מעדיפים להישאר לבד ולא לפגוש חברים? המחיר הנסתר של ההתבודדות

ד"ר הול הוא מרצה ללימודי תקשורת ומנהל מעבדת היחסים והטכנולוגיה באוניברסיטת רנזס בלורנס, קנזס

זו לא תהיה הפתעה לשמוע שרבים מאיתנו מבלים פחות זמן עם אנשים אחרים. אנחנו כנראה מסוגלים לחשוב על כמה סיבות ברורות לכך שאנו נשארים מנותקים - כוחות כמו הרשתות החברתיות או מגבלות המגפה. אבל בעוד שלאלה היה תפקיד, מתרחש משהו גדול בהרבה: בכל רחבי העולם ובמשך עשורים, אנשים מאמצים אל ליבם את חייהם הפנימיים, ומנהלים פחות אינטראקציה עם אחרים, והם עושים זאת מתוך בחירה.

ניתחתי נתונים של יומני־זמן משלוש מדינות וגיליתי שמשך הזמן שאנשים מבלים בשיחה עם אחרים - גם בתוך הבית וגם מחוץ לו - נמצא בירידה כבר כמעט 30 שנה. שיחות טלפון ווידאו לא פיצו על ההפסד הזה. למעשה, אנחנו מתרחקים יותר ויותר אלה מאלה. לא רק שאנחנו לא חושבים על המחיר שזה גובה מאיתנו באופן נרחב יותר - אנחנו כנראה אפילו חושבים שזה בכלל דבר טוב.

כוחות מתחרים

אולי זה נשמע מוזר שאנשים בוחרים להתרחק אלה מאלה. אחרי ככלות הכל, האם לא התפתחנו להיות חברתיים? בני האדם הקדמונים היו צריכים להתקבל לקבוצה ולהיכלל בה כדי לשרוד ולהתרבות. לכן, פיתחנו מנגנונים שמאפשרים את זה.

אבל יש גם דרך אחרת להסתכל על זה, ולראות שהמאפיין החברתי הזה הוא רק חלק מהמשוואה. לומר זאת בקיצור: אנשים הם מתישים. לבני אדם יש רצון טבעי לשמר את האנרגיה שלנו באינטראקציות חברתיות, ואינטראקציה עם אחרים מצריכה עבודה. זה מעייף לפעול בדרך מסוימת לטובת אחרים. לפעמים יש לאנשים דעות שלא מוצאות חן בעינינו או שהם מדברים על דברים לא מעניינים. כשניתנת להם האפשרות, אנשים לעיתים קרובות פשוט מעדיפים לא להתמודד עם כל זה.

במקביל, נראה שהמופנמות זוכה לעדנה. ביום האינטרוברטים הבינלאומי, אנו לומדים איך לחגוג את הצד המופנם בחיינו ולטפח את העצמי המופנם שלנו. משטרי טיפוח עצמי מתמקדים בפיתוח חיים מודעים הממוקדים בעולם הפנימי. ישנם מאמצים הולכים וגוברים לסלק אנשים אחרים בשם המטרה של הפסקת מערכות יחסים רעילות. כל הנטיות האלה מקודמות על ידי טכנולוגיות נעדרות חיכוך שנפטרות ממחויבויות חברתיות לצאת מהבית, לדבר עם אחרים ולהיות מעורבים בקהילה.

לשני הכוחות הללו - מופנמות וחברתיות - תמיד היו מי שדגלו בהם. לפני 200 שנה, למשל, חיים נזיריים זכו לשבח כחיים של טוהר. בזמנו, טיפוח חיים פנימיים היווה משקל נגד נחוץ להיעדר מרחב פיזי ופרטיות. הפנימיות נחשבה כהכרחית על מנת להפוך את החברה לנסבלת.

המעבר בימינו לכיוון מופנמות גורר השלכות שונות מאוד מבעבר. הסרת המחויבויות השגרתיות של חיים חברתיים מרוקנת כל אחד ואחת מאתנו מנוכחות, ממנהגי שיח ומהמאמץ להתייחס לאחר.

מה הולך לאיבוד

מה אנו עשויים להפסיד באקלים הזה של מופנמות? כתבתי כבר איך שגרה אישית ושגרה בעבודה מאפשרות שיחות וחברויות. חברות רבות גם מזהירות מפני אובדן חדשנות ויצירתיות ללא האמון שנוצר באינטראקציות פנים אל פנים.

יש אפילו יתרונות בסתם להיות בקרבת אנשים אחרים. מחקרים קלאסיים לגבי כוחה של הקרבה מראים כיצד עצם החיים ליד אנשים אחרים מגדיל את הסיכוי לחברויות. פמיליאריות כזו מקטינה את תפיסת הסיכון של אנשים ומגדילה את המאמצים שלנו לאינטראקציות הכוללות יותר תשומת לב ותגובה לזולת.

מרחב משותף, בייחוד כשמשלימה אותו מטלה משותפת, מצריך שיחה. שיחות פשוטות, יומיומיות בין בני אדם הן בעלות ערך רב מכפי שהן נראות על פני השטח. מחקרים חדשים ומלהיבים מראים שדיבור עם בני שיח המגיבים לנו מרכך נקודות מבט, מפחית את הצורך שלנו להיות צודקים, ומסייע לנו להיעשות פחות ממוקדים בעצמנו.

כשיש סביבנו פחות אנשים ופחות הזדמנויות לשיחה, אנו עלולים להיעשות פחות מוכנים לראות את נקודת המבט של הזולת. שרה קונרת, מבית הספר לפילנתרופיה על שם משפחת לילי באוניברסיטת אינדיאנה, גילתה ירידה מובהקת באמפתיה מאז 2000. היא מאמינה שזו הולכת יד ביד עם עלייה במופנמות אצל מבוגרים צעירים, שמתבטאת במיקוד עצמי מוגבר וירידה בדאגה לאחרים.

שינוי חברתי לעבר מופנמות עשוי גם להצדיק הקדשת פחות מאמץ לדאגה זה לזה. חשבו על השיחה סביב סילוק אנשים מחיינו בשם המטרה של הקטנת הרעילות. זו דרך חשיבה שרומזת שאנשים אחרים הם המחסום לשימור עצמי ולאושר. לפי זה, הגיוני שאנשים יחפשו מזור בעצמם כשהם חשים מנותקים. אבל התנהגות כזו מביסה את עצמה ורק מחריפה את האי נוחות שנמצאת בבסיס הבידוד.

פחות חברים

הגיוני גם שהפסד זמן חברתי כנראה הקטין את מספר החברים או מערכות היחסים המשמעותיות שאנשים מטפחים. המדינות בהן הייתה ירידה בזמן החיברות הן גם אלה שבהן אנשים דיווחו שיש להם פחות חברים בסך הכל. שתי המגמות קשורות זו בזו באופן אינטואיטיבי. אם אנחנו צריכים זמן להשיג חברים וליהנות מחברויות, אז ירידה בזמן החברתי של כולנו משמעותה שיש פחות זמן לחלוק בו. בסופו של דבר, הזמן שאתה או את נותנים לי הוא זמן שקיבלתי. אף אחד מאיתנו לא מרוויח מכך שאין לנו זמן ביחד בכלל.

כל זה לא בא לומר שאנחנו צריכים לנטוש את זמן הלבד שלנו, את הטיפוח העצמי, פרקטיקות המיינדפולנס או הבחינה העצמית שלנו. כל אלה יכולים להיות דברים טובים. אבל זו שאלה של איזון, ואני חושש שהאיזון הופר - וכתוצאה מכך, אנחנו כולנו סובלים.

מה מישהו מאיתנו יכול לעשות? כשהנורמות החברתיות נעות הרחק מחברתיות ואל עבר פנימיות, זה מטיל יותר אחריות על האינדיבידואל לעשות משהו בנידון. אנחנו חייבים להגיב בהתכוונות ומתוך מטרה. במחקר שלי, גיליתי שלאנשים שבונים שגרות חברתית המאזנות בין בחירה אישית לפמיליאריות קל יותר לשמור על מערכות יחסים ועל הבריאות החברתית. שגרות הן הגינות שבהן צומחות חברויות.

כולנו צריכים משטר חברתי שיאמן את השרירים המנוונים שלנו, אפילו אם זה כרוך במידה מסוימת של אי נוחות זמנית ואפילו אם המשמעות היא לפגוש אנשים שיש להם דעות שלא מקובלות עלינו או שאינן מעניינות.

זה לא בלתי דומה לבניית הרגלים תזונתיים טובים בסביבה של מזון לא בריא, או לטיפוח הרגלי התעמלות בריאים במסגרת אורח חיים יושבני. משטר חברתי מטפח את הבריאות החברתית שלנו בטווח הקצר ומשפר את הסיפוק שלנו מהחיים, הבריאות ואריכות הימים בטווח הארוך.

נראה שזה שווה מידה מסוימת של אי נוחות.