רגולציה אינסופית: כך הפך מהנדס העיר לגננת

הכותבת היא מהנדסת העיר בית שמש

בשבוע שעבר, לאחר 60 יום של המתנה בסבלנות, קיבלתי סוף סוף התייחסות ממשרד הבריאות לבקשה להיתר לאחד מבתי הספר שאנחנו בונים בעיר. זהו אחד מ־15 מוסדות הנמצאים בבנייה ברגעים אלו ממש. בית שמש היא עיר בתנופת בנייה שאין דומה לה בישראל והיקף צרכי הציבור והחינוך הנדרשים בה עולה מעל לכל דמיון.

לא משנה כמה אבנה מהר, לא אספיק לעמוד בפער. אבל התייחסות משרד הבריאות לבקשה להיתר לבית הספר הדחוף כללה דרישה לפירוט מערך חלוקת המזון בבית הספר, תוספת מזגנים, תוספת אסלה והערות לעניין ריהוט בחדרי המורים והצוות. תצחקו תצחקו, אבל זה מה שהופיע במסמך.

הערות נוספות שקיבלנו נגעו לגודל החלונות ולגודל החצרות. מעבר לעובדה כי אדריכל התוכנית יודע לתכנן חלונות גם בלי התייחסות משרד הבריאות, כבר נדרשנו לסוגיה זו בהליך דיון מול משרד החינוך עצמו. כפל מבצעים: החלמאות הרגולטורית אין לה סוף, ואנחנו מהנדסי הרשויות והצוותים המקצועיים שלנו כלואים באין מושיע.

הרבה מדובר על עיכוב וסחבת בהוצאת היתרי בנייה, אוהבים להטיל את מלוא הרפש עלינו - הוועדות המקומיות - ולהאשים אותנו במצב. אבל למה יש סחבת? הסיבות שונות ומשונות, על אחת מהן לא מדברים אף פעם והיא איננה קשורה בוועדות המקומיות כלל.

היתר הבנייה - כלבויניק של כל רגולציה

לכאורה זה פשוט: היתר בנייה הוא תוצאה ישירה של תוכנית. למעשה, עולם המשפט מתייחס להליך הרישוי כאל פרוצדורה טכנית בלבד. מהנדס העיר באמצעות מחלקת הרישוי אמור לבדוק שהבקשה להיתר איננה חורגת מזכויות הבנייה שנקבעו, מגובה הקומות, מקווי הבניין, מהשימושים המוצעים, שהבניין מציג אדריכלות ותכנון ראויים, משתלב היטב ברחוב ותורם לשכונה, וזהו.

אבל במציאות ולאורך השנים הפך היתר הבנייה לכולבויניק של כל רגולציה אפשרית, גם כזאת שבכלל לא צוינה בתוכנית. אנחנו, מהנדסי העיר, הפכנו לגננת האחראית להטמעת כל אלו ועוד, מבלי שיש לנו באמת יכולת ובניגוד מוחלט לתכלית לשמה הוא קיים.

כל מי שקידם היתר בנייה בחייו יודע כי עליו לעבור שרשרת גורמים מאשרים: פיקוד העורף, רשות הכבאות וההצלה, רשות מקרקעי ישראל, תאגיד המים העירוני ובמבנים המשלבים מסחר או פונקציה ציבורית, נדרשים גם אישור משרד הבריאות, חינוך ו/או הגנת הסביבה. אישורים אלו עשויים לעכב את היתר הבנייה בחצי שנה ולעתים יותר, התיקונים הנדרשים מטעם גורמי חוץ אלו גם הם מעכבים את קידום ההיתר ושולחים את המגישים הלוך ושוב וחוזר חלילה.

גם במקרים שבהם קבעו התקנות מגבלת זמן להתייחסות גורמים אלו או חובת היוועצות בלבד ולא אישור, אינני יכולה כמהנדסת עיר להתעלם מהם באמת. האחריות הפלילית והמשפטית שעלולה להיגזר מההחלטה שלי לוותר עליהם תונח על כתפיי בלבד. טרם נתקלתי במהנדס עיר שיסכים לקחת אחריות ולהנפיק טופס אכלוס או היתר בנייה בלי שכל הנחיות כיבוי אש/רמ"י/פקע"ר יוטמעו בבקשה במלואן. בהיעדר גיבוי משפטי לעמידה בהוראות התקנות, אף אחד מאיתנו לא ייקח אחריות.

