הציבור הערבי יגיע הפעם לקלפי רק אם ירגיש שיש אופק, ולא בגלל חשש מנתניהו

לראשונה מאז ההכרזה על הבחירות, מזהות המפלגות הערביות מגמת עלייה באחוז ההצבעה בחברה הערבית. חרף המבצע בעזה, נראה שהמוטיבציה של האזרחים הערבים להצביע לא מורגשת בסקרים, או לכל הפחות לא פגע במגמת העלייה, שייתכן שהיא רק בתחילתה.

במהלך סבבי הבחירות שהיו כאן בשלוש השנים האחרונות, הייצוג הערבי בכנסת הגיע לשיאו כשאחוז ההצבעה עמד על כ-65% בחברה הערבית. אולם, בבחירות האחרונות, לאחר הריצה העצמאית של רע"ם, אחוז ההצבעה לא עבר את ה-47%, ומאז היציאה לבחירות הוא עומד בסקרים על 40%. במצב כזה יש אפשרות סבירה שהגוש של נתניהו יצליח להגיע ל-61 מנדטים.

למרות האיבה הקשה, ברע"ם ובמשותפת מבינים שהם לא מעוניינים לתרום למימוש תסריט זה. לכן, הם מנהלים קמפיין בחירות פוזיטיבי בין המפלגות בלי הכפשות, במטרה להרים את רוח המצביעים הערבים.

מנסור עבאס היה הראשון שאימץ את הגישה הזו. לאחרונה, הוא משדר מסר אחד: "אנחנו שונים אבל מאוחדים". הוא מבקש להצביע רק עבור המפלגות הערביות וקרא להקים ועדה משותפת כדי לשמור על שיח חיובי ברשתות החברתיות ביניהן. לוועדה הזאת תהיה הסמכות להורות על מחיקת פוסטים מתריסים של פעילים משתי הרשימות. אמנם הסיכויים למימוש הפרויקט הם אפסיים , אך הכוונה ברורה.

מנגד, במשותפת מתקשים לקבל את הקו החדש. הם רוצים קמפיין שישכנע את הציבור הערבי שהניסיון של רע"ם נכשל. אך בו זמנית הם לא רוצים להיראות כמי שמסרבים ליוזמת פיוס. האסטרטגיה שלהם - לתקוף את הממשלה ובכך בעקיפין את רע"ם.

עם כל הכבוד לאסטרטגיית הפיוס, הציבור הערבי נמצא במקום אחר. סקר שנערך על ידי מכון המחקר סטאטנט בחברה הערבית מציג ש-75% מהציבור הערבי לא מודאגים מחזרתו של נתניהו לשלטון. זה נתון די מפתיע שאפשר להסביר אותו בשני כיוונים: הראשון, הציבור הערבי אימץ את המסר של רע"ם אין הבדל בין ימין לשמאל בישראל. עבאס חיפש דרך המסר הזה לקבל לגיטימציה לחיבור שתכנן עם הליכוד בעבר. אלא שהיום, כשהוא מחפש את הצלחת גוש השינוי, המסר הזה עובד נגדו.

כך או כך, אפשר לומר שקמפיין ההפחדה מנתניהו, שעבד בעבר כדי לעודד הצבעת ערבים - אינו עובד היום. זאת, לאחר כניסת רע"ם לקואליציה והקמת ממשלה שאינה בראשות נתניהו, שברוב התחומים לא התנהגה בשונה מממשלה בראשותו.

האזרחים הערבים ייצאו להצביע בבחירות הקרובות רק מתוך תקווה ולא מתוך פחד. התקווה שכל אזרח ערבי מחפש במדינת ישראל היא להיות שווה לכל אזרח יהודי אחר במדינה.

הערבים ייצאו להצביע רק אם ירגישו שיש אופק. בחברה שסובלת מפשיעה, אלימות ועוני, אין משמעות יותר לפחד - כי הפחד הוא המציאות. יש משמעות רק לתקווה, והתקווה לא תגיע מבפנים, כל עוד בחוץ הימין מכנה את חברי הכנסת הערבים תומכי טרור, ובשמאל מצהירים שאין מקום לערבים בממשלתם.