יופיו של האי היווני מתגלה ביצירת מופת נשכחת

רוברט ד. קפלן הוא פרשן אמריקאי. הוא חיבר 20 ספרי חוץ וביטחון וספרי מסעות 

לורנס דארל (1912-1990) מגדולי הסופרים הבריטים במאה ה־20 ומאהבה של התרבות היוונית, זכה להצלחה מרהיבה עם הטטרלוגיה (יצירה המורכבת מארבע יצירות נפרדות) "רביעיית אלכסנדריה", שהכרך הראשון שלה הופיע ב־1957.

בעוד הדיוקן הבדיוני שכתב על מצרים בזמן מלחמת העולם השנייה הופך לבלתי קריא ככל שהקורא מתבגר, הודות למאפיינים מוגזמים ושפה קיצונית, הרי שספרי המסעות שלו הם סיפור אחר. בשירתו ובספרות המסעות שלו, יותר מאשר ברומנים שלו, עשה דארל כמה פריצות דרך ספרותיות.

ספר המסעות הראשון של דארל, "התא של פרוספרו: מדריך לנוף ולנימוסים של האי קורפו" (Prospero's Cell: A Guide to the Landscape and Manners of the Island of Corfu, הספר לא תורגם לעברית) הוא יצירה שנכתבה בצורת יומן, והיא היתה ייחודית לתקופתה: תיאורי הנוף, השפה והתרבות, מטביעים את חותמם על מוחו של בחור צעיר חושני. היומן נכתב בסוף שנות ה־30. מעטים אז התעניינו בתיאור רומנטי של החיים באי יווני במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל ברגע שהמלחמה הסתיימה, הספר, שפורסם לבסוף ב־1945, "חישמל ציבור בריטי שעייף ממלחמה ורעב לצבעים", כתב אחד הביוגרפים של דארל.

איך המבקר מתרשם מהמקום הזה

דארל התעלם במודע ממלחמת האזרחים בספרד, מעלייתו של היטלר ומשאר הזוועות שהתחרשו באותו עשור. הוא אמר שפוליטיקה היא נושא "שעסק בממוצעים" והאמן מונע מ"הבידוד העצמי שלו ועקירת האינסטינקט החברתי". בעוד שפוליטיקה עסקה בהבנה ועיצוב עמדותיו של האדם הפשוט, האמנות הייתה הפוכה: היא עסקה בהתמודדות עם החריג. אמנות הייתה בדידות. פוליטיקה - מעורבות חברתית.

ניתן לטעון, בהתחשב בנסיבות של שנות ה־30, כי גישה זו הייתה חסרת אחריות (אם כי דארל ישמש כדיפלומט בריטי במהלך ואחרי המלחמה). ועדיין, כשדארל ואשתו ננסי מתיישבים בבית מסויד בלבן ליד מפרץ קטן בחוף הצפון־מזרחי של קורפו, בין חרקים וצנרת שבורה, הם התמסרו "לאמנות ולספרות ולחופש" (כפי שכתב אחד מהביוגרפים של דארל). ערכים, שהמלחמה שתפרוץ בקרוב, תילחם עליהם.

אף אחד, כולל סופר המסעות הבריטי הנודע סר פטריק לי פרמור (וחברו הטוב של דארל), לא הבין את ההשפעה העל־טבעית שיש לנוף היווני, לפני ההרס של גל התיירות, על המבקר שהגיע בפעם הראשונה מהמערב:

"ברגע שאתה יוצא מיבשת קלבריה השטוחה והשוממת אל הים, אתה מודע לשינוי בלב העניינים... אתה נכנס ליוון כפי שאפשר להיכנס לתוך גביש אפל; צורת הדברים הופכת לא סדירה, נשברת. מיראז'ים בולעים לפתע איים, ולאן שלא תביט מסך האוויר הרועד מתעתע".

מה חושבים התושבים על הסופר

עבור דארל, הנוף היווני הוא לא פחות מאשר יצור חי. האינסוף - "העין האדירה", כפי שהוא מכנה זאת - הוא דרכו של אלוהים להסתכל על העולם, "כמו עדשה המשתלבת בחריץ של האופק". וכך, "החיים שלנו על הצוק הזה הפכו לאיזו הצהרה אוקלידית (תלת ממדית) חסרת פגמים". הוא גם מודה שקורפו היא בסך הכל "חדר הכניסה ליוון האגאית".

אלו עמודים ספוגים בהתבוננות פנימית צלולה, מעוררת חיים מכוח חיים שאין שני לו (זו התכונה שבאמת איחדה את דארל עם פרמור). העמודים מספרים על קדושים יווניים, דיג בלילה, הברחות מאלבניה ורחצה בבור מים טבעי ליד הים. יש בהם אבחנות מלומדות על מסיק הזיתים ותיאטרון הצלליות, ותיאור עשיר של סעודות בחברת רוזן מקומי, שטען באופן משכנע שקורפו היא התפאורה האמיתית ל"הסערה" של שייקספיר.

בעודו צופה בהנאה בתיאטרון הצלליות בכפר, שאחת מהן היא צללית הבובה "קאראגיוזיס" (דמות בדיונית מהפוקלור היווני, גיבן בעל יד ימין ארוכה מיד שמאל, לבוש בגדים מרופטים), דארל מודע לכך שהיוונים היושבים בקרבת מקום סבורים שהוא לא באמת מתעניין בהצגת התיאטרון הזו, כי הוא מתנשא עליה.

האיכות של היצירה

ההרהורים שלו על האופי הלאומי היווני, זה של "האדם הקטן המדוכא שמנצח את העולם סביבו על ידי פיקחות גרידא", הובילו בסופו של דבר להתבוננות על הפוליטיקה היוונית. היא "איננה הפוליטיקה העקרה של הפשטה ועקרונות, אלא הפוליטיקה האכזרית החמה של הלב: פולחן גיבורים, קידום מפלגות ואישים. רק בכך אנו מקבלים הצצה לדואליזם המריר שלו [של היווני]... אנרכיה פנימית שלא תיתן לו לנוח"."

ספרו של דארל הוא היצירה התקופתית האולטימטיבית: עיבוד מדויק של זמן ונוף שנראים לנו קסומים רק בגלל שהם אינם קיימים יותר. יש איכות ארכיאולוגית ליצירה זו של דארל.