח ירושלים. לא נראה שאוזלת-היד מרגשת מישהו בצמרת.

בשורה התחתונה, מקרים אלו ממחישים שהאסטרטגיה הישראלית היא לעצום עיניים. זה נכון ברהט וזה נכון במזרח ירושלים וזה נכון גם בגליל. מה שאנחנו לא יודעים - לא יכאב לנו.