כך הפכה חברת שמיר אופטיקה ל"נערת הפוסטר" של התעשייה הקיבוצית

מכירת מחצית ממפעל העדשות של שמיר היא האקזיט הגדול ביותר שביצע אי-פעם קיבוץ יחיד, ומשקפת הון של מיליוני שקלים לכל אחד מחבריו • העסקה, שנחשפה בגלובס, היא החוליה האחרונה בשרשרת של מכירות מפעלים שהפכו את הקיבוצים ליצרני אקזיטים סדרתיים • אצלם, בניגוד להייטק, התמורה מתחלקת באופן שוויוני בין מאות חברי הקיבוץ

קיבוץ שמיר / צילום: commons.wikimedia
קיבוץ שמיר / צילום: commons.wikimedia

הנוף הפסטורלי האופף את קיבוץ שמיר שלמרגלות רמת הגולן, לא הרחק מקריית שמונה, אינו מרמז על הדרמה האדירה שחוו השבוע חברי הקיבוץ. ביום רביעי חשף גלובס כי הקיבוץ מכר תמורת מאות מיליוני דולרים את יתרת החזקותיו (50%) בחברת שמיר אופטיקה, שהוקמה לפני חמישים שנה ומפתחת ומייצרת עדשות ראייה.

שווי החברה שלפיו בוצעה מכירת החזקות הקיבוץ לקונצרן האופטיקה אסילור-לוקסוטיקה (EssilorLuxottica) האירופי נשמר בחשאיות מירבית, אך לפי ההערכות שפורסמו הוא נושק למיליארד דולר - האקזיט הגדול ביותר שביצע קיבוץ בודד אי-פעם (השליטה בחברת מוצרי ההשקיה נטפים נמכרה אמנם לפי שווי גבוה יותר, אך רק מקצת מהתמורה באותה עסקה זרמה לידי הקיבוצים שהחזיקו בחברה).

שמיר אופטיקה / צילום: ערן הרדוף, ויקימדיה
 שמיר אופטיקה / צילום: ערן הרדוף, ויקימדיה

מכירת המניות, שתזרים עד חצי מיליארד דולר לקופת הקיבוץ, משקפת שווי של יותר ממיליון דולר לכל אחד מחברי הקיבוץ שמונה כ-450 חברים. היא גם מעידה שוב על הצלחת התעשייה הקיבוצית להפוך למנוע משומן של יצירת אקזיטים, שני כנראה רק לתעשיית ההייטק המקומית.

אלא שבניגוד למכירה של חברות יוניקורן טכנולוגית בידי מספר יזמים צעירים וקרנות הון סיכון, במקרה של הקיבוצים, תמורת המכירה מתחלקת באופן שווה בין כמה מאות חברי הקיבוץ - מה שמעניק לאקזיט צביון סוציאליסטי יוצא דופן בעולם העסקי.

במקרה של חברי שמיר, הללו "מסודרים" יפה כבר מהמימוש הראשון של מניות הקיבוץ בשמיר אופטיקה, לפני יותר מעשור, עת נמכרו מניות לידי אסילור לפי שווי חברה של 260 מיליון דולר (כשליש עד רבע מהשווי הנוכחי). בנוסף, שולט הקיבוץ בחברת שלא"ג תעשיות (60%), העוסקת בייצור בדים לא-ארוגים ונסחרת בבורסה בת"א לפי שווי של כ-430 מיליון שקל.

חלק מסודות ההצלחה העסקית של הקיבוץ נחשפו בכתבה שפרסם גלובס לפני כמעט 20 שנה, אז סיפר עוזי צור, מי שעמד בראש ההנהגה הכלכלית של שמיר, כי "הרעיון הקיבוצי במתכונתו ההיסטורית לא עמד במבחן הזמן, וצריך היה לעשות בו התאמות ושינויים. כיום זו עדיין קהילה שיתופית, אבל ברמה יותר נמוכה שמשתקפת בעיקר בבעלות על נכסי הייצור".

במודל של שמיר, שתקף כנראה לרוב הקיבוצים המשגשגים, התקציב השוויוני לחברים, אסיפת הקיבוץ, הלינה המשותפת וההסתמכות על חקלאות - הם היסטוריה. במקומם קיים שכר דיפרנציאלי, הנהלה כלכלית מקצועית ומפעלים תעשייתיים. צור הדגיש בזמנו כי "מה שמאפיין את שמיר זו ההפרדה בין הקהילה למפעלים, שמאז 1992 מתנהלים כמערכת כלכלית נפרדת מהקיבוץ ששולט בהם".

שמיר הופרט בזמנו במודל "רשת ביטחון", שנועד להבטיח חינוך ובריאות לכל חבריו. על פי מודל זה, משכר הברוטו של החבר מנכים הפרשות סוציאליות ומסי קהילה פרוגרסיביים, שנועדו לקיים את "הרשת" ואת מערכת הסיוע ההדדית.

שמיר אופטיקה - הנציגה הקיבוצית בנאסד"ק

שמיר אופטיקה הפך השבוע ל"נער הפוסטר" של התעשייה הקיבוצית, שבשנים האחרונות נמכרו מקרבה מספר דו-ספרתי של מפעלים, בדרך כלל לגופי ענק מתחרים מחו"ל או לקרנות השקעה בתמורה של עשרות עד מאות מיליוני דולרים. בחלק מהמקרים, כמו של שמיר, נטפים (קיבוץ חצרים), טבעול (לוחמי הגטאות) או אבן קיסר (שדות ים), הפכה המכירה את כלל חברי הקיבוץ למיליונרים של ממש. 

 
  

החברה, שמוכרת על-פי ההערכות בהיקף של מאות מיליוני דולרים בשנה, פעילה בעשרות מדינות ומעסיקה אלפי עובדים ברחבי העולם. הכנסותיה, רובן ככולן, מקורן מפעילותה בחו"ל. בשנת 2005 הייתה שמיר אופטיקה לנציגה הראשונה של הקיבוצים שהונפקה בנאסד"ק. 

הדרך העסקית של התעשייה הקיבוצית הולכת עשרות שנים אחרונה וידעה בעבר גם משברים קשים. גורם בתעשייה הסביר לאחרונה לגלובס את סוד הצלחתה בתהליכי ההפרטה שעברו רבים מהקיבוצים בעשורים האחרונים, בגאות המתמשכת בשווקים וברצונם של החברים "לראות כסף" מהנכסים המשותפים, לצרכים אישיים ולהבטחת עתיד ילדיהם.

כמו במקרה של שמיר אופטיקה, גם העסקה הגדולה ביותר של חברה המשתייכת לתעשייה הקיבוצית בוצעה בשני שלבים. בתחילת 2011 מכרו הקיבוצים חצרים, מגל ויפתח את השליטה בחברת ההשקיה נטפים לידי הקרן הזרה פרמירה לפי שווי של 870 מיליון דולרים. נטפים, שהביאה לעולם החקלאות את בשורת הטפטפות, הוקמה באמצע שנות ה-60 על רקע המחסור הכרוני של מים בישראל. 

שש שנים לאחר עסקת הענק, נמכרה שוב השליטה בחברה, הפעם בשווי כפול, לתאגיד מקסיקני בשם מקסיכם (שכיום נקרא אורביה), שמחזיק 80% מהמניות כשהיתרה נותרה בידי חצרים. 

עד למכירת נטפים, מי שהחזיקה בתואר העסקה הקיבוצית המשמעותית ביותר, שפתחה את הדלת לעסקאות הרבות שבאו אחריה, הייתה טבעול, יצרנית תחליפי בשר צמחוניים וטבעוניים מקיבוץ לוחמי הגטאות. זו נמכרה בשנת 2010 לענקית המזון המקומית אסם לפי שווי של 1.1 מיליארד שקל.

"כלכלה רגילה שכבר לא דורשת בירור"

עסקת טבעול ודומות לה שנחתמו בהמשך "פתחו" לקיבוצניקים את התיאבון. יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, יונתן בשיא, הסביר בזמנו כי "מכירה עומדת על הפרק רק כשיש לכך סיבה: במקרה אחד חברי הקיבוץ רוצים לממש החזקה כדי לקבל בונוס, ובמקרה אחר זה מפעל שזקוק למזומנים והגיע למסקנה שיוכל לעשות זאת באמצעות הכנסת משקיע. ההבדל היום ביחס לעבר הוא שאם לפני 15 שנה זה נחשב למשהו שדורש בירור רעיוני, היום זה נעשה כחלק מכלכלה רגילה".

אקזיט קיבוצי ענק נוסף שייך לחברה אבן קיסר , של קיבוץ שדות ים. החברה שהוקמה בשנות ה-80 מתמחה בייצור משטחי קוורץ למטבחים וחדרי אמבטיה. בשנת 2012 הונפקה אבן קיסר בנאסד"ק לפי שווי של 356 מיליון דולר, כשהקיבוץ נותר בעל השליטה בה.

בניין מפעל אבן קיסר , קיבוץ שדות ים / צילום: עינת לברון
 בניין מפעל אבן קיסר , קיבוץ שדות ים / צילום: עינת לברון

בשנת 2014, לאחר נסיקת החברה לשווי של 1.7 מיליארד דולר, ניצל הקיבוץ את הגאות ומכר מניות ב-265 מיליון דולר (קרוב למיליארד שקל). העסקה יצרה מיליונרים חדשים בקיבוץ, אבל גם הובילה למחנאות ומחלוקות בין חבריו, שהתעשרו במיליוני שקלים רבים כל אחד. כך או כך, התזמון של מכירת המניות התברר בדיעבד כאופטימלי, שכן מחירן צנח מאז ביותר מ-80%.

עסקה אחרת של מכירת חברה בורסאית שהנפיקה בבורסה, הפעם בת"א, הייתה של סולבר מקיבוץ חצור, מפעל לייצור מוצרים מבוססי סויה, שנמכר לחברת CHS האמריקאית תמורת 130 מיליון דולר.

עסקה זו שבוצעה בשנת 2011, הפכה במהירות לאחת הכושלות שנעשו בשנים האחרונות בענף המזון. שנתיים לאחר העסקה נאלצה סולבר לבצע ריקול (Recall) לחלק ממוצריה, שהסב לה הפסדים כבדים. CHS מכרה את את פעילות ייצור החלבון, הרווחית והמרכזית של החברה, ונאלצה כמה שנים לאחר מכן, ב-2016, למכור את מפעל סולבר באשדוד במיליוני שקלים בודדים. 

למי מהקיבוצים לא בוער לעשות אקזיט?

ערן בן-שושן, מנהל משותף בדולפין בית השקעות וחבר ההנהלה הכלכלית בקיבוצו, עין כרמל, אמר לאחרונה לגלובס כי הוא מבחין ש"קיבוצים שעושים אקזיטים, הם לפעמים דווקא אלה שפחות עשירים". לעיתים, לדבריו, הצורך באקזיט נובע מכך שהאוכלוסיה הבוגרת בקיבוץ פשוט רוצה "להיפגש עם הכסף", כדי לעזור לילדים לרכוש בתים.

לדבריו, דווקא קיבוצים עשירים מאוד בזכות מפעלים משגשגים (משמר העמק, דליה, בארי ואחרים) כלל לא רוצים לבצע אקזיט. מפעל מצליח מייצר להם תזרים בטוח, מעניק לתושבי הקיבוץ רווחה, ולא אחת גם מותיר את מי שמקבלים צ'ק של מיליוני שקלים, עם דאגות איך להשקיע בצורה חכמה את הסכום למען הדורות הבאים. אחרי הכל, כשהוא כרגע מושקע במפעל מצליח, הוא כבר מייצר להם גב כלכלי ובמידה רבה שקט נפשי.

עדות להתבגרות העסקית שעברה על הקיבוצים, ניתן למצוא בהצעה שקיבל קיבוץ יזרעאל בעשור הקודם לרכישת השליטה בחברת מיטרוניקס , יצרנית רובוטים לניקוי בריכות, מתאגיד הייוורד (Hayward) האמריקאי לפי שווי של 345 מיליון שקל לחברה.

אסיפת החברים התכנסה והחליטה לסרב. ההחלטה התבררה בהמשך כמוצלחת לנוכח נסיקת מניית החברה הנסחרת בת"א במאות אחוזים בזכות הצלחתה העסקית. יזרעאל מכר בהמשך נתח של עשירית מהחברה תמורת 235 מיליון שקל, ונותר עדיין בעל השליטה (56% מהמניות) בחברה ששווה כיום בבורסה 5.5 מיליארד שקל ונחשבת לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של התעשייה הישראלית.

צרו איתנו קשר *5988