אין כל מחלוקת כי בטיחות, ביטחון חיבורי מים חשמל והתגוננות אזרחית אינן סוגיות של מה בכך, אבל הרגולציה הזו איננה חלק מחוק התכנון והבנייה וגם לא מתקנותיו, היא איננה קבועה בתוכניות שמהן נגזרים ההיתרים. רוב רובה נולד מכוח חקיקה מקבילה כמו דיני מקרקעין, חוק אוויר נקי, חוק התגוננות אזרחית, פקודת בריאות העם, חוקים שונים שנועדו להגנת הסביבה ועוד ועוד, ורובה איננה רלוונטית כלל לשלב הקמת המבנה אלא לאחריו.

אף קבלן לא שוכח לבנות ממ"ד

וזה רק במישור המשפטי. במישור המעשי, עוד לא שמעתי על קבלן שהקים בניין ושכח לייצר בו תשתיות מים, או שלא הוקמו בו ממ"דים. טרם שמעתי גם על בניין שקם ולא ניתן היה לחבר אותו לחשמל. יתרה מזאת, תאגידי המים, חברת החשמל וגם אישורי בטיחות ניתנים חדשות לבקרים לבניינים לא חוקיים אשר הוקמו בלי היתרי בנייה כלל. למעשה, ערים וכפרים שלמים הוקמו כך בלי היתרים, וראה זה פלא, הרשויות הללו מצאו לנכון לחבר את כולם , או לחילופין למנוע את פעילותם ולקנוס אותם עד לתיקון הליקויים, כל זה בלי שום מחלקת רישוי ובלי מהנדסי ערים.

אל תספרו לי שאם בודק בקשות להיתר לא חיכה 90 יום להתייחסות כב"א ואישור משרד הבריאות יקום פה בניין שאינו מתפקד. המציאות מלמדת אותנו אחרת והשטח יודע לעבוד.

בימים שבהם רעיון הרישוי העצמי עולה שוב לסדר היום, צריך לומר - כל אלו הם דברים שניתן להוציא משלב היתר הבנייה לאלתר ולבטלם בחקיקה פשוטה. רישוי עצמי אין משמעותו הסרת אחריות שלנו מהנדסי הערים אלא לקיחת אחריות משותפת שלנו ושל מגישי הבקשות. אם אדריכל חותם שהתכנון שלו תואם תקנות על כל סוגיהן, שהקרקע היא אכן בבעלותו, שהממ"ד שתכנן תואם להנחיות הנדרשות ושמערכות המים והביוב מתאימות למערכות העירוניות - מבחינתי מכאן זה עליו, שייקח אחריות.

הציפייה שאנחנו, מהנדסי הרשויות, עם הצוותים הדלים שעומדים לרשותנו, נטייב את כל אלו מול יועצים ייעודיים מכספי הרשות, היא גישה שמעודדת חוסר אמון קבוע בין מגישים לרשויות, הוצאת כספים מיותרת, טירוף מערכות ופינג פונג אינסופי באישור היתרים.

אין ספק שיש דרכים רבות לייעל את הליכי הרישוי ולקצרם, אבל ההאשמה הבלתי פוסקת של הוועדות המקומיות בעיכוב ההליכים מתעלמת מהקשיים המובנים בכלל התהליך עצמו.

ניקוי באומץ של רגולציה כפולה, הרחקה מודעת של גורמים שאין להם דבר וחצי דבר עם הליך הבנייה כפי שהתכוון אליו המחוקק, קביעת מועדים קצובים בזמן וגיבוי משפטי מוחלט לכל אי עמידה בהם ולבסוף הטלת אחריות על מגישי הבקשות עצמם תוך מתן אמון בהם ועבודה יעילה ומשותפת - שיפורים מעטים אלו יעשו פלאים להליכי הרישוי ולקיצור של לא מעט מהסחבת הקיימת.