כשהשמאל הופך לימין, והימין לשמאל: איך קרה שהמפלגות בארה"ב החליפו מקומות?

את מה בדיוק, או בערך, צריכות מפלגות פוליטיות לייצג? את מייסדיהן? את מצביעיהן? את האידיאולוגיה שלהן? האם הן מוכרחות להיות אידיאולוגיות? ואם הן אידיאולוגיות בזמן ייסודן, האם הן מוכרחות לשמור אמונים לרעיונותיהן המכוננים? האם הקשת הרעיונית צריכה להתמלא, כדי שמערכת רב מפלגתית תהיה יותר ממשחק של כסאות מוזיקליים?

באפריקה נעשה פעם ניסיון לאלף את הפוליטיקה. הנשיא המייסד של סנגל, ליאופולד סנגור, שהיה במקרה גם משורר מהולל בלשון הצרפתית, החליט להשיב את הדמוקרטיה הרב-מפלגתית על כנה ב-1974. אבל הוא גמר אומר לעשות את זה באופן אחראי.

הוא גיבש נוסחה תלת-מפלגתית. מפלגה אחת תהיה סוציאל-דמוקרטית, מפלגה שנייה תהיה מרקסיסטית-לניניסטית, מפלגה שלישית תהיה ליברלית ימנית. הוא בחר את הסוציאל-דמוקרטית, וראה זה פלא היא קיבלה 82% מן הקולות. בסופו של דבר, יורשו של סנגור הסיר את ההגבלות. סנגל היא מן הארצות המעטות באפריקה, שבהן השלטון מתחלף מפעם לפעם באופן דמוקרטי ובדרכי שלום.

אנואר א-סאדאת ניסה משהו מעין זה במצרים. בבחירות של 1979 הוא הרשה לשלוש מפלגות להתמודד. הוא החליט שאחת תהיה סוציאל-דמוקרטית (שלו), השנייה מפלגת שמאל, ושלישית מפלגת ימין. זה היה ניסיון סרק, סאדאת לא היה זקוק לדמוקרטיה.

איפה יהיו המפלגות מחר?

מייסדי ארה"ב היו בטוחים שלא יהיה כל צורך במפלגות. ואמנם, עברו כמעט 40 שנה עד שהתהוותה מערכת מפלגתית, המזכירה את זו הנוכחית: המפלגה הדמוקרטית והמפלגה הוויגית, שפינתה לימים את מקומה למפלגה הרפובליקנית. המבנה הדו-מפלגתי עומד על מכונו מאז 1856.

החלוקה האירופית לשמאל ולימין מעולם לא הלמה את דפוסי אמריקה, ולא היה לה בסיס היסטורי. אבל מפני הנוחיות ועל חשבון הדיוק, הדמוקרטית של ימינו היא "שמאל", הרפובליקנית היא "ימין". שתיהן עדיין לא החליטו איפה יהיו מחר. אבל לפני 160 שנה, או 110 שנים, או אפילו 60 שנה, אף אחת מהן לא הייתה במקום שבו היא עומדת כיום. אפילו לא קרוב.

המפלגה הדמוקרטית היא כיום המפלגה של זכויות האזרח, ביתם הטבעי של מיעוטים גזעיים ואתניים. ב-1856, ערב מלחמת האזרחים, היא הייתה ביתם הטבעי של חסידי העבדות. במאה השנה הבאות היא הייתה ביתם הטבעי של חסידי ההפרדה הגזעית.

ב-1856, המפלגה הרפובליקנית נשאה את דגל ההתנגדות לעבדות, ואחר כך ניסתה (ולא הצליחה) לכונן שוויון גזעים במדינות הדרום; בתחילת המאה ה-20 היא נאבקה נגד ריכוז כוח כלכלי בידי מעטים, ופירקה את הטראסטים; לפני מאה שנה היא הנהיגה את אמריקה אל עידן של בדלנות; עד לפני 60 שנה היא הייתה מפלגה מתונה ופרגמטית כמעט בכל עניין.

טראומות שינו את פני המפלגות. הרפובליקנים היו בשלטון בזמן השפל הכלכלי הגדול בתחילת שנות ה-30. הם לא התערבו מספיק כדי לסיים אותו. הדמוקרטים הציגו חלופה, והפכו בזה למפלגת ההתערבות הכלכלית. הדמוקרטים היו בשלטון בשנות ה-60, זמן של תמורות חברתיות דרמטיות ושל מלחמה הרת אסון בוייטנאם. הרפובליקנים נעשו מפלגת-ההיפך, ביתם של מתנגדי התמורות, מגיני הסדר הקיים.

תרבות ההפכים

בעוד שיורשיהם של חסידי העבדות נפלו בחיק הדמוקרטים, יורשיהם של היורשים פנו אל הרפובליקנים. במידה לא מעטה שתי המפלגות החליפו מקומות. במרוצת המעבר היה אפשר למצוא ליברלים מובהקים בצד הרפובליקני, ושמרנים מובהקים בצד הדמוקרטי. הם היו שם מתוך הרגל. בלשון הפוליטיקה האמריקאית, זה היה ביטוי של "אוהל רחב", שבו יש די מקום להפכים תחת מטרייה אחת.

שרידים של תרבות ההפכים עדיין קיימים. אחרוני הדמוקרטים המתונים מצליחים מפעם לפעם לעכב את תכניות החקיקה של מפלגתם, ולעצבן את רוב נציגיה הנבחרים. מפעם לפעם רפובליקן או רפובליקנית מרימים את ידיהם בקונגרס לטובת הפלות מלאכותיות, או נגד הפצה בלתי מוגבלת של כלי נשק פרטיים. אבל "האוהל" מצטמצם והולך.

המוטציה הדמוקרטית רחוקה משיאה. השמאל הרדיקלי עדיין קטן ומוגבל. אצל הרפובליקנים, לעומת זאת, ההתרחקות מהרעיונות המסורתיים לבשה ממדים של מפולת הרים. המפלגה הפכה לרדיקלית בענייני חברה עוד בשנות ה-70 וה-80. בשנות ה-90 התגלעו בה סימנים מוקדמים של פופוליזם.

האינקוויזיטור הגדול

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הופיע דונלד טראמפ. הוא גרר את המפלגה מן הגומחה השמרנית/קפיטליסטית/חוקתית/ גלובליסטית אל לאומנות שונאת זרים, המתנגדת כמעט לכל שיתוף פעולה רב לאומי, עוינת הגירה, ומוכנה לקעקע את יסודות המשטר החוקתי.

למרבה האירוניה, טראמפ הכניס לשימוש רחב את המושג RINO - ראשי תיבות של "רפובליקני רק בשמו". טראמפ, שמעולם לא היה רפובליקני, ואפילו תרם למסעות בחירות של דמוקרטים, הפך לאינקוויזיטור הגדול של מפלגתו החדשה. הוא האיש המחליט מיהו רפובליקן אמיתי, ואבוי לאלה הממרים את פיו. סיכוייהם להיבחר מתמעטים עד למינימום.

המפלגה הרפובליקנית עדיין ממוקמת בימין, אבל היא אינה המפלגה השמרנית של הדור הקודם. היא מתמודדת בהצלחה ניכרת על תמיכתו של מעמד כלכלי נמוך, שונא "אליטות". במובן הזה, גובר והולך הדמיון בינה לתנועת החירות הישנה של מנחם בגין, שבצלמה נברא הליכוד.

בלתי נמנעת, כנראה, היא התוצאה של עירוב לאומנות וליברליזם. הליברליזם מפסיד. תמיד מפסיד.