מאיפה הגיעו הפלישתים ולאן הם נעלמו?

לפני כ־3,200 שנה, שינויי אקלים, שיבוש נתיבי מסחר ופעילות טקטונית מוגברת באגן הים התיכון, הביאו לקריסת הציוויליזציות של סוף תקופת הברונזה בזו אחר זו: החיתים, המיקנים, הטרויאנים ותרבויות עתיקות נוספות נמוגו באבק, יחד עם מערכות הכתיבה, הטכנולוגיה והארכיטקטורה שאפיינו אותן. יעברו מאות שנים עד שהאזור יתאושש ויהפוך לערש התרבות המערבית של ימינו.

כתוצאה מהמשבר, אוכלוסיות החלו לנדוד בחיפוש אחר אדמות פוריות. המשבר החריף שולח את "גויי הים", אוכלוסיות מאזור הים האגאי, בעלות מסורת כלי נשק וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות, להתנחל בחופי כנען, מעזה ועד לבנון ותורכיה של ימינו.

מיהם גויי הים?

את המונח "גויי הים" טבע הארכיאולוג־אגיפטולוג הצרפתי גסטון מספרו בהתייחסו לקואליציית השבטים שתקפה את מזרח הים התיכון ואת מצרים במאות ה־13 וה־12 לפנה"ס. המצרים קראו להם בשפתם "אלה שבאו מהירוק העמוק", שהיה כינויו של הים התיכון, ובתנ"ך מזהה אותם הנביא צפניה כ"גוי כרתים", שבאו מהאי כרתים.

עוד במוסף גלובס תרבות:

• יופיו של האי היווני מתגלה ביצירת מופת נשכחת
• בספרו החדש בוחן הנרי קיסינג'ר את האסטרטגיות של מנהיגי המאה העשרים
• מה חושפות שגיאות הדפוס הידועות ביותר בהיסטוריה?
  
• 5 הערות על הקשר בין תיק הרמס לפרשת השחיתות של אשת ראש ממשלת מלזיה לשעבר

הפלישתים הם תת קבוצה של "גויי הים", שכבשה את דרום כנען, מישור החוף של היום (עד חוף דור). הם התיישבו בעיקר באשדוד, אשקלון, גת, עזה ועקרון, ושליטיהן זכו בתנ"ך להגדרה: "חמשת סרני פלישתים".

באותה תקופה מופיע לראשונה תיעוד היסטורי מצרי על עם בשם "ישראל", שמתנחל באזורי ההר של עבר הירדן המערבי. מקור התיעוד הוא מצבה שהקים פרעה מרנפתח, הפרעה הרביעי בשושלת ה־19 שבמצרים העתיקה, ששלט בין השנים 1213-1203 לפנה"ס. המצבה הוקמה לזכר מסע כיבושים שערך בכנען ובה נכתב "ישראל הושם אין לו זרע".

שתי הקבוצות החדשות שמופיעות באותו הזמן בדיוק בארץ כנען: הישראלים באזור ההר והפלישתים באזור החוף, מוצאות את עצמן במהרה במלחמות על הטריטוריה. הישראלים, ששואפים לכבוש שטחים בעמקים ובמישורים, מול הפלישתים המעוניינים להתפשט מערבה.

המאבק הזה מתועד בתנ"ך, החל מתקופת השופטים, בסיפורי דבורה הנביאה הנלחמת בסרני הפלישתים, בסיפור מותו של סיסרא על ידי יעל, מלחמת מכמש של שאול המלך, קרב דוד וגלית בעמק האלה והמלחמה בגלבוע בה מת שאול המלך.

גת המקראית היא תל צפית

תל צפית, המזוהה כגת המקראית, עירו של גוליית הפלישתי, היא אחת הערים החשובות בתקופת הברונזה ותקופת הברזל - ואחד האתרים ההיסטוריים הגדולים והחשובים בארץ ישראל. האתר היה מיושב ברציפות מסוף העידן הפרהיסטורי ועד לתקופת המנדט הבריטי.

תל צפית נחפר לראשונה לפני למעלה מ־100 שנה על ידי משלחת בראשות הארכיאולוג הבריטי רוברט מקאליסטר, וב־26 השנים האחרונות בידי פרופ' אהרן מאיר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה באוניברסיטת בר־אילן.

בחפירות אלה התגלו ממצאים פלישתיים רבים, המעידים על התרבות הייחודית של הפלישתים בהשוואה לחפירות אחרות מאותה תקופה. כמו מזבח המזכיר בצורתו את תיאורי המזבחות במקרא, שרידי מבנים, מתקנים לעיבוד מתכת וחפצי פולחן, כמו קונכייה ששימשה כקערית פולחן והיתה נפוצה מאוד בתרבויות האגאיות של אזור יוון. קערת חרס מהמאה ה־9-10, עליה נחרט בכתב אלפביתי השם "ולת", נחשבת כעדות חוץ מקראית אפשרית לשמו של תושב גת המפורסם ביותר: גוליית.

בגת נמצאו גם עדויות לתזונה שאפיינה את התרבויות המיקניות של ערי הפלישתים כמו עצמות חזיר רבות ושרידי קנקני בירה, בזמן שהכנענים והישראלים התאפיינו בשתיית יין. על סמך השמרים שהתגלו, החוקרים הצליחו לשחזר, משאריות מיקרוסקופיות של דגנים שנמצאו בקנקנים, בירות קדומות. הן נוכחו לגלות שהן טעימות מאוד, עד כדי כך שם שוקלים לייצר אותן בצורה מסחרית.

סופם ההיסטורי של הפלישתים

מסע המלחמה של המלך הארמי חזאל בכנען, בסוף המאה ה־9 לפנה"ס, הנחית מכה קשה על ערי הפלישתים. שכבת החורבן המסיבי, שמעידה על כיבוש העיר גת, נחשפה בכל שטחי החפירה. מסביב לאתר נתגלו שרידים של תעלה רחבה מוקפת מגדלים, כחלק ממערכת מצור אדירת ממדים, הגדולה ביותר שנמצאה מתקופה זו אי פעם.

הממצאים חושפים את שיטת המצור הייחודית של הארמים באמצעות תעלה אדירת מימדים חצובה בסלע, שמנעה מהנצורים להצטייד במזון או לתקוף את הצבא הארמי. התעלה היתה באורך 2.5 קילומטרים, בעומק חמישה מטרים, וברוחב ארבעה מטרים, והיא הקיפה את חומות העיר ברדיוס של כ־300 מטרים. מסע הכיבוש מוזכר במקרא: "אָז יַעֲלֶה חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם וַיִּלָּחֶם עַל־גַּת וַיִּלְכְּדָהּ; וַיָּשֶׂם חֲזָאֵל פָּנָיו לַעֲלוֹת עַל־יְרוּשָׁלִָם" (מלכים י"ב, יח). לאחר חורבנה לא חזרה עוד גת לגודלה וכוחה.

בשנת 604 לפנה"ס, נבוכדנצר מלך בבל כובש והורס את מה שנותר מערי פלשת ומגלה את תושביהן למסופוטמיה. זהו סופם ההיסטורי של הפלישתים, שלא מצליחים לשמור על זהותם ונטמעים לחלוטין באוכלוסיה הבבלית.

מהו מקור השם פלשתינה

בשנת 135 לספירה, אחרי מרד בר כוכבא, המרד היהודי השלישי באימפריה הרומית בטווח של כ־60 שנה, שינה קיסר רומא אדריאנוס את שם הפרובינקיה "יהודה" ל"סוריה-פלשתינה" - שנגזר מהשם "פלשת", ארצם של הפלישתים, זאת על מנת למחוק את הזיקה שבין ה"יהודים" ל"יהודה". השם "פלשתינה" היה מיוחס לארץ ישראל שמשתי גדות נהר הירדן, ונותר בשימוש גם בעת החדשה. עם הקמת מדינת ישראל, נעשה המושג לבעל משמעות כפולה: הוא משמש כשמה ההיסטורי של הארץ כולה, כהמשך למסורת אדריאנוס. אך גם מזוהה כיום עם יישות ערבית לאומית שהתהוותה בה במאה ה־20, שאינה קשורה למעשה לאותו עם פלשתי קדום